על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו

הנטייה לחדש ולהמציא את עצמנו חיונית, אך גם להיסטוריה יש מה לתרום לידע שלנו

בועז מזרחי | 20 נובמבר, 2019

ילדים יודעים שכל הרפתקה טובה מתחילה בבוידעם או במחסן של סבא וסבתא. המצפן הישן שהפלא ופלא עוד פועל, מכונת הכתיבה, התיק עם המזכרות מארצות אחרות, ציוד העבודה החלוד וכן הלאה. כמבוגרים אנו כבר הופכים את הדברים הללו לפריטי וינטג'. סט הכוסות הקטנות לקפה או שתייה חריפה, השמלות של סבתא, הג'קט של סבא, רהיטים ושפע אוצרות מכל הבא ליד. המציאות העתיקות ששמורות שם אולי כבר אינן משמשות את בעליהן באופן יומיומי, אבל יש סיבה לנוכחותן. אנו שומרים את הדברים שאנו מייחסים להם ערך רב, פונקציונלי וסנטימנטלי כאחד.

על פי תיאוריית האבולוציה, הביולוגיה פועלת באופן דומה. היא אמנם נמצאת בתהליך מתמיד של שינוי, אך אינה זונחת תופעות ותהליכים חיוניים שנוצרו בעבר. הם התשתית שעליה נבנה כל הידע. דוגמה קלסית היא מבנה המוח. חלקיו הפרימיטיביים המצויים עמוק בפנים עדיין משמשים אותנו היום לצרכים קיומיים, בעוד החלקים החיצוניים יותר משמשים לצרכים עדכניים, כמו יכולות חישוב גבוהות.

הכבוד הקוסמי של קונפוציוס

לאורך ההיסטוריה העניקו רוב הציביליזציות מקום של חשיבות למסורות עתיקות. יותר מזה, המסורות הללו הגדירו את חיי היומיום. אוכלוסיות רבות חיו הלכה למעשה את חוכמת הדורות הקודמים. היום במערב המצב לא שונה, אך יש הבדל אחד – היחס שלנו כלפי חוכמת העבר. אם תרבויות אחרות חיות את המסורות ומכבדות אותן, אנו חיים אותן אך לא בהכרח מכבדים. אירועים היסטוריים, שינויים חברתיים ופיתוח טכנולוגי בקצב מסחרר הובילו את תרבות המערב להנחה שהישן הוא חסר תועלת והשאיפה צריכה להיות תמיד לחדש ולשבור את המוסכמות. רק כך ניתן להגיע להישגים ולשיאים חדשים.

יש בגישה הזו מידה רבה של היגיון, אך גם סתירה פנימית. מצד אחד, אכן, חלק מהחוקים, הנורמות והמנהגים שהיו נכונים לתקופה מסוימת אינם רלוונטיים לתקופות אחרות. החופש האינדיבידואלי שנוצר כתוצאה משבירת מסגרות ישנות פתח למיליונים, ואולי למיליארדים, דלתות שבעבר לא היו אפילו בתחום הדמיון. סיפורו של גליליאו הוא דוגמה מובהקת לצורך להשתחרר מכבלי העבר. מצד שני, כל המצאה אנושית שאי פעם הגיחה לאוויר העולם הסתמכה בצורה כזו או אחרת על ידע קדום. ולכן, גם כשאדם פורץ את המסגרות הישנות, הוא עושה זאת תוך התבססות על הדורות שקדמו לו. אז איפה נמצא האיזון בין התחדשות ובין כיבוד העבר ולמידה ממנו?

הפילוסוף הסיני קונפוציוס ניגש לשאלה הזו מהפרספקטיבה הרחבה ביותר שאפשר לחשוב עליה. ערוץ BBC Radio 4 הפיק סרטון בעריכתו של הפילוסוף הבריטי נייג'ל ווארברטון ובקריינות של השחקן האירי איידן טרנר (סרטי ההוביט), המסביר את התיאוריה הקונפוציאנית. "מרכזה", מסביר טרנר, "הוא שעליך להבין את מקומך בהיררכיה של היקום". הרעיון הוא שהאדם חי במעגלים ההולכים ומתרחבים מהאישי אל הכללי. ישנו האדם הפרטי, לאחר מכן המשפחה, המעגלים החברתיים, קבוצות שייכות נוספות המשתנות על פי תרבות ומיקום, האנושות, הטבע, כדור הארץ, ועד ליקום כולו. יותר מזה, המעגלים הללו אינם נקודה בלתי תלויה בזמן, אלא תוצאה של היסטוריה עשירה וענפה. לכן תרבות המזרח שהושפעה מקונפוציוס שמה דגש רב על כיבוד מבוגרים ומסורות עתיקות. "לחיות טוב, אם כן", אומר טרנר, "זה לא רק איך שאתה מתייחס לאלה החיים, אלא גם הדרך שבה אתה מפגין כבוד כלפי המתים".

משמעות הדברים במובן הפרטי באה לידי ביטוי גם בתפיסות עולם אחרות, כמו היהדות שמקפידה על כיבוד אב ואם, למשל. אבל לכיבוד המסורת וההיסטוריה בכלל יש גם היבט רחב יותר. על פי הגרסה המורחבת של כיבוד מסורת והיסטוריה, אנחנו צריכים לחיות במודעות לאינספור האנשים שחיו לפנינו ולפעולות שלהם שבנו את כל מה שעליו אנו יושבים היום. במקרים כמו של ניוטון, איינשטיין או האחים רייט, קל מאוד לראות את התרומה ולהוקיר אותה. אבל הגרסה המורחבת מתייחסת למאמץ האנושי כולו, לאנשים האנונימיים ולפעולות היומיומיות שלהם, שביחד, גרגיר אחר גרגיר הרכיבו את ההיסטוריה האנושית.

אנחנו לא יודעים מי האנשים הראשונים שהבעירו אש, אבל אנו חייבים להם הכול; כיבוד העבר מתייחס גם לאנשי המערות שחיו ומתו מבלי להותיר אחריהם זכר מלבד צאצאיהם וסודות החיים שלימדו אותם, לסנדלר בכפר נידח באימפריה הביזנטית שאיש מלבד אנשי כפרו לא הכירו, למשפחת הדייג משבט נידח באמזונס שחי במאה ה-13 ואין שום תיעוד לחייו, לתופרת בבית החרושת לטקסטיל באנגליה של המאה ה-19 שמעולם לא יצאה מגבולות המחוז שלה, ולכל אותן נפשות שהיוו חלק, זניח ככל שיהיה, מהעבר שלנו.

מנקודת מבט רחבה עוד יותר עלינו לכבד גם את כל ההיסטוריה של הטבע, את תנועת היבשות, את היווצרות הנהרות, את זני הצמחים, את בעלי החיים שהתפתחו לצדנו וכן הלאה. במעגל רחב יותר, גם לתופעות קוסמיות הייתה השפעה מכרעת על היווצרות החיים, כך שגם להם שמור מקום של כבוד. וכשמדברים על כבוד לכל התופעות הללו, זה לא אותו כבוד שאנו מצפים להעניק להורינו, סבינו והסביבה הקרובה. מדובר פשוט בהכרה בחלקם החשוב בתהליך.

אימוץ חידושים יכול לחיות לצד כיבוד מסורות

במאמר במגזין Mercatornet מצטטת המוזיקאית והפילוסופית האיטלקייה ד"ר קיארה ברטוליו את הסופר האנגלי בן המאה ה-19 ג. ק. צ'סטרטון שהתייחס למסורת במילים "הדמוקרטיה של המתים". הרעיון מבטא את התפיסה שלאנשים שחיו לפנינו יש דעה שראוי להתחשב בה, מעין 'זכות הצבעה' שאנו מיישמים עבורם. את זכות ההצבעה הזו הם רכשו דור אחר דור ב"מאות שנים של ניסויים, ניסיונות, כישלונות והצלחות". היא מביאה כדוגמה את הלחם. לדבריה, אי שם בעולם אנשים אנונימיים לחלוטין הצליחו איכשהו להבין שגרגירי חיטה ניתנים למאכל. אחריהם הגיעו אנשים שלמדו שטחינת הגרגירים טובה יותר, ואז, אולי אפילו בטעות, למדו בני האדם להרטיב אותם, ובהמשך לאפות וכן הלאה. ואולי התהליך היה כזה שקודם ניסו לשרוף את גרגירי החיטה, ורק אז הבינו שעדיף קודם לטחון אותם. אנחנו לא יודעים. אין לנו מושג כמה כישלונות וניסויים משונים עשו בני האדם לפני שהצליחו לשלוט בתהליך האפייה. מה שאנו יודעים זה שלבסוף – לא משנה מה עשו אותם קדמונים – היום יש לנו לחם.

ברטוליו משווה את החברה האנושית לאורגניזם הנמצא בתהליך של התפתחות תמידית. כפי שהביולוגיה שלנו משמרת דברים בתהליך מוקפד של בחירה, כך, היא מאמינה, "אנו יכולים להניח שצורות רבות של ארגונים אנושיים, חוקים שבטיים, ניסויים חברתיים, נוסו בהקשרים עתיקים נסתרים ושהצלחתה של חברה אחת על פני אחרת הייתה לעתים קרובות תודות לאסטרטגיות, לחוקים ולקשרים החברתיים שלה". היא מציגה את מקרה הבוחן של ספרטה ואתונה. לכאורה, הספרטנים היו אמורים לצאת כשידם על העליונה, כיוון שחישלו את החברה בתהליך נוקשה ביותר. ואולם התרבות ששרדה, זו שעליה מבוססת תרבות המערב של היום, הייתה דווקא של אתונה. בזמן שהספרטנים היו משליכים מצוק חלקים-חלקים מהחברה, האתונאים נקטו בגישה הרבה יותר מקבלת כלפי אלמנטים שונים בחברה. ספרטה הייתה חזקה לפרק זמן מסוים, אך מה ששרד הוא תפיסת העולם האתונאית-דמוקרטית.

המקרה הזה מוכיח את קיומה של אבולוציה תרבותית הבוררת את מה שראוי לשמר. באופן טבעי, אם להסתמך על האבולוציה הביולוגית, מה שנשמר הוא מה שמועיל לחברה לאורך זמן. ולכן, לשיטתה, עלינו לדעת לכבד מסורות ולא למהר להשליכן לפח. לצד זאת, היא תומכת נלהבת של שינויים וחידושים. אבל יש שתי נקודות שכדאי לקחת בחשבון בהקשר זה. ראשית, לא כל חידוש חייב לבוא על חשבון מה שקדם לו. תפיסות עולם חדשות וישנות יכולות לחיות זו לצד זו. שנית, היא מאמינה כי עלינו להיות מאוד סלקטיביים כאשר אנו באים לשנות ולחדש, ולא לאמץ דבר מה רק כי מחוברת אליו התווית "חדש". היא מסכמת את הרעיון בציטוט נוסף של צ'סטרטון: "אף פעם אל תוריד גדר לפני שאתה יודע לשם מה הקימו אותה".

האם אנחנו באמת מוכנים לוותר על שיטות בישול מסורתיות, למשל, או על מוצרים בעבודת יד?

כבוד למאמצם של קודמינו מעניק משמעות לכל פעולותינו

חיזוק מפתיע לתפיסת שימור וכיבוד ידע קדום מגיע דווקא מתחום המדע. הביולוג פולביו מצוקי מהמכון האיטלקי לזיהום אטמוספרי מסביר במאמר מדוע על מדענים מערביים לכבד גופי ידע מסורתיים שאינם עומדים בקריטריונים המדעיים, וכיצד ליצור מערכת למידה הדדית. הגישה המדעית הקלסית גורסת כי ידע שאינו ניתן לבחינה במתודה המדעית, אין בו תועלת. מצוקי, מאידך, מאמין כי הידע של אוכלוסיות מקומיות "מגלם שפע של חוכמה וניסיון מול הטבע, שנרכש לאורך אלפי שנים בתצפיות ישירות והועבר – לרוב בעל פה – על פני דורות". בעבר כתבנו על בני הג'האי במלזיה שפיתחו חוש ריח המסוגל לזהות ביער ניחוחות שהאף המערבי לא מודע לקיומם. היום מדענים מנסים לחקור את היכולת הזו, שהתפתחה ונלמדה לאורך אלפי שנים. זוהי דוגמה אחת לאינטגרציה אפשרית בין ידע מקומי ומסורתי למדע, על פני פסילת חוויית הריח של בני הג'האי כחסרת תועלת.

בהמשך טוען מצוקי כי "ידע מסורתי סביבתי הוא חלק חשוב מהמורשת התרבותית האנושית – התוצאה של אינספור ציביליזציות ומסורות שהופיעו לאורך ההיסטוריה האנושית". הוא משווה את ריבוי גופי וסגנונות הידע למגוון ביולוגי, החיוני כל כך לשמירה על מערכת אקולוגית בריאה. "זהו מקור פוטנציאלי ליצירתיות והעשרה המגולם במספר זהויות חברתיות ותרבותיות, כל אחת מהן מביעה את ייחודה". מצוקי מתייחס בעיקר לתחום הביולוגיה, שבו להתנסות ישירה עם הטבע יש ערך רב. אבל הכלל יפה לכל תחום. גם האסטרונומים הגדולים ששברו את כל המוסכמות נסמכו בסופו של דבר על תצפיות בנות אלפי שנים של בני האדם על תנועת הכוכבים. המדענים הללו נפטרו מהמסורות שהיו בלתי רלוונטיות ובנו על מה שהיה בעל חשיבות ותועלת.

הגישה הזו עשויה ליישב בעיה חריפה שקיימת עם השאיפה לכבד את מסורות העבר. הרי אי אפשר להתעלם מכך שלאורך ההיסטוריה אנשים, חברות ומשטרים רבים נקטו פעולות בלתי מוסריות. האם גם את זה צריך לכבד? מובן שלא. הרעיון הוא שהתהליך הוא כזה המנסה להיפטר מהדברים השליליים ולשמר את החיובי באמצעות ניסוי וטעייה. נכון, דברים רעים עדיין מתרחשים, אבל זה לא בהכרח מעיד על כך שהמסורת אינה טובה. אפילו להיפך – אם יש עדות לכך שבעבר התרחש דבר מה טוב והיום קיימות גם תופעות שליליות, הרי שאנו עלולים להימצא בסוג של רגרסיה. מובן שהדברים אינם פשוטים כל כך והחוויה האנושית הרבה יותר מורכבת מכך. הנקודה היא שאימוץ עמדת נגד כלפי כל דבר שהיה לפנינו בתואנת התיישנות שם לאל את זיעת אפם והישגיהם של מיליארדים. האם כך אנו רוצים להביט גם על חיינו שלנו? כעל אפיזודה חסרת חשיבות שיום יבוא ואנשים ילגלגו עליה כעל תופעה שולית ופרימיטיבית?

ולכן, אם נרצה לתמצת את הרעיון של יראת כבוד כלפי המסורת, נוכל להביט על כך בשני אופנים: תועלתני ומוסרי. לגבי הראשון, השאיפה היא שהבחירה לא תהיה בין ישן לחדש, אלא בין מועיל לבלתי-מועיל. אם משהו עדיין לא עובד, ייתכן שאנו פשוט בעיצומו של ניסוי וטעייה. הפרספקטיבה המוסרית מבקשת מאיתנו לגלות ענווה ויראת כבוד כלפי מאמציהם של אחרים ושל סדרי הדברים שהובילו אותנו עד כאן. באופן עקיף, הכבוד שאנו מעניקים לאחרים טוען גם את הפעולות שלנו במשמעות, שכן – קטנות כגדולות – הן התרומה שלנו למאמץ הכולל, הזרעים שאת פירותיהם יקטפו הדורות הבאים, כפי שאנו קוטפים היום את הפירות שנטעו לפנינו.

קרדיט תמונת כותרת: zummolo / Shutterstock.com