לא חייבים לעצור הכול ולעשות את מה שאנו אוהבים – אפשר, ואולי כדאי, לעשות אותו במקביל

מה עושים תחביבים לנפש שלנו ומדוע עלינו להפריד אותם מהעבודה היומיומית, ולמה תחביב צריך להישאר תחביב

בועז מזרחי | 25 פברואר, 2018

תקציר הפרקים הקודמים:

במסורת היפנית קיים המושג איקיגאי, שבמילים פשוטות מבטא את סיבת הקיום שלנו. פסיכולוגים, פילוסופים, אומנים ושאר אנשי רוח מאמינים כי מציאת המשמעות לקיומנו – ולא האושר, כפי שהתרבות משווקת – היא המפתח לחיים מספקים. הרעיון הוא שעלינו לעשות כל שאנו יכולים על מנת לגלות מהי הכמיהה החזקה ביותר של נפשנו, ולחתור ככל האפשר להגשמת משמעות זו. מן הסתם זה יהיה כרוך באושר, בעצב ובשלל רגשות נוספים, אך המשמעות היא בסופו של דבר מה שיאפשר לנו להביט על החיים בסיפוק. על כך הרחבנו רבות בכתבה על איקיגאי אשר הסתיימה בתהייה ספקנית וריאליסטית לגבי מידת הישימות של האידיאלים היפים הללו.

השאלה היא האם באמת עלינו לעזוב הכול ולצאת לחיפוש המשמעות ומימושה, למרות הסתירות הפנימיות שמסע כזה עלול לעורר בתוכנו? כלומר, חתירה למשמעות בכיוון אחד יכולה להתנגש במשמעות שאנו מפיקים ממקור אחר. הדוגמה הקלסית היא איזון בית-עבודה. נניח שמצאנו את האיקיגאי והצלחנו להפוך אותו לפרנסה, ומדובר בעסק תובעני שדורש מאיתנו לבצע ויתורים בחיי המשפחה. אך הרי גם אלה מספקים לנו משמעות. התשובה היא שיש פתרון פרגמטי: את האיקיגאי אפשר להביא לידי ביטוי גם בתחביבים ובעיסוקים צדדיים. יותר מזה, נראה כי קיים ערך מוסף חשוב מאוד דווקא להפרדה בין בחירת הקריירה ובין ביטוי עצמי באמצעות תחביבים.

מערכת בולמי הזעזועים של זהותנו

החשיבות הראשונה במעלה של מציאת תחביבים ושמירתם כפעילות חוץ-קרייריסטית נובעת מהתפקיד שהם ממלאים בזהות שלנו. כתבה על כך סוזי ניילסון במגזין The Cut בעקבות מפגש בדרום אפריקה עם גברת זרה ששאלה אותה שאלה פשוטה – "מה את עושה?" כשהשיבה לה "אני עובדת במגזין", צחקה האישה ושאלה שוב, "לא, התכוונתי מה את עושה?" (ההדגשה במקור). למה התכוונה אותה גברת? התשובה טמונה באופן שבו אנו מגדירים את עצמנו. כשחקרה ניילסון את העניין קצת יותר לעומק, היא גילתה כי בדרום אפריקה אנשים לא בהכרח מגדירים את עצמם על בסיס הקריירה, אלא על בסיס תחומי העניין שלהם. זה מנגן, ההוא גולש, ההיא אופה.

תחומי העניין השונים והנפרדים מחיי העבודה שלנו חיוניים מכיוון שהם מתגבשים למה שמכונה "מורכבות עצמית". ניילסון מביאה את מחקרה של פרופסור פטרישיה לינווייל מבית הספר לעסקים ופסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק, אשר מצאה כי ככל שהזהות שלנו מגוונת יותר, כלומר מורכבת מצדדים מרובים, כך עולה החסינות המנטלית שלנו. הסיבה לכך היא שכל תחום עיסוק שנועד לענות על הצורך במשמעות עמוקה הופך לחלק מתעודת הזהות של הנפש. והפנים הרבים הללו משמשים כמערכת שיכוך זעזועים בכל פעם שקורה משהו שעלול לפגוע בנו.

הנה סיפור בדוי לחלוטין על מתכנת בחברת הייטק מצליחה שקנה לעצמו מוניטין של עובד מעולה. הוא צובר ניסיון ומפתח קשרי עבודה מעולים עם המנהלים ועם עמיתיו, וזוכה להערכה ולהכרה מכולם. לאחר זמן מה הוא מתחיל לתכנן את עתידו ושואף לקבל קידום. הוא אוהב את מקום העבודה, נהנה מהתכנות עצמו ומתפתחת בו גאוות יחידה. לקראת האפשרות לקידום הוא מעלה הילוך בעבודה, נשאר שעות נוספות, מגדיל ראש, יוצא מגדרו כדי לקדם פרויקטים לפני הזמן ונשאב פנימה לחלוטין. העבודה ממלאת 98 אחוז מחייו, והיא הופכת לזהות העיקרית והכמעט בלעדית שלו. והנה הגיע יום ההכרזה על הקידום, והמתכנת המוכשר שלנו מתבשר כי הוחלט להביא מישהו מבחוץ כדי לנהל את המחלקה שלו. העובד החרוץ ספג זה עתה מהלומה שיכולה בפוטנציאל לזעזע את גרעין הווייתו.

תחביב טוב הוא כזה שגורם לאנשים להרים גבה. קרדיט: antb / Shutterstock.com

וזה גם לא חייב להיות כל כך דרמטי. מה יקרה לאישה שטיפחה הגדרה עצמית של אם ואשת מכירות באופן בלעדי, כאשר ילדיה יפגעו בה בחוסר מודעות שמאפיין טינאייג'רים? במילים של ניילסון, "זו התקפה על 50 אחוזים מהזהות שלה". כשאנו מאמצים תחביבים, לעומת זאת, אנו יוצרים רשת ביטחון עבור הזהות. וכך כישלון בעבודה לא מרסק אותנו, כיוון שיש לנו תחומי עניין ויצירה נוספים שבהם אנו ממשיכים להצטיין או לפחות לעסוק בהם מתוך הלך רוח חיובי.

בנוסף, אם העבודה היא חלק מהזהות שלנו – מה זה אומר אם אנחנו לא מרוצים מהעבודה? שאנחנו לא מרוצים מעצמנו? אנחנו הרי לא העבודה שלנו. כבודה במקומה מונח, אבל יש לנו חיים מעבר, והם לא חייבים להיות מושפעים מאירועים בקריירה. ויש גם את הצד הנגדי – אם משהו בתחביב שלנו לא הסתדר, עדיין אנחנו יכולים להיות אנשים מוצלחים בעבודה ובעיסוקים נוספים. כאמור, ככל שאנו מרבים סעיפים לתעודת הזהות של הנפש, כך אנו מגבירים את החסינות המנטלית. מהטעם הזה חשוב באמת שהעיסוקים שבהם אנו מתמקדים ינבעו עמוק מבפנים, שיענו ככל הניתן להגדרה של איקיגאי.

תחביב צריך להישאר תחביב

על נושא המורכבות העצמית מוסיף הבלוגר אוסטין קלאון בפוסט שנפתח בציטוט "היזהרו מהפיכת תחביבים לעבודות" (מאת הכותב יו מקלאוד). קלאון מגלה מעט חדשנות כלפי הגל המתעצם הקורא לאנשים לתרגם את העיסוקים שמספקים להם משמעות – לקריירות. לשיטתו עלולים להיות למהלך כזה תופעות לוואי לא רצויות. כי בסופו של דבר, אחד הדברים שמגדירים עבודה הוא היכולת להניב רווח כספי. וכשכסף נכנס לתמונה, מלווה אותו עולם שלם של התעסקות שכל קשר בינו ובין הנאה ומשמעות נעדר לחלוטין. אנחנו באמת רוצים לצרף את רשות המיסים ואת ביטוח לאומי למעגל הפנימי של המשמעות שלנו? אנחנו באמת רוצים לכרוך את התחביב שלנו במתח הכרוך בחוסר ודאות כלכלית? ומה לגבי לקוחות, ספקים, שליחים ושאר חוליות בשרשרת העסקית שיכולים לנקז מהעיסוק את כל מה שטוב בו? אלה אינן שאלות שיש עליהן תשובה ברורה, אך הן חייבות להישאל אם אנו חושבים על שדרוג התחביב למקצוע. "תחביב הוא משהו יצירתי שאתה עושה רק עבור עצמך", מסביר קלאון, "אתה לא מנסה להרוויח באמצעותו כסף או להתפרסם […] תחביב הוא משהו שנותן אך לא לוקח".

אחד המקורות הלא צפויים שבו מצא קלאון חיזוק לתפיסתו הוא הסדרה הבריטית Detectorists המגוללת את מעלליהם של שני חברים עם תחביב משונה: חיפוש אוצרות באזורים כפריים באמצעות גלאי מתכות. כן כן, הומור בריטי. יוצר הסדרה מספר כי ריתקה אותו המחשבה על האופן שבו אנשים יכולים להעביר את זמנם הפנוי בעיסוק כמעט אובססיבי, במה שלאחרים ייראה משעמם וחסר תועלת לחלוטין. וזה היופי – מקורות למשמעות יכולים להיות נישתיים ואזוטריים לחלוטין, ועדיין לעורר אותה מידה של תשוקה. במקרים כאלה מתעוררת שוב השאלה עד כמה אפשר להפוך אהבת חיים לקריירה משגשגת. שהרי קיים הבדל קיומי בין עבודה ותחביב: האחת מונעת מכוח היכולת שלנו לתת מענה לנפשות אחרות, והשני מונע מהשאיפה לתת מענה לנפשנו. לעיתים הכוחות הללו אכן מצטלבים. אבל רק לעתים.

יותר מזה, קלאון מסביר ש"תחביב הוא מוצלח עוד יותר אם אנשים לא מבינים אותו". באחד הפרקים משרטטת דמות מרכזית את קווי המתאר של תחביב: "מה שאתה רוצה זה שבת הזוג שלך תניד בראשה, תגלגל עיניים ותביט בך ותאמר, 'אתה והתחביבים שלך'".

הטיעון שתחביב צריך להישאר תחביב כדי לתחם אותו כעיסוק טהור המוקדש כולו עבור הנפש חוזר ונוגע במערכת השיכוך של המורכבות העצמית. חלוקת המשקל או פיזור האימפקט של כישלון מתאפשרים לא רק כתוצאה מריבוי עיסוקים, אלא גם מנטרול גורמים שמהווים פוטנציאל לכישלון כמו כסף, לקוחות, שיווק וכדומה. כשמקור המשמעות שלנו אינו תלוי יותר מדי באחרים, אינו נתון להשפעות זרות, יורדת ממנו מידה רבה של מתח היקפי. כך הוא יכול למלא את תפקידו המקורי – להרוות את הנפש – בצורה אידיאלית.