נוירולוגית מסבירה כיצד אנו יכולים לשמור על תפקוד מוחי גבוה לאורך כל החיים
אליס האולנד היא פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית בהרווארד ובעלת שם עולמי כמומחית לשפה. היא מגשימה את פסגת שאיפותיה ונשואה לאדם מצליח לא פחות. יחד הם הורים לשלושה ילדים ומנהלים את החיים המוצלחים לפי הספר: קריירה משגשגת, כבוד, הכרה והוקרה, אמידות כלכלית וחיי נוחות, על כל המשתמע מכך. בגיל 50, אליס האולנד מתחילה לחוות כל מיני פערים מוזרים בזיכרון. למרבה האירוניה, המוח של חוקרת המוח הולך ומאבד מיכולותיו. אליס מתחילה לפתח סימפטומים של אלצהיימר.
פרופסור האולנד היא גיבורת הרומן Still Alice, שאותו כתבה הנוירולוגית ד"ר ליסה ג'נובה. הסיפור מתאר דמות פיקטיבית בצורה ספרותית שזיכתה את הרומן בפרסים והותירה אותו יותר מארבעים שבועות ברשימת רבי המכר של ה- New York Times. אך יש בו ערך מוסף כיוון שהוא מבוסס הן על ניסיונה המדעי של הכותבת והן על ניסיונה האישי שצברה עם אמה החולה באלצהיימר.
אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על ספרות, הפעם. מוקד העניין שלנו הוא במחקר המדעי של ג'נובה, ובאופן ספציפי ביכולת שלנו לשמור על מוח בריא ומתפקד לאורך זמן. בהרצאת TED חשובה היא מתארת את הפתולוגיה של אלצהיימר, את הסימפטומים ואת הסיכויים וגורמי ההשפעה לחלות בה. אבל יותר חשוב – היא מסבירה את הדרכים שמאפשרות לנו למנוע את התדרדרות המוח. לדבריה, תחזוקה נכונה יכולה לא רק למנוע את המחלה, אלא אף לשמור את המוח צלול גם כאשר היא מופיעה.
לשמור את המגעים נקיים
ד"ר ג'נובה מסבירה כי אלצהיימר זה עניין של סטטיסטיקה. לדבריה, גם אם אדם אינו מגיע למצב הזה, סבירות לא נמוכה שהוא יטפל באדם עם אלצהיימר או ייחשף למחלה בקרבה זו או אחרת. הנתונים הללו עגומים ומעוררים תחושת חוסר אונים, שכן "למרות עשרות שנים של מחקר, עדיין אין לנו טיפול למיתון המחלה ולא ריפוי" כדבריה. אבל, היא מוסיפה, "אולי זה לא חייב להיות [גורלנו]". היא מאמינה כי היכולת שלנו להתנגד לאלצהיימר אפילו לא דורשת טיפול תרופתי. הכול עניין של תחזוקה נכונה.
המוח שלנו פועל על עיקרון של תקשורת בין נוירונים. הנוסחה פשוטה: יותר תקשורת משמע תפקוד קוגניטיבי גבוה, פחות תקשורת בין תאי עצב משמעה תפקוד ירוד. אלצהיימר, מסבירה ג'נובה, היא מצב של הצטברות חומרים – פלאק – בנקודות החיבור בין נוירון אחד למשנהו, המכונות סינפסות. ההצטברות הזו חוסמת בסופו של דבר את התקשורת בין שני הנוירונים. אפשר לדמות זאת ללכלוך על התקע החשמלי של הטלוויזיה שמוביל לירידה באיכות השידור עקב מגע חלקי בלבד. בשלב מסוים, כשהתקע יהיה עטוף בשכבה מבודדת עבה, כבר לא נוכל לראות תמונה על המסך.
במוח האדם ההשלכות הרבה יותר משמעותיות משידור תמונה. הסינפסה, מסבירה ג'נובה, "היא היכן שנוירוטרנסמיטורים משתחררים. זה המקום שבו האותות מועברים, שבו מתרחשת תקשורת. זה המקום שבו אנו חושבים, מרגישים רואים, שומעים, משתוקקים וזוכרים". אם נוכל להבין מדוע מצטבר הפלאק בנקודות החשובות הללו, נוכל לנסות ולמנוע את התהליך. החדשות הטובות הן שאנו יכולים. הצטברות הפלאק היא תהליך טבעי. בתהליכים הכימיים המתרחשים במוח משתחררים חומרים מסוימים שבמינון מסוים יכולים לשבש את התקשורת בסינפסות. במצב תקין, המוח יודע לפנות אותם באופן עצמאי ולשמור את החיבור נקיים, אך ג'נובה מסבירה שאם אנו מייצרים יותר מדי חומרים כאלה, או שאנו לא מפנים אותם ביעילות, מתחיל תהליך של דרדור קוגניטיבי.
כאשר ההצטברות עוברת נקודת מפנה מסוימת, הבעיה במגעים מתחילה לבוא לידי ביטוי בסימפטומים של אלצהיימר. ג'נובה מתארת כיצד נראה סימפטום כזה. כשאנו שוכחים איפה הנחנו את המפתחות במצב רגיל, זה כנראה מפני שדעתנו הוסחה ולבסוף אנו מוצאים אותם במקום הגיוני. לעומת זאת, במצב של אלצהיימר, "במקום למצוא בסופו של דבר את המפתחות בכיס המעיל שלכם או על השולחן ליד הדלת, אתם מוצאים אותם במקרר, או שאתם מוצאים אותם וחושבים, 'בשביל מה אלה?'" השלב הבא מביא עמו פרדוקס: כדי להתגבר על הלכלוך, תאי הניקוי מתחילים לעבוד בעודף מרץ ומייצרים בעצמם חומרים שגורמים לנזק תאי, עד כדי הרס מוחלט של הסינפסות עצמן. שלבים מאוחרים יותר גורמים למוות של תאים.
נקודת האור בתהליך הזה היא שניתן למנוע אותו. אבל חשוב לעשות את זה בזמן. לאחר שהצטברות הפלאק מגיעה לנקודת המפנה כבר אין הרבה מה לעשות (אם כי עדיין יש, כפי שנראה בהמשך). ולכן, היכולת שלנו לשמור את המוח בריא היא בעיקר מניעתית. ג'נובה מציעה להסתכל על הפלאק חוסם התקשורת כעל גפרור דולק: "בנקודת המפנה, הגפרור מצית את היער. ברגע שהיער נשרף, אין תועלת בכיבוי הגפרור. צריך לכבות את הגפרור לפני שהיער עולה באש". כדי לכבות את הגפרור צריך להבין מה הבעיר אותו מלכתחילה, או במילים אחרות, מהם גורמי הסיכון לחלות באלצהיימר. ג'נובה מונה בין היתר גיל מתקדם, נטייה גנטית ואורח חיים. לגבי שני הראשונים, היא מסבירה, אין לנו הרבה מה לעשות. יחד עם זאת, הם לא גורמים מכריעים. המשמעות היא שיש בידינו מידה לא מבוטלת של שליטה על תקינות התפקוד המוחי, גם עם נטייה גנטית ובגיל מתקדם.
אוכל, שינה, פעילות גופנית ולמידה
אחד הגורמים החשובים שבהם אנו יכולים לשלוט הוא שינה. מדענים שניסו להבין מדוע האבולוציה הציגה לעולם את השינה, הסיקו כי אחת הסיבות היא שכנראה זה קשור ליכולת של המוח לנקות את עצמו. בשינה עמוקה, מסבירה ג'נובה, "תאי הגְלִייָה שלנו שוטפים את נוזל המוח והשדרה לאורך המוח שלנו, ומנקים פסולת מטבולית שהצטברה בסינפסות שלנו כשהיינו ערים. שינה עמוקה היא כמו טיהור עמוק למוח". כאמור, פעולה פשוטה של תחזוקה. עכשיו השאלה היא כמה אנו מקפידים על איכות השינה ועל משך הזמן שלה. הגורם החשוב הבא הוא תפקוד מערכת הובלת הדם. "לחץ דם גבוה, סוכרת, השמנת יתר, עישון, כולסטרול גבוה, כל אלה נצפו כמגדילים את הסיכון שלנו להתפתחות אלצהיימר". הפתרון? פעילות גופנית בדגש על פעילות אירובית וכן תזונה – ג'נובה ממליצה על תפריט ים-תיכוני.
על הנייר מדובר בפעולות פשוטות, אלא שהן מההרגלים הקשים ביותר ליישום בחיים המודרניים. שינה לקויה, תזונה לא מאוזנת ועבודות סטטיות הן מנת חלקם של רוב האנשים, לפחות במערב. היום המודעות גבוהה בהרבה ואלו חדשות משמחות, אבל ג'נובה מסבירה כי גם אם אורח החיים הפיזיולוגי שלנו אינו כולל אימוני כושר, תזונה ים-תיכונית ושינה איכותית, עדיין יש דרך להתגבר על אלצהיימר – באמצעות פעילות מנטלית. כלומר – להפעיל את המוח, והרבה. מה שיפה בשיטת הפעולה הזו הוא היכולת שלה למנוע תסמינים, "גם אם הפתולוגיה של המחלה בוערת במוח שלכם". ג'נובה מסבירה כי בכל פעם שאנו לומדים משהו חדש המוח שלנו יוצרים קשרים עצביים חדשים. ובהתאם לנוסחה – יותר תקשורת משמע תפקוד קוגניטיבי גבוה יותר.
"במוח הממוצע יש מעל מאה טריליון סינפסות, וזה פנטסטי; יש לנו הרבה עם מה לעבוד", מעודדת ג'נובה. הקשרים העצביים המרובים משמשים כמו נתיבים עוקפים. חשבו על ניווט בכביש: אם יש לכם רק דרך אחת לנסוע והיא נחסמה, אין לכם איך להגיע ליעד. בעוד שאם סללתם לאורך חייכם הרבה מאוד נתיבים עוקפים – באמצעות למידה – הרי שבסופו של דבר תמצאו את דרכם גם אם הדרך הראשית סגורה.
אז אמנם צריך להפעיל את הראש לכל אורך החיים ולפני שאנו מגיעים לנקודת המפנה, אבל בזמן שהפיזיולוגיה עוזרת למנוע את הפלאק, המעקפים הללו מסייעים לשמור על מוח צלול גם עם הצטברות ניכרת שלו. ג'נובה מסבירה איזה סוג של פעילות מנטלית מפיק עבורנו את התועלת הזו, את יצירת הקשרים העצביים. ראשית, היא אומרת, "אנשים בעלי יותר שנים של חינוך פורמלי, שהם בעלי רמה גבוהה של אוריינות, שעוסקים באופן קבוע בפעילות מנטלית מגרה, לכולם יש יותר עתודה קוגניטיבית. יש להם שפע ועודף של חיבורים עצביים". שנית, "באופן אידיאלי, אנו רוצים שדברים חדשים אלה יהיו עשירים ובעלי משמעות, ככל האפשר, תוך גיוס של מראות וצלילים, אסוציאציות ורגש. כך שזה ממש לא אומר לפתור תשבצים. אינכם רוצים פשוט לאחזר מידע שכבר למדתם, כי זה כמו לנסוע ברחובות ישנים, ומוכרים. אתם רוצים לסלול כבישים עצביים חדשים. לבנות מוח עמיד לאלצהיימר פירושו ללמוד לדבר איטלקית, לפגוש חברים חדשים, לקרוא ספר או להאזין להרצאת TED מעולה".
ואם למרות הכול אדם חווה את האלצהיימר, באופן ישיר או עקיף, ג'נובה מציעה לזכור שזה לא בהכרח סוף החיים. "אתם לא תאבדו את הזיכרון הרגשי שלכם. עדיין תוכלו להבין אהבה ושמחה", היא מסבירה, "אתם עלולים לא לזכור את מה שאמרתי לפני חמש דקות, אבל תזכרו איך גרמתי לכם להרגיש". אבל המסר העיקרי הוא העובדה שהאחריות לגורלנו מוטלת במידה רבה בידינו אנו. הסינפסות הן לא סתם המקום שבו אנו רואים, זוכרים או מרגישים – הן המקום שבו אנו מתקיימים. התודעה שלנו כולה, הישות שלנו, באות לידי ביטוי דרך הסינפסות. ויש לנו את האמצעים לשמור את עצמנו, במובן העמוק של המילה, רעננים, בריאים וצלולים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
'תאי הגינון' של המוח – מסתבר שבכוחנו לכוון את החוזקות הקוגניטיביות שלנו
המוח הוא כמו פלסטלינה שאפשר לעצב - כיצד לשמור אותו צעיר בעשרות שנים?
לאן נעלמים הזיכרונות שלנו כתינוקות? ההסבר הבא מסיר מעט מהערפל
עוד מרדיו מהות החיים:
