עושה זאת כמו אף אחד אחר – המידע המפתיע שחוש הריח מגלה לנו בלי שנשים לב

חוקרים תוהים האם חוש הריח מספק אינפורמציה לתת-מודע וכיצד הוא מכתיב את התנהגותנו.

בברלין קיימת מעבדה מיוחדת שהיינו מכנים אותה 'חדר חושך לריחות'. מפעילה אותה סיסל טולאס, כימאית ואמנית מומחית בריחות. היא יוצאת למקומות שונים בעולם, וכמו אדם שמצלם בניינים, נופים ואתרים, היא דוגמת את מולקולות הריח שלהם, אוספת את הדגימות בבקבוקונים ומשחזרת אותם במעבדה באמצעות כ-4,000 תרכובות כימיות. ואת כל המפעל המשונה הזה היא עושה כדי "לגלות את אותו עולם שעליו הסתכלתי במשך שנים רבות, תוך שימוש באף למטרה הזאת", כדבריה.

חוש הריח נחשב לאאוטסיידר ביחס לחושים אחרים. ראשית, מבחינה אנטומית – האף מחובר למוח בצורה ייחודית, ישירה יותר. שנית, חוש הריח נתפס אצלנו בצורה מופשטת ביחס, למשל, לראייה או לשמיעה. הידע שהוא מספק לנו, כך נדמה, הוא חד-ממדי ושטוח. אולי זה קשור לכך שראייה היא החוש הדומיננטי ביותר בעיצוב המפות המנטליות שלנו ואולי לחוש הריח עצמו. אבל בשנים האחרונות הולכים ומתרבים המחקרים שמגלים כמה מעט ידענו על החוש המסתורי הזה. כך, למשל, עד לפני זמן לא רב העריכו מדענים כי אדם ממוצע מסוגל להבחין בין כ-10,000 ריחות. מחקרים מעודכנים כבר מדברים על מספר אסטרונומי של 10 בחזקת 12.

האף מספק לנו מידע רב משאנו עשויים לחשוב, וטולאס מאמינה שהוא מסוגל לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם ואחד את השני, צריך רק ללמוד איך להשתמש בו. זהו אחד המניעים העיקריים שלה כשהיא "משחזרת הלכה למעשה מציאות בלתי נראית המקיפה אותנו בכל זמן באופן רציף", זאת על ידי פיתוח 'תמונות הריח' שהיא אוספת מהעולם. השאלה היא האם בכלל ניתן ללמוד להריח נכון והאם האינפורמציה החדשה שתבוא בעקבות שימוש נכון באף תהיה בכלל פרקטית עבורנו? אנחנו אמנם לא צריכים ללמוד איך לראות או לשמוע, אבל אנשים שתפקידם מחייב שימוש דומיננטי באוזניים – מנצחים, למשל – לומדים לכוון את האוזניים לניואנסים קטנים שאדם ממוצע לא בהכרח יבחין בהם, בדיוק כפי שצלם טבע יפתח ראייה יותר מודעת מרוב האנשים. קחו למשל מומחים לקפה או ליין, שחוש הריח שלהם כנראה יותר פעיל משל אנשים שמריחים מסכי מחשב רוב היום.

חוקרים יוצאים לרחרח מה קורה בתרבויות אחרות

אבל זה רק קצה הקרחון. הצורך ללטש את חוש הריח כדי ללמוד משהו על העולם – איזה עושר של מידע קריטי אנו מקבלים דרכו – הוא לא תופעה כלל אנושית. בתרבויות מסוימות האף הוא איבר חישה דומיננטי ופעיל בצורה שקשה לנו להסביר במילים, פשוטו כמשמעו. כפי שמסביר אד יונג ב- The Atlantic, שפות בעולם המערבי נוטות להיות דלות כשזה נוגע לתיאור ריחות. אך בחברות שמנהלות אורח חיים שונה בתכלית, כמו מספר שבטים בדרום מזרח אסיה, אוצר המילים הקשור לחוש הריח הוא הרבה יותר עשיר ואינפורמטיבי.

כאשר חוקרים הצטרפו למסע בג'ונגל עם בני שבט הג'האי, למשל, הם גילו כי חבריו מזהים ריח מסוים אחד כאשר לוחצים על גזע צמח הג'ינג'ר הפראי, וריח שונה כאשר הוא נשבר. בנוסף, הם מייחסים את אותו שם של ריח לדברים שעבורנו אינם קשורים. כך, למשל, אותה מילה שמתארת ריח של פנדה אדומה משמשת גם לתיאור סבון ופרחים. המילה שמתארת ריח של עשן מתארת גם גללי עטלפים וגזע של עץ מנגו פראי. זה הוביל את החוקרים לשער שבני השבט פיתחו יכולת לזהות באמצעות אפם כימיקלים המשותפים למקורות ריח שונים והם מתכננים לבחון את התיאוריה הזו באמצעות מבחני ריח.

בחינת האופן שבו האף עובד במצב משודרג היא דרך אחת לנסות לברר איזו אינפורמציה מספק לנו חוש הריח. דרך נוספת היא לבדוק את הקיצון השני – איך נראה העולם ללא חוש ריח. הצצה מרתקת למציאות כזו מספק ג'ייסון קאפלין במאמר ב-Medium, המתאר כיצד איבד את חוש הריח כמעט לחלוטין למשך חמש שנים עד שערב אחד קיבל אותו בחזרה בהפתעה. "אני מרגיש כאילו חוות-משק התפוצצה לי באף", תיאר את התחושה כשמוחו חזר לעבד ריחות. הוא לא חזר להריח פשוט כמו אדם רגיל, אלא חווה קקופוניה של ריחות, ערב-רב בלתי מוסבר של ניחוחות.

המנגנון הנוירולוגי שהוביל לאובדן הריח של קאפלין אינו ברור, אבל לתחושתו הזיכרון היה מאוד מעורב, לפחות מרגע שחזרה היכולת להריח. "אני מרגיש שאני עדיין לא מסוגל להבחין בין זיכרון ומציאות, ואני כבר לא בטוח שקיים גבול ברור בין השניים". הוא לא הבין מדוע הליכה בעיר הביאה אל נחיריו שילוב של "מנטה, סוסים ואת ריחה של בריכה חיצונית מחופשה משפחתית בגיל שמונה". לא ברור היה לו האם סף הגירוי שלו עלה עקב חוסר שימוש או שהמוח שלו עורך ספירת מלאי מחודשת לסחורה המאובקת ששכנה חמש שנים במרתפי זיכרונו.

האף בולש אחר מידע במסווה של מנהגים שגרתיים

היכולת הפנומנלית של אנשי הג'אהי וסיפורו ההזוי של ג'ייסון קאפלין יכולים להיות מטעמים, או ניחוחות, עבור מדענים כמו פרופסור נועם סובל, נוירוביולוג ממכון וייצמן. עיסוקו בחיים הוא לבחון בדיוק את התופעות הבלתי מוסברות שאנו חווים דרך האף, ומחקריו מספקים תובנות שעשויות לשפוך מעט אור על מצבי הקיצון של חוש הריח. אבל יותר מזה, הם נוגעים דווקא במצב הרגיל, המשותף לרוב בני האדם. וגם כאן, כפי שמסבירה אליזבת' פרסטון במגזין Aeon, יש לא מעט הפתעות, כיוון שהמידע שמגיע מהאף הולך הרבה מעבר למודע, בין אם אנו מסוגלים להבחין בריח של פנדה אדומה ובין אם חוש הריח שלנו נכנס לסחרחרה.

פרסטון מסבירה כי בניסוייו הגיע פרופסור סובל למסקנה כי אנו מריחים באופן יזום בני אדם אחרים בדיוק כפי שכלבים עושים זאת, רק באופן בלתי מודע. כיצד? באמצעות מנהג שגור ודי אגבי – לחיצת יד. סובל ועמיתיו הושיבו נבדקים בחדר המתנה והכניסו נסיין כדי לפגוש אותם. את חלקם הוא בירך באמצעות לחיצת יד ואת חלקם רק במילים. לאחר מכן נותרו הנבדקים להמתין לבד בחדר בזמן שמצלמות מתעדות את התנהגותם. כאשר בחן את קטעי הווידיאו, הבחין סובל כי הנבדקים שלחצו את ידו של הנסיין נטו מאוד לקרב את היד הלוחצת לאפם. מהסרטונים נראה כי הם לא הריחו במודע את היד, אלא ביצעו פעולה שמאפשרת לאף להתקרב מאוד ליד: גירוד מעל השפה, שפשוף באזור הלחיים, נגיעות חוזרות ונשנות באף עצמו ושלל מחוות שכולנו מבצעים כלאחר יד ולא נזכור אותן גם אם ממש נתאמץ. החוקרים לא הסתפקו בזאת ודאגו למדוד את זרימת האוויר סביב אפם של הנבדקים, מדידות שהוכיחו כי האף מריח כשהיד לידו.

בני הג'האי במלזיה תופסים את הריח בצורה שונה. האם זה משפיע על תמונת המציאות שלהם? קרדיט: Abd. Halim Hadi / Shutterstock.com

ההפתעות של ניסוי לחיצת היד המשיכו להגיע. כשבדקו את האינטראקציה בין המינים, גילו החוקרים כי גברים שלחצו יד לנסיין, או נשים לנסיינית, נטו להריח את ידיהם יותר מפי שניים. ואילו כאשר הנסיינים היו בני המין השני, הנבדקים הגבירו דווקא את הרחת היד שלא נלחצה, "כאילו אנשים ניסו לוודא את ריחם שלהם", מסבירה פרסטון. לדבריה, סובל לא חושב שלחיצת יד היא מנהג שכל תכליתו להריח אחרים, אבל הוא כן מאמין ש"הוא לוקח חלק באופן שבו אנו דוגמים כימית את העולם".

זה רחוק מלהיות אינטואיטיבי או מובן מאליו, כיוון שאנחנו לא באמת יודעים להניח את האצבע – או לתת שם, אגב שבטים בדרום מזרח אסיה – על ריח של אבא, של אימא או של הילד שלנו. קל וחומר של אדם זר. ודאי, אנחנו יכולים לומר "זה ריח של תינוק", או "לאדם הזה יש ניחוח גוף חריף". אבל לרוב אנו יודעים לזהות בשמים של אחרים ולא יותר מזה. לכן, כיצד ייתכן שאנו מסוגלים להריח יד של מישהו אחר לאחר לחיצה קצרה. ואם להתחשב בעובדה שהידיים הן כלי העבודה העיקריים שלנו, סביר להניח שהן סופגות ריחות מהסביבה, מה שמעלה את התהייה כמה מהימן המידע שמגיע מהן. ואולי זה דווקא חלק מהאינפורמציה שאנו מחפשים – מאיפה באת ומה עשית שם? המחקרים עדיין לא פענחו את כל החידות, אבל ברור כי לחוש הריח יש ממדים רבים יותר משחשבנו. וסובל הוכיח כי המקרה הזה אינו חד פעמי.

חוש הריח כנראה מדבר עם התת-מודע

במחקר נוסף אסף סובל את דמעותיהן של נשים שצפו בסרטים עצובים. לאחר מכן הוא ערך לנבדקים (גברים) מבחן הרחה במטרה לזהות האם יוכלו להבחין בין דמעות לתמיסת מלח שהוזלפה על לחיי הנשים. אם ניחשתם שהם לא הבחינו, הצדק עמכם. אבל זה לא אומר שהגברים לא הושפעו. "לאחר הרחת הדמעות", מסבירה פרסטון, "הגברים דירגו תמונות של נשים אחרות כפחות אטרקטיביות. וגם רמות הטסטוסטרון שלהם ירדו". הניסוי הפשוט הזה פתאום מכניס כל כך הרבה היגיון לחיים הרומנטיים שלנו: בכי, כך נראה, הוא אמצעי כימי להפחתת אגרסיביות.

מדענים גם הוכיחו כי חוש הריח מספק לנו מידע לגבי קרבתו הגנטית של אדם מסוים אלינו. אחד הגורמים שלוקחים חלק ביצירת ריח גוף הוא סדרה של גנים המכונה MHC. במחקר שניתח את ממצאיהם של מספר מחקרים קודמים נמצא כי בני אדם לרוב יעדיפו בני זוג בעלי תרכובת MHC שונה משלהם. לדברי פרסטון, זהו "רמז לכך שאולי אנחנו משתמשים בריח גוף כדי לחפש בני זוג בעלי שונות גנטית". מחקרים אחרים גילו כי כאשר אנו מריחים בני אדם המוח מפעיל מעגלים שונים מאלה המופעלים כשאנו מריחים דברים 'רגילים'. במקום שתופעל פקעת הריח, האזור שמופעל כאשר מגיעים אל אפינו אדי אספרסו, למשל, כאשר נבדקות הסניפו ריח גוף הופעלו במוחן אזורים האחראים על עיבוד רגשי וכן אזור שמעורב בבניית הדימוי העצמי שלנו. בניסוי דומה עם אחיות הופעל אזור שמיוחסת לו היכולת לזהות את עצמנו. מחקרים רבים אחרים (שנחסוך את תיאורם עקב מעורבות של זיעה בעניין) הראו כי ריח גוף מתווך פחד.

בקיצור, מצטיירת תמונה שלפיה חוש הריח מספק לנו אינפורמציה כימית יקרת ערך שמדלגת על המודע שלנו והולכת היישר אל מעמקי ההכרה. פרסטון טוענת כי המחקרים הללו יכולים להסביר חלק מהתופעות שאנו מייחסים לאינטואיציה או ל'חוש השישי'. מדוע האף עובד בדרכים נסתרות? זה עוד לא ברור. אבל פרסטון מסבירה כי בכל אופן, הנורמות החברתיות שלנו אינן מותירות לחוש הריח הרבה מרחב לתמרון. זה לא מנומס, בלשון המעטה, להריח אנשים, ופעמים רבות צמד המילים "ריח גוף" מעורר בנו אסוציאציה שלילית. יחד עם זאת, כמו סיסל טולאס, היא מאמינה כי אולי כדאי לנו "לנשום עמוק כדי ללמוד מעט יותר". אז לגבי חוש הריח שלנו, אנו יכולים ללכת עם האף למעלה אחרי הכול.

תמונת כותרת: kazoka / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המקום שבו תשמעו את הדם זורם בעורקים – האם ניתן לחוות דממה מוחלטת ומה השפעותיה?

כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?

לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים

עוד מרדיו מהות החיים:

הדיבור של אליוט