ההבדל בין אושר ומשמעות הולך ותופס תאוצה בתרבות המערב – מדוע זה קורה בעצם?
לו זה היה תלוי בנו, כולנו היינו רוצים להיות הווארד רורק. האדריכל חסר המורא והבלתי מתפשר, גיבור הספר כמעיין המתגבר של איין ראנד, נולד במוחה כהתגלמות מובהקת לחיי משמעות. למרות כל האתגרים והמכשולים שעמדו בדרכו, הוא הצליח לבסוף להגשים את החלום האולטימטיבי – להפוך את מושא תשוקתו למקור פרנסה. אדריכלות, עבור נפשו, הייתה כמו חמצן עבור ריאותיו. בתרבות היפנית יש לקונספט הזה שם – איקיגאי (Ikigai), שמשמעותו המילולית היא "סיבה לקיום".
הסופר הקטור גרסיה חיבר ספר על איקיגאי, ובו הוא מתאר את התפיסה היפנית. "על פי היפנים, לכל אחד יש איקיגאי – סיבה לחיות", נכתב בתקציר הספר. "כשיש תחושת איקיגאי חזקה – נקודת המפגש של תשוקה, משימה, משלח-יד ומקצוע – כל יום מוצף במשמעות". סרטון שצולם לרגל השקת הספר מביא את סיפורה של קדרית יפנית וכיצד האיקיגאי בא לידי ביטוי בחייה. "חשבתי ללמוד נושאים אחרים", היא מספרת, "אבל לא ראיתי את עצמי עוסקת בהם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אבל אם זה קדרות, חשבתי שארצה לעשות זאת כל יום, שבעה ימים בשבוע ולמשך שעות ארוכות. וכדי לעשות זאת, זה חייב להפוך למקצוע שלי". היא ממשיכה ומסבירה: "אני ממש שמחה שקדרות היא העבודה ומקור הפרנסה שלי, ולכן היא האיקיגאי שלי".
נראה כי בקרב אומנים, מציאת האיקיגאי ודבקות בו היא עניין יותר נפוץ. פודקאסט של הכותב ג'ף גוינס מארח את הציירת והמאיירת האמריקאית ליסה קונגדון, שהפכה ממורה לאומנית מפורסמת בשלב מאוחר יחסית בקריירה, בעקבות מציאת האיקיגאי הפרטי שלה. לדבריה, ההתבגרות והניסיון שאנשים צוברים לאורך חייהם יוצרים פרספקטיבה אחרת בשלבי חיים מאוחרים יותר, המאפשרת ללכת אחר התשוקות ביתר קלות. ולכן אף פעם לא מאוחר מדי לצאת למסע אחר האיקיגאי, מונח שהיא לא משתמשת בו, אבל בהחלט עוסקת בו. היא כתבה ספר המאגד ראיונות שערכה עם נשים שהגיעו לפסגת הקריירה בגיל מבוגר יחסית. "והספר מבחינתי הוא הומאז' למי שאנו יכולים להיות מאוחר בחיים […] אף פעם לא מאוחר מדי לרדוף אחרי החלומות ולדחות את הקולות בראש שאומרים לכם שזה לא אפשרי, או שמאוחר מדי, כי אתם אף פעם לא יודעים. כל הנשים בספר שלי יכולות להעיד על כך וגם אני יכולה להעיד על כך".
האושר של היום הוא לא מה שהיה פעם
אז אמנם האיקיגיאי בולט מאוד אצל אומנים, אבל על פי הספר LIVING AN EXAMINED LIFE: Wisdom for the Second Half of the Journey של הפסיכואנליטיקאי ד"ר ג'יימס הוליס, החיפוש אחר עיסוק משמעותי נוגע לכל אדם, כיוון שהוא ביטוי למכנה המשותף הרחב ביותר שיש לבני האדם – לנפש האנושית. במובאה מתוך הספר שפורסמה במגזין Thrive Global טוען הוליס כי מציאת המשמעות, או האיקיגיאי כפי שהתרגלנו לכנותה, היא פרויקט חיים שעלינו להעדיף על פני חיפוש אחר אושר. מה זה אומר לגבי העבודה שלנו ולגבי בחירות נוספות שעשינו בחיים?
בארצות הברית, יצואנית התרבות הדומיננטית בפער גדול מכל השאר זה מאה שנה ויותר, העיסוק באושר טבוע במטען התורשתי של האומה, ולראייה מביא הוליס ציטוט מהכרזת העצמאות "חיים, חופש והחיפוש אחר אושר". אך לדבריו, מהות האושר קיבלה עם השנים פרשנות חדשה, שונה מכוונת המשורר. "מלומדים טוענים כי המילה אושר כפי שהשתמש בה ג'פרסון בתקופה ובמקום ההם, וביחס לנושא הספציפי הזה, משמעה הזכות לחתור אל מסלול החיים שאדם שואף אליו". ועל פי הגדרה זו – אושר מובנו משמעות. אבות האומה האמריקאים, מסתבר, הקימו את האימפריה שלהם בין היתר כדי לאפשר לאנשים את החופש לבחור את הסיבה שבגינה הם מתעוררים בבוקר, לאפשר להם להגשים את האיקיגאי.
כמעט מאתיים שנים מאוחר יותר, החיפוש אחר האושר קיבל תפנית משמעותית בפרשנותו המודרנית. התרבות שלנו מספרת שאם נמצא את המקצוע הנכון, נעבוד מספיק שעות, נגור באזור הנכון בעיר ויהיה לנו רכוש מסוג מסוים, ייפתח בפנינו השער לממלכת האושר. אולי "מספרת" זו מילה עדינה מדי. מדובר במכבש לחצים שמושרש בכל היבט של חיינו, מהחינוך של ההורים, דרך הגישה של בתי הספר ועד לפרסומות שאנו רואים בזווית העין ברחוב וחודרות לתת-מודע שלנו. ואולם, נראה כי העומס שתרבות האושר הביאה עימה מתקרב לנקודת רתיחה, כיוון שאט-אט הולכת ומופנמת בקרבנו ההבנה שאושר הוא תופעה זמנית שפוקדת אותנו לפרקים ולא מצב קבוע שאפשר לשהות בו. אושר, במובנו המודרני, תלוי מדי בגורמים חיצוניים מעצם הגדרתו. וכדי לחיות חיים מספקים דרוש לנו מקור חיוניות פנימי, שנמצא יותר בשליטה שלנו.
ולדברי הוליס, המקור הזה הוא הנפש. כל זמן שאנו מקבלים תכתיבים חיצוניים לגבי איך אמורים החיים שלנו להיראות, אנחנו מתכחשים לדבר האחד שיודע באמת מה טוב עבורנו. לכן, הוא טוען, "מד-האושר הוא דרך לא טובה כאומדן לאיכות החיים. אושר שמבוסס על התכחשות […] הוא עלבון לנפש ולעומקה". אנחנו אולי לא יודעים לתפוס מהי הנפש, אבל אנחנו בהחלט מרגישים בקיומה בקרבנו ויודעים לזהות את הסימנים והרשמים שלה לגבי המציאות. למשל, כשאנחנו מאושרים אנו יודעים להבחין בכך די בקלות. הבעיה היא שבאותה קלות אנו מבחינים גם בעצב ותסכול, ומכיוון שרגשות אלה אינם נעימים לנו, אנו לומדים להתעלם מהרשמים הללו ויוצרים הפרדה מלאכותית בין הנפש ובין אושר. כלומר, לאושר אין בלעדיות על הנפש, היא מכילה את כל קשת החוויות. מה שמוביל את הוליס למסקנה שהנפש נוגעת ברובד העמוק יותר – המשמעות לקיומנו.
הפרדוקס הוא שכשאנו מדפנים את הנפש בקירות אקוסטיים כדי להימנע מהצדדים הפחות נעימים של החיים, אנו פוגעים גם ביכולת שלנו לחוות את הצדדים החיוביים, והרי לשם כך ניסינו מלכתחילה לבצע את האיטום. בכלל, רשמי הנפש הם האמצעי הנגיש והזמין ביותר שיש לנו כדי לחוות חיים מספקים. הוליס טוען שאפילו אם רשמי הנפש עלולים "לגרום לנו אי-נוחות, לבודד אותנו או לשלוח אותנו למסע שאנו יראים מפניו", אם אנו מעוניינים בחיים מלאים אין לנו ברירה אלא להאזין להם. "התעלמות מהביטויים הללו [של הנפש], מה שכולנו לומדים לעשות בשלב מוקדם, משמעה שאנו נהיים זרים לעצמנו".
קודי דליסטרטי מהמגזין The Cut מחדד את ההבחנות הללו. הוא מספר על עבודתו של פרופסור דניאל הורביץ, היסטוריון שחקר את האבולוציה של הפסיכולוגיה החיובית והגיע למסקנה כי היום אנו נמצאים כנראה בשלבי חזרה ל"הגדרה האריסטוטלית של אושר: רווחה שנובעת מלחיות חיים מוסריים". ומהי נחלתו של המוסר אם לא הנפש? דליסטרטי מסביר כי התרבות שלנו מתחילה להבין שהמרדף אחר אושר במיקור חוץ גורם לאנשים יותר נזק משהוא מביא תועלת, ועל כן מתפתחת תפיסה רחבה יותר של אושר, כזו שמקיפה את הבחירות המוסריות שלנו, ובכללן אותנטיות ונאמנות לנפשנו. כפי שהתכוונו אבות האומה האמריקאית.
תחומי החפיפה שיוצרים את האיקיגאי.
האם עבודה ותחביב חייבים להתנקז לאותה נקודה?
הפתרון הכל-כך פשוט הוא להקשיב לעצמנו ולבחור מסלול חיים שתואם את רשמי הנפש, ויהא המחיר אשר יהא. שכן לגישתו של הוליס, לאורך זמן ובסיכומם של חיים, אין דבר שיכול להשתוות למשמעות. "ככל שאנו מעניקים לעצמנו את הביטחון של הנתיב הידוע, כך ייתכן שנרגיש מקובלים יותר. אבל משהו בתוכנו לא משלים עם הגורל הרע הזה". בביטוי האחרון מתייחס הוליס למושג מרכזי בהגותו של סארטר, אשר כינה את עצימת העיניים לאפשרויות הרבות שמעבר לשביל המקובל, "גורל-רע". סארטר האמין כי האדם אינו שרוי במציאות דטרמיניסטית, אלא נתון לחופש בחירה מלא שמאפשר לו להגשים כל שאיפה. ומכאן שכדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, עלינו לעצור את הזרימה העיוורת בנתיב המהיר, לאתר את האיקיגאי שלנו ולאמץ אותו בשתי ידיים. כפי שעשתה, למשל, ליסה קונגדון כשפתחה בקריירת ציור בגיל מבוגר יחסית.
"דבר אחד אני יודע", מסכם הוליס, "הנפש לא עוזבת אותנו. לא משנה מה התמצית הפנימית, היא נשארת, היא מתמידה והיא מופיעה שוב ושוב. היא יודעת את ההבדל בין אושר תלוי הקשר ובין משמעות עקבית". ברגעי הצלילות שאנו נחשפים לנפשנו במערומיה, אנו יכולים לאתר את הנתיב המדויק שעלינו לקחת. ופעמים רבות, כתופעת לוואי נחמדה אך פחות מהותית, זה יכול להציף אותנו באושר.
הספקנים שבינינו כבר הבינו בין השורות שכאידיאלים קל מאוד להסכים עם דרך החיים הזו. אבל העובדות המחוספסות של המציאות הן שאפילו כשאנשים מאזינים לנפשם עם סטטוסקופ, הם לא יכולים לעזוב הכול ולעשות את הדבר האחד שיביא להם משמעות. אם נחזור בפעם האחרונה לקונגדון, אפילו היא מדברת על מהלך שהתרחש מאוחר בחיים. כי כשמאזינים לנפש עם סטטוסקופ – שומעים דברים רבים מעבר לאהבת הציור או לחדוות הטיול. שומעים אותה מדברת גם על המשפחה שאנו צריכים לפרנס, על המחויבות לחברים ועל שפע רחב של גורמים להתחשב בהם, שאין המקום לפרטם כאן. אז האם עלינו לפרוש מהעבודה המשמימה מול רשת תאי האקסל האינסופית כדי לממש את עצמנו? גם אם התשובה האידיאלית היא כן, התשובה הריאלית היא – לשם כך הומצאו תחביבים. על כך בפרק הבא.
תמונת כותרת: Aliyev Alexei Sergeevich \ shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
אז מה לעשות עם החיים? מכתב מבריק של עיתונאי אמריקאי מספק תשובה עם זווית מקורית
אם זה מספיק חשוב לנו, אנחנו כבר נדאג לעשות את זה
עוד מרדיו מהות החיים:
