מחקר חדש: ייתכן שהאהבה שלנו למוזיקה נובעת מהקשר המוקדם שלנו להורינו

פסיכולוגים מהרווארד מציעים תיאוריה אבולוציונית להתפתחות שירי-ערש ומוזיקה בכלל

נוגה פנאי | 17 דצמבר, 2017

רבות נכתב על משמעותה של מוזיקה בחיינו, ובהתאם אנחנו פוגשים אותה כבר בשלב מוקדם מאוד בחיינו, והיא עתידה ללוות אותנו הלאה במסענו על פני הכדור. למעשה, רוב הסיכויים שגם לכם שרו בתינוקית חלק ניכר מהשנה או השנתיים הראשונות, או לפחות השמיעו מוזיקה מתאימה לתינוקות. אכן, הורים נוהגים לשיר לתינוקות כדי להרגיע, לשעשע, למשוך זמן עד להגעת האוכל ומסיבות יצירתיות נוספות. אבל למה בעצם השירה מרגיעה את הקטנטנים, ויותר מכך, האם ייתכן שאפשר ללמוד משירים המיועדים לתינוקות ולפעוטות משהו רחב יותר הנוגע לאבולוציה של המוזיקה?

מחקר מאוניברסיטת הרווארד מעלה אפשרות כזו ומציע שלשירה לזאטוטים עשויים להיות שורשים אבולוציוניים עמוקים. פיטר רואל מתאר ב–Harvard gazette את המחקר שפורסם בכתב העת Evolution and Human Behavior. החוקרים, פרופסור לפסיכולוגיה מקס קרסנאו ודוקטורנט בבית הספר לחינוך סמיואל מר, טוענים ששירים מוכווני-פעוטות התפתחו כדרך עבור ההורים לסמן לצאצא שתשומת ליבם נתונה לו ושהצרכים שלו מקבלים מענה. בהמשך, הם טוענים, שירים בסיסיים אלו התפתחו לצורות מוזיקליות מורכבות יותר עד לאלו שאנו שומעים היום.

"מוזיקה היא נושא טריקי במדע האבולוציה", כותב רואל, ומסביר שהיא קיימת בתרבויות רבות בהקשרים שונים ורבים, אבל איש לא יודע מדוע בני האדם הם המין המוזיקלי היחידי. נכון שחיות נוספות, ציפורים למשל, משתמשות בצלילים, אך להבנתנו כוונתו שאף מין לא שכלל אותה לביטוי העשיר שאליו הגיע המין האנושי. מעבר לכך, ולמרות שמוזיקה נחקרה ועודנה נחקרת לא מעט, עד כה טרם הוכח קשר בינה ובין הצלחה ברבייה. בנוסף, קרסנאו מדגיש ש"תשומת לב רבה הושקעה בשאלה מהיכן הגיעה המוזיקה, אבל אף אחת מהתיאוריות לא השכילה במיוחד בניבוי המאפיינים של המוזיקה או של התנהגות מוזיקלית". מה שקרסנאו ניסה לעשות עם שותפו למחקר, לדבריו, הוא "לפתח תיאוריה מוזיקלית שמעוגנת בביולוגיה אבולוציונית, כמו גם בהיסטוריית האנושות והמאפיינים הבסיסיים של אקולוגיה של יונקים".

מלחמה על תשומת לב

בבסיס התיאוריה החדשה שניסחו, מסביר קרסנאו, ניצב המשאב היקר ביותר: תשומת לב. על אחת כמה וכמה בעולם העתיק שהכיל סכנות רבות כגון טורפים, מאכלים רעילים ופעילויות שונות – אז הפעוט יכול היה להיות בטוח רק אם לצידו יש הורה קשוב. "אבל תשומת לב היא משאב מוגבל", מדגיש קרסנאו, ומסביר כי בזמן שהתינוק שואף לקבל כמה שיותר ממנו, ההורה צריך להשקיע תשומת לב גם בעצמו ובצאצאים נוספים.

חוסר החפיפה המלאה בין האינטרסים של ההורה ושל התינוק מכונה קונפליקט הורה-צאצא (parent-offspring conflict), מונח שטבע רוברט טריוורס, ביולוג אבולוציוני, ב-1974, אז פרופסור בהרווארד. המושג מתייחס לכל מה שנכלל במסגרת השקעה הורית, ובעיקר לאספקת מזון. מר וקרסנאו לקחו את רעיון הקונפליקט הזה ויישמו אותו על תשומת לב, כשהם מנבאים שילדים ירצו נתח גדול יותר של יחס מהוריהם מאשר הורים יכולים לתת להם. כדי לפתור את זה, אומר קרסנאו, ההורים נאלצו לפתח התנהגות כלשהי שתאותת לצאצאים שהרצון שלהם לתשומת לב 'נקלט במערכת', בין היתר כדי שאלו יפסיקו לבכות ולמשוך בכך טורפים, ובנוסף תשאיר להורים זמן לביצוע משימות אחרות, כמו לתור אחר מזון או לטפל בצאצא אחר.

השורשים האבולוציוניים של המוזיקה עשויים להיות נטועים במערכת היחסים בין הורים לתינוקות.

כלומר, נראה שלשירה המוכוונת לתינוק יש שתי מטרות: בטווח הקצר, לספק את הצורך המיידי בתשומת לב, ובטווח הארוך, להרגיע את הצאצא שרואים אותו וזוכרים אותו – מה שמאפשר פרקי זמן של ביצוע פעולות אחרות. במילים אחרות, שירה שתספק את הצורך של הצאצא גם תקנה זמן להורים לעשות דברים אחרים. אבל האם כל שירה יכולה לספק את הצורך? לדעת החוקרים לא, וההשערה שלהם היא שהצורך של הצאצאים במסר מהימן של תשומת לב הוא שהוביל להתפתחות של שירי התינוקות כפי שאנו מכירים אותם. בכך הם מציעים תיאוריה שמעגנת את התפתחות המוזיקה בביולוגיה אבולוציונית.

הטענה אפוא של קרסנאו ומר היא ששירה המיועדת לצאצא חייבת בסופו של דבר לעמוד במבחנים רבים כדי שהיא תספק את הצורך בתשומת לב מרגיעה. לכאורה, הרי, כשפי שקרסנאו מסביר, "יכולתי פשוט להסתכל על ילדיי, והם יכלו לקבל מכך הבטחה כלשהי שאני מטפל בהם". אבל, הוא מדגיש, "בעצם יכולתי להסתכל עליהם ולחשוב על משהו אחר, או להסתכל עליהם ולהתרכז בטלפון הנייד שלי ולא באמת להתייחס אליהם כלל. הם לבטח היו רוצים איתות טוב מכך". מה שהופך איתות למהימן, כזה שאפשר לסמוך עליו, הוא מסביר, זו העלות המשויכת אליו, כלומר המחיר שהוא גובה. במקרה הזה, המחיר הוא פרק זמן שבו כמעט בלתי אפשרי לעשות דבר אחר. כך, למשל, אי אפשר לשיר ולדבר עם מישהו אחר, "וגם לא סביר שאני בורח, מפני שעליי לשלוט בקולי כדי לשיר. אפשר לדעת את המיקום של ראשי מבלי אפילו להסתכל לכיווני; אפשר לדעת עד כמה אני רחוק אפילו בלי להסתכל".

מר מוסיף ששיר מוכוון-תינוק מספק הזדמנויות רבות להורים לאותת לצאצאיהם שהם קשובים אליהם. "הורים מתאימים את השירה שלהם לתינוק בזמן אמת, באמצעות שינוי הלחן, המשקל, הקצב וגון הקול, הוספת תנועות ידיים, קפיצות, נגיעות והבעות פנים, וכך הלאה", הוא מסביר. ההתאמה, או אי ההתאמה, בין אופן השירה והתנהגות התינוק יכולה לספק מידע בנוגע לשאלה האם ההורה נותן תשומת לב מספקת לתינוק. "כל הדברים הללו הופכים את הביטוי הקולי לסמן טוב בנוגע לתשומת לב", מחדד קרסנאו, "וכשאתה שם את זה בתוך משוואת האבולוציה המקבילה של מרוץ החימוש, אתה עשוי לסיים עם משהו שנשמע כמו שיר מוכוון תינוק. זה יכול להתחיל עם ווקליזציה פרימיטיבית, שבהדרגה הופכת ליותר ויותר מוכוונת פעוטות ומשתכללת למלודיות. אם מתפתחת בהורים מוטציה שמאפשרת להם לעשות את זה טוב יותר ומהר יותר, הרי שנותר להם יותר 'תקציב' [של זמן] שאותו הם יכולים להשקיע במשהו אחר, ויתרון זה יופץ [במסגרת הברירה הטבעית של האבולוציה]", הוא מסכם, ומוסיף ש"פעוטות יכלו אף להיות בררנים יותר, כשהם מאלצים את הוריהם להשתפר וכן הלאה".

"הרעיון במאמר שלנו הוא ששיר מוכוון-תינוק ודברים שחולקים מאפיינים דומים יכולים להיות טובים מאוד בהרגעת תינוק חסר מנוחה – ויש לכך עדויות [בדמות תינוקות רבים שנרגעים כששרים להם]", הוא מסכם, ומדגיש שהתיאוריה המוצעת לא מתייחסת לתוכן השירים או ללחנים ספציפיים שהתפתחו. "היא אומרת שהתכונות האקוסטיות של שיר מוכוון-תינוק צריכות להיות טובות יותר בהרגעת תינוק ביחס למוזיקה אחרת". אבל החוקרים לא עוצרים כאן, אומר רואל, ובוחנים אפשרות של קשר אפשרי לעולם הרחב יותר של מוזיקה.

"בואו נניח לרגע שהתיאוריה הזו נכונה. אז איך הגענו משירי ערש לדיוק אלינגטון", שואל מר, ומשיב ש"האבולוציה של המוזיקה חייבת להיות מורכבת, תהליך רב-צעדים, עם פיצ'רים שונים שמתפתחים מסיבות שונות. התיאוריה שלנו מעלה את האפשרות ששיר מוכוון-תינוק הוא נקודת ההתחלה של כל זה, עם התנהגויות מוזיקליות נוספות שהתפתחו ישירות באמצעות ברירה טבעית, כתוצר לוואי של שיר מוכוון-תינוקות, או כתוצר לוואי של אדפטציות אחרות".

אז נכון, השאיפות של החוקרים גדולות למדי וטרם ניתן לבסס אותן. כמו מחקרים אחרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, כמעט בלתי אפשרי לאשש או להפריך את ההשערה שבמרכז התיאוריה, אבל אם לצטט את סטיבן פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה שמזכיר רואל: "זהו ההסבר הראשון שלפחות הגיוני מבחינה אבולוציונית – הוא מראה איך המאפיינים של מוזיקה יכולים לגרום ליתרון בהתאמה. זה כשלעצמו לא מוכיח שהיא נכונה, אבל לפחות היא עושה שכל!"

התינוקות לא 'פראיירים', תשומת הלב צריכה להיות כרוכה ב"מחיר" שההורה משלם במשימות אחר.

טביעת רגל ווקאלית

אפשר למצוא חיזוק לרעיון של מר וקרסנאו בעובדה ששירי פעוטות חוצים תרבויות ושפות, ויותר מכך, נמצא שמבוגרים מזהים שירים המיועדים לילדים גם אם מדובר בשפות זרות להם, כלומר הם מובחנים משירים "רגילים". מעבר לכך, כפי שמדווח ג'יימס גלאגר ב-BBC News, מחקר חדש שפורסם בכתב העת Current Biology מצא שגון הקול – הנימה או הטון – של אימהות משתנה כשהן מדברות לפעוטות ביחס לדיבור למבוגר. "טון, נימה או גון הקול (timbre), מתייחס לאיכות הייחודית של הצליל וזו הסיבה שצליל של פסנתר נשמע שונה מזה של כינור, גם אם הם מנגנים את אותו תו", כותב גלאגר.

המחקר הקליט 12 אימהות דוברות אנגלית בזמן שתקשרו עם ילדיהן בגילאים 7-12 חודשים, ובזמן שתקשרו עם החוקרים הבוגרים – ומצא מעבר זהה בין הנימות אצל כולן. ד"ר אליזה פיאצה, מובילת המחקר, מספרת שהשינוי בטון עקבי אצל אימהות, וכולן משתמשות באותו מעבר כדי לנוע בין המצבים. "מאפיינים רבים של שפת תינוקות, כמו שוני במהירות ובגובה הקול, נחשבים לכאלו שמסייעים להם לפתח מיומנויות שפה, אבל זו הפעם הראשונה שהתגלה גם שינוי בגון הטון", מדגיש גלאגר, ומבהיר שמדובר על מאפיינים שאנו מכנים בתארים כמו "צרוד", "מאונפף", "מחוספס", או "קטיפתי". צוות החוקרים לקחו "טביעות רגל ווקאליות" באמצעות מדידה של טווח הצלילים בהקלטה. כאמור, התוצאות הראו דפוס דיבור ייחודי המכוון לפעוטות.

כשבדקו 12 אימהות שאינן דוברות אנגלית, המתקשרות בשפות שונות הכוללות עברית, מנדרינית וקנטונזית, מצאו ש"יש מחקר נרחב שמראה שפעוטות לומדים טוב יותר מדיבור מוכוון תינוקות מאשר דיבור מוכוון-מבוגרים", לדברי ד"ר פיאצה, ו"באופן ספציפי הם יכולים להפריד מילים להברות טוב יותר וללמוד מילים חדשות". המחקר לא כלל אבות או סבים, אבל החוקרים סבורים שגם אצלם צפויות התאמות דומות בגון הטון כשהם מדברים אל התינוקות. בכל מקרה, תוצאות המחקר בנוגע לשינוי גון הקול זהות ללא תלות בשפת האם של האימהות.

פרופסור לפסיכולוגיה ג'ני ספרן מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון, המתמחה ברכישת שפות ובהתפתחות קוגניטיבית מוקדמת, התייחסה לכך ש"זהו המחקר הראשון שבודק אם אימהות משנות גם את גון הקול שלהן, ומפעילות את הפיצ'רים שמבחינים בין כלים מוזיקליים שונים". אפשר לראות בחיבור שהיא עושה בין שינוי הקול בדיבור עם תינוקות ובין המבנה והמאפיינים של כלי נגינה רמז לחיזוק האפשרות שמוזיקה אכן התפתחה משירה מוכוונת תינוקות בצורה הפרימיטיבית שלה.

עדיין, עם כמה שזה מפתה, לא יהיה אחראי להסיק על בסיס ראיות אלה מסקנות מרחיקות לכת באשר להתפתחות המוזיקלית כתלות בצורכי תינוקות חסרי אונים. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהמימד הנוסף שחשפו המחקרים המתוארים. אפשר, אם כן, מאוד בזהירות לתהות האם מוזיקה, בנוסף לחשיפת פעוטות ליתרונות ידועים רבים, עשויה גם לתרום להתפתחות תכונה חשובה וחיונית מאין כמוה של הדור הבא: ביטחון.