מומחים מציעים אסטרטגיות להתמודדות עם החלטות ועם כישלונות
אוקיי, טעינו. מה עושים עכשיו, איך מתקדמים מכאן? כמעט מיותר לציין שטעויות, הן במעשים והן בשיקול הדעת, הן עובדת חיים בלתי ניתנת לשינוי. וידוע גם שהן הליבה של תהליך למידה ושיפור. אנו שומעים זאת השכם והערב – מטעויות למדים, משתפרים ומתקדמים. אמת ויציב. אך כשאנו רוצים ללמוד מטעויות ישנם מספר תנאים מקדימים שצריכים להתקיים. ומכיוון שפעמים רבות התנאים הללו אינם במרכז תשומת הלב שלנו, אנו עלולים להחמיץ הזדמנויות להפוך את הטעות או את הכישלון לדבר-מה מועיל.
חילוץ הפוטנציאל הלימודי מהחלטה שגויה או מטעות כרוך בראש ובראשונה במודעות לטעות. וזה, כפי שמסביר הכלכלן טים הארפורד, לא דבר פשוט כפי שזה נשמע. הארפורד, שמשמש כתב במספר עיתונים ומגזינים חשובים ואף חיבר כמה ספרים, טוען בבלוג האישי שלו The Undercover Economist כי פעמים רבות אנשים יעדיפו להתחמק מביקורת. מטבע הדברים, לא נעים לשמוע מאחרים על כישלוננו האישי. תופעת הלוואי של כך היא כמובן הפסד השיעור, אך לדבריו לא מאוד מסובך לתקן את המצב. כל שצריך הוא לנקוט כמה צעדים פשוטים.
כדי להפיק תועלת מכישלון צריך להיות מעשיים
פתיחות לביקורת היא הצעד החשוב הראשון, מצהיר הארפורד. הוא מספר על פרופסור המקורב אליו שטוען כי אחד הקולגות שהוא הכי מעריך הוא דמות שלא נרתעת מלומר לו את האמת כשהוא טועה. לדברי אותו פרופסור, זוהי תופעה נדירה, ובמעמד שלו במיוחד – קל להבין. כמה אנשים יעזו לפקפק באופן רציני במומחיות של פרופסור? ועדיין, גם אנשי אקדמיה בכירים טועים, והנבונים שבהם מעוניינים לקבל אזהרה כשזה קורה. הארפורד מאמין כי "אולי נדיר עוד יותר הוא החיפוש אחר עמיתים שמסוגלים להעניק ביקורת כנה". הוא מגבה את טענתו במחקר שהוכיח כי עובדים שהאמינו שהם פועלים נכון, אך קיבלו ביקורת שהם טועים, נטו להתחמק ממגע עם המבקרים שלהם. כלומר, הם נרתעו מביקורת שמעמתת אותם עם השגיאה.
ביקורת, ובאופן ספציפי ביקורת בונה, הוא תחום שנחקר עמוקות בעיקר במנגנוני משאבי אנוש. ארגונים החלו להבין כי הדרך לשיפור תהליכים קשורה עבותות לאופן העברת המסר, וחשוב יותר – לקליטתו. אך לדברי הארפורד, כל זה לא משמעותי כל זמן שהמסר עצמו אינו טומן בחובו ערך. "האירוניה היא", הוא טוען, "שסוג הביקורת המעמת הוא סוג הפידבק היעיל ביותר שאפשר לדמיין". ההיגיון שמאחורי הטענה הוא שכאשר אדם שוגה אך מאמין כי הוא פועל כשורה הוא יכול לגרום לנזק גדול לעצמו, לעמיתיו ולארגון. זה נכון גם לגבי החיים האישיים. כאשר אנו מפתחים דפוס התנהגות במערכת יחסים זוגית, למשל, והדפוס הזה מזיק, חשוב שהתקשורת תשקף את המציאות ולא תוביל להזנחה.
השיחות הללו, בין אם בבית ובין אם בעבודה, רחוקות מלהיות נעימות. "אבל מה שאני זקוק לו ומה שאני עשוי ליהנות ממנו, הם די שונים", כדברי הארפורד. אם כן, כיצד בכל זאת נזמין אלינו ביקורת מעמתת? היום קיים טרנד "לחגוג כישלונות". הארפורד מספר כי במקומות מסוימים נוהגים לדבר בפתיחות על כישלונות ויש אפילו חברות שמתגמלות את העובדים על כל כישלון. הגישה הזו אמנם הוכיחה את עצמה, אך זו אינה אסטרטגיה שמתאימה לכל תחום עיסוק ולכל סיטואציה. "הליך כירורגי כושל או תאונת דרכים קטלנית אינם אירועים שיש לחגוג אותם", מסביר הארפורד, "אך יש לדון בהם, לנתח אותם וללמוד מהם". השיטה הנהוגה לעשות זאת היא לבצע פוסט-מורטם לכישלון, כלומר בדיקה בראייה לאחור. לצד זאת, חוקרים מתחומים שונים דוגלים בשיטה מעט "פחות כואבת" כדבריו.
איכות ההחלטה לא תמיד מכריעה את איכות התוצאה.
"פרה-מורטם הוא תרגיל שבו אתם מנסים לדמיין תרחישים שבהם הפרויקט שלכם עלול להיכשל", מסביר הארפורד, והוא נועד להציף בפנינו את הטעויות האפשריות מבעוד מועד. כאמור, הדברים יפים גם להיבט האישי של חיינו. חוקר המוח פרופסור דניאל לוויטין מציג את אותה גישה בדיוק, רק ביחס למצבי לחץ יומיומיים שבהם אנו מועדים לכישלון פי כמה וכמה.
ונראה כי לחץ הוא נקודת מפתח בגישה שלנו לכישלון. הארפורד מציג את דבריה של אשלי גוד, יושבת ראש של חברת ייעוץ שמטרתה לסייע לארגונים להפיק את המקסימום מכישלונות. "כישלון דוחף אותנו לתגובת מתח וזה יכול להוביל מיד להכחשה, הפניית אצבעות, הלקאה עצמית וטיוח… תגובות שמגבילות את היכולת שלנו ללמוד". ולכן, כשאנו מחפשים דרך ללמוד מכישלון, וחגיגה שלו אינה אופציה שעומדת על הפרק, אנחנו צריכים למצוא דרך להרגיע את עצמנו, ואם אפשר – גם את הסביבה. בנוסף, אנו זקוקים לשליח שיהיה מכבד ואדיב. כלומר, את הביקורת המעמתת אפשר להעביר גם עם חיוך על הפנים. לדברי הארפורד, "זו עצה טובה בכל זמן, אך במיוחד כאשר הרגשות נמצאים בעצימות גבוהה ויש בעיה שצריך לפתור". מכאן הדרך ללמידה קצרה יותר. אנו מכירים בטעות, מרגישים בטוחים מספיק במקום שלנו ויכולים להתחיל לעבוד על הלקחים בלי המתח שמסיט את תשומת הלב ממה שחשוב באמת.
החלטות טובות לא מגיעות עם תעודת אחריות
הרעיון, כדברי הארפורד הוא "לזהות שביקורת מתחשבת היא לא משהו שצריך להתחמק ממנו – או, לצורך העניין, משהו לחגוג אותו. היא משהו שצריך להשתמש בו". אם לתמצת אותו למשפט אחד, צריך פשוט לאמץ גישה מעשית כלפי הכישלון. זה מסוג הדברים שקל יותר לומר מלבצע, כיוון שלטעויות ולכישלונות יש השלכות ממשיות על חיינו. הם יכולים לבוא עם השפעה כלכלית, חברית, מעמדית וכן הלאה. בבלוג Farnam Street עלו על דרך ליישם גישה מעשית. אם אנו רוצים להתמקד במעשה, הרי ששם עלינו לחפש את נקודת התורפה, ולא באדם עצמו.
במאמר מובאים דבריהם של מגוון מומחים, שטוענים באופן כללי כי להחלטה טובה יכולות להיות תוצאות גרועות ולהחלטה גרועה יכולות להיות תוצאות טובות. ומשום כך, כדי ללמוד ולהשתפר צריך להתמקד בהחלטה ובתהליך שהוביל אליה, ולא באדם שקיבל אותה. דוגמה להחלטה גרועה עם תוצאות טובות יכולה להיות משחק הקלפים בלאק ג'ק, שבו המטרה היא להגיע ל-21. המאמר מתאר מצב שבו "קיבלתם 18 בשני הקלפים הראשונים… ונניח שביקשתם קלף נוסף ויצא לכם 3. קיבלתם החלטה נוראית, אבל היה לכם מזל". וישנם אינספור תרחישים שבהם החלטות נכונות יכולות להשתבש בעקבות נסיבות המשתנות בקצב תדיר. רוכש נדל"ן ממוצע בארה"ב של 2007 קיבל החלטה הגיונית שכל אדם אחר היה מקבל, אך המשבר הכלכלי טרף את הקלפים; גם התיירים שיצאו לחופשה באחד החופים הטרופיים של דרום מזרח אסיה בחורף 2004 קיבלו החלטה נהדרת לכל הדעות. רעידת האדמה והצונאמי שבעקבותיה שינו את הנסיבות מהקצה אל הקצה.
המקרים הללו ממחישים כי במקרים רבים יכולה לצמוח לנו תועלת מועטה – אם בכלל – מחיפוש אחר הלקח באדם עצמו ולא בתהליך. בכוחה של השגרה לגרום לנו להרגיש כאילו המצב שבו אנו חיים הוא נצחי, אבל למעשה אנו חיים בתוך אוקיינוס של אי-ודאויות שמפקיד רבות מהחלטותינו בידיה הבלתי בוטחות בעליל של האקראיות. התוצאות לא תמיד משקפות את טיב תהליך קבלת ההחלטות. בהיבט הזה, המאמר ב-Farnam Street מהדהד את דבריו של הארפורד: "אם אתה לא יכול לזהות שהיה לך מזל, אף פעם לא תהיה בעמדה שבה אתה יכול לתקן את האופן שבו אתה מקבל החלטות. בסוף המזל אוזל". ומאידך, צריך לקחת בחשבון שהחלטות גרועות מגיעות גם מאנשים מוכשרים.
אריגים אינדיאניים במוזיאון בסיאטל. לשבט הנבאחו פילוסופיה שלמה לגבי הטעויות הנובעות מעבודת יד. קרדיט: steve estvanik / Shutterstock.com
וכך, מומחים מסבירים כי מנהלים בעלי יכולת ממוצעת מפגינים נתוני ביצוע דומים לאורך טווח. אם נבחן את פעולותיו של מנהל בטווח זמן קצר אנו יכולים לקבל רושם שהוא כישלון או מטאור, כיוון ששתיים או שלוש הצלחות יכולות לבסס תדמית נהדרת, ואותו דבר בכיוון ההפוך. אך נראה כי כשלוקחים דגימה ארוכה יותר, הנתונים מתאזנים. יכול להיות של"מטאור" היה מזל של מתחילים, ובאותה מידה ה"כישלון" למד מהר ויישם. אפשר לחשוב על זה כמו על מסלול ריצה באולימפיאדה: הרצים שנמצאים בחלקו הפנימי של המסלול נמצאים מאחור, ובמסלול החיצוני הם מקדימה (הנתיב הפנימי קצר יותר לשם כך הפיצוי). אם נביט על המיקומים בשניות הראשונות תהיה לנו תמונה אחת, והיא עשויה להיות שונה מאוד מתמונה לקראת קו הסיום. עכשיו, מובן שיש רצים פחות מוצלחים – מקרים שבהם האדם עצמו הוא המקור לשגיאות. אלא שחשוב לעשות את ההבחנה הזו לאורך זמן.
מכיוון שזו המציאות, החוכמה היא לבדוק מה השתבש במסלול ולא מדוע האצן לא השקיע את כל כולו בריצה. לכאן מכוון הארפורד כשהוא מציע לסגל גישה פרקטית. כשמבינים שאנשים טובים יכולים לטעות ואנשים לא מוכשרים יכולים להצליח, ברור יותר כי עלינו לחפש את הלימוד בתהליך ולא באדם. זה הופך את החיוך ואת הגישה האדיבה להרבה יותר קלים לביצוע. קשה יותר להתרגז על משהו מופשט, וכשאין אמוציות פרסונליות קל יותר לשמור על קור רוח ולהישאר פתוחים ללקח.
ומה היה לנבאחו לומר בעניין
כדי לקבל פרספקטיבה על מקומן של שגיאות בחיינו אפשר לבקר אצל אורגי השטיחים משבט הנבאחו. ג'ייסון פריד מספר ב-Medium על מפגש שהיה לו עם אספן שטיחים מסורתיים שנארגו בעבודת יד, ובמהלכו הבחין כי רבים מהדפוסים של השטיחים הופרעו בידי טעויות אריגה: "עיוותים ברורים בדפוס, קווים תועים או צורות שמעט חורגות בהשוואה לשאר הצורות באריג". כשתהה לפשר התופעה גילה לו האספן כי יש כמה הסברים נפוצים באשר לטעויות של אורגי הנבאחו. על פי טענה אחת, השגיאות נעשו בכוונה כדי להוכיח שהאדם אינו מושלם, ובכך כבר ניתן לראות הקבלה לגישות הניהוליות שלעיל. "אבל הוא העדיף הסבר אחר", ממשיך פריד. "הוא אמר שהטעויות אינן מכוונות. מה שהיה מכוון הוא הרצון לא לחזור אחורה ולתקן אותן".
על פי פריד, או יותר נכון על פי האספן שפגש, בתפיסת העולם של הנבאחו טעויות הן פשוט רגעים בזמן, "ומכיוון שאתה לא יכול לשנות את הזמן, מדוע לנסות ולשנות טעות שכבר התרחשה?" הטעויות שם כדי להזכיר לנו אותן כשאנו מביטים אחורה. כשיעור, אם תרצו. "הן כבר נארגו אל מרקם הזמן", ומה שנותר מהן יכול לשמש אותנו אולי לעתיד. במרומז, הגישה הזו תואמת את התיאוריה שאת הטעות אין לחפש באדם. הטעות היא ייצוג של אירוע שהתרחש ולא של אשמה אישית. התרחשותה של טעות אינה סוף הדרך, היא פשוט אירוע שהיה שם ושאנו יכולים לבחור אם לרתום אותו להמשך המסע או להתבוסס בו.
נקודה אחרונה שקושרת בין תיאוריית השטיחים לגישת הביקורת המעשית היא אמירת האמת. "שטיח עם כמה תפרים הוא שטיח כן", כותב פריד. החריגות באריגה מספרות לנו את ההיסטוריה כפי שהיא. בדיוק כמו שהפרופסור המקורב להארפורד מעריך את הקולגה שמהין לומר לו כשהוא טועה, כך אנו יכולים להעריך את האותנטיות של עבודת יד משובחת, דווקא בגלל השגיאות הנראות לעין.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אנשים שונים מגיבים לפידבק בצורות מגוונות – האם יש דרך לנווט בין הטיפות?
פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי
מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז
עוד מרדיו מהות החיים:
