החלטות, קטנות כגדולות, יכולות להיות פשוטות יותר כאשר פועלים על פי מתודולוגיה
ביציאה הבאה שלכם למסעדה נסו לעשות בדיקה קטנה עם עצמכם. הביטו בשעון ברגע קבלת התפריט, והביטו בו שוב ברגע שגמלה בליבכם החלטה סופית לגבי ההזמנה. לזמן הזה תכניסו את כל הפעמים שביקשתם את עזרת המלצר, את כל השינויים ששאלתם אם אפשר לערוך במנה ואת כל הביטולים וההחלפות. בדיקה נוספת תעשו בסוף הארוחה – שאלו את עצמכם בכנות האם הייתם מרוצים מהבחירה שלכם.
הבדיקה הזו תעזור לכם להבין אם, כמו רבים מהנבדקים שהשתתפו במחקר קבלת החלטות של אוניברסיטת ווטרלו בקנדה, גם אתם שייכים לחוג הממקסמים. המחקר, שעליו מדווחת קייט הורוביץ ב-Mental Floss, עוסק בתופעה שמכונה בעגה המקצועית FOBO – Fear of a Better Option. ובעברית, הפחד להחמיץ אפשרות טובה יותר, שמלווה אנשים רבים כאשר הם באים לקבל החלטות. מחקרים קודמים חילקו את האוכלוסייה האנושית בגסות לשני סוגים של מקבלי החלטות – המרוצים והממקסמים. המרוצים הם אלה שהולכים על האופציה הראשונה שעונה על הקריטריונים שלהם, ואילו הממקסמים – אלה שמנסים למקסם כל החלטה – נוטים לעשות חישובים מורכבים, לחקור, ללמוד, לשקול ולהתלבט, לעיתים עד כדי חוסר אונים.
אדם שפועל על פי דפוס של מרוצה ייכנס לאינטרנט, יחפש בגוגל "מעיל פוך" וילך על האופציה הראשונה שמתאימה לתקציב ולצבע שהוא רוצה. החיפוש של אדם שמקבל החלטות בדפוס של מיקסום נראה אחרת לגמרי. ראשית הוא ישאל את גוגל "מה חשוב במעיל פוך?" לאחר מכן הוא יבדוק לאיזו טמפרטורה מתאים המעיל. השלב הבא יהיה בירור עמידות הבד החיצוני, מספר הכיסים והאם יש כיס פנימי, לאיזה גודל ניתן לקפל אותו, מה איכות הרוכסן, אילו חברות מתמחות בייצור מעילים מהסוג הזה, נוצות אווז או ברווז, האם הן מטופלות נגד לחות וזו רק רשימה התחלתית של שאלות. את כל זה הוא ישווה לצרכים ולשימושים האפשריים שלו במוצר – בארץ, בחו"ל, עונות מעבר, מזג אוויר גשום, האם זה מתאים ליומיום וגם לבילויי ערב וכן הלאה. בכל פעם שנדמה לו שמצא את האופציה המושלמת, יחזור הממקסם לבדוק אופציות קודמות ובמקביל ינסה לאתר חלופה מוצלחת אף יותר. על פי מחקרים קודמים, נראה כי אנשים עם דפוס כזה נוטים להיות פחות מרוצים מההחלטה שלהם לבסוף.
מכל מקום, המחקר הקנדי חידש בכך שפיצל את הממקסמים לשתי תתי-קבוצות: ממוקדי קידום וממוקדי הערכה. הורוביץ מסבירה כי על פי תוצאות המחקר, "עבור ממקסמים ממוקדי-קידום, כל בחירה תלויה בשאלה האם היא תעזור לאינדיבידואל להשיג מעמד חברתי או כלכלי – או לא". לדבריה, חברי תת-קבוצה זו אינם מתקשים לקבל החלטות ולעבור הלאה, ככל הנראה מכיוון שיש להם קריטריון מאוד דומיננטי וברור לטיב ההחלטה. ממוקדי-הערכה, לעומת זאת, ממוקדים בבחינת כלל היתרונות והחסרונות של כל אופציה במגוון מצבים. מצד אחד, מדובר במנהג שעשוי להבטיח תוצאות מאוד מדויקות ועל הדרך להעשיר משמעותית את הידע. מאידך, חוסר ההחלטיות מגיע עם מס. מקבלי החלטות כאלה נוטים "להוסיף ספק, תסכול וחרטה למשוואה", מסבירה הורוביץ, "וזה עלול לגבות מחיר משמעותי ביחס לרווחה של האינדיבידואל". בסוף, כאמור, החלטות שמתקבלות במאמץ בלתי פרופורציונלי נוטות לספק אותנו פחות.
שולחן לחמישה
במחקר לא נבדקו פתרונות – החוקרים מאמינים כי נקיטת אסטרטגיה של הגבלת זמן יכולה לעזור, כמו גם פיתוח יכולת לסמוך על תחושת הבטן. אף על פי שתחושת בטן נקשרת אצלנו לחוסר רציונליות ואולי אף לאימפולסיביות, עושה רושם כי מדובר בגישה רצינית מאוד לקבלת החלטות, שנוכחותה בהחלט רצויה בתהליך. למעשה, היא אחת מתוך חמש נקודות המבט שמציע הפילוסוף אלן דה בוטון בווידיאו של The School of Life. הוא מאמין כי קבלת החלטות היא כישור נרכש שבכוחנו ללטש על ידי שימוש במתודולוגיה אחידה, במקום להסתמך על הנטייה הבלתי מודעת שלנו.
לשיטתו, ריבוי נקודות המבט מסייע להתמודד עם חוסר הוודאות של החלטות ולאפשר לנו לשקול בכובד ראש, אך בתוך מרחב מוגבל שישמור אותנו מפיזור דעת. במובן מסוים, השיטה הזו היא הרחבה של עצות החוקרים לעיל, שניתנו בצמצום ובדרך אגב כמסקנות אפשריות. אבל האמת היא ששיטתיות יכולה להועיל ללא תלות בסגנון קבלת ההחלטות שלכם. אם כן, בנוסף לתחושת הבטן, מציע דה בוטון לבחון החלטות מזווית האויב שלנו, מהזווית הזהירה, מנקודת מבט של מוות ובעיניים אמיצות.
1. מה היה מייעץ לנו האויב?
דה בוטון משתמש בדרמטיזציה כדי להמחיש את הנקודה, כי רובנו הרי לא גיבורים עם נמסיס. ובכל זאת, לרובנו יש אנשים שאוהבים אותנו יותר וכאלה שפחות. הרעיון כאן, אפילו אם הוא דורש מעט שימוש בדמיון, הוא לנסות להיכנס לנעליים של האויב שלנו ולעשות ההיפך ממה שהוא מציע. ההיגיון פשוט: "לאויבים שלנו יש תובנות עמוקות לגבינו, הם מכירים את החולשות שלנו". יותר מזה, קל לנו יותר להיכנס לראש שלהם מאשר לראש של חבר תומך. "המחשבה שלנו עשויה להתרוקן אם נתבקש לדמיין מה יאמר אדם בעל כוונות טובות". לאויב שלנו, או לדמות הספרותית שלו כפי שהיא מצטיירת בעינינו, יש כוונת זדון כלפינו, וכחלק ממשחק המוחות בינינו, אנו יכולים להערים עליו – לעשות ההיפך ממה שירצה שנעשה.
2. מה אומרת לנו הבטן?
"במובן מסוים, אנו כבר יודעים את התשובה או גרסה אחת שלה", מסביר דה בוטון. "אנו קוראים לזה אינסטינקט". תחושת הבטן היא קולו של התת-מודע, ובניגוד לאימפולסיביות שמיוחסת לה, מדובר בהחלטה שמבוססת על ניסיון אמפירי עצום – כל חוויות והחלטות העבר שלנו. מכיוון שתחושת בטן היא כמעט מיידית, נראה לנו פזיז להתבסס עליה ולכן אנו מפעילים את המוח הרציונלי המודע. אבל דה בוטון מאמין כי בכך "אנו מפסידים מקור לתובנות חשובות", ולכן, "עלינו להיות אמיצים מספיק כדי להזמין את תחושת הבטן אל שולחן קבלת ההחלטות". אין זה אומר שהיא חייבת להכריע בכל מקרה, אבל תמיד חשוב שקולה יישמע ולעיתים כדאי לתת לה גם זכות וטו.
3. עד כמה זה חשוב בסולם של 1 עד מוות?
עד כמה שזה עלול להיות לא נעים, המחשבה על המוות יכולה להבהיר דברים בצורה חדה על ידי הגברת הקונטרסט. אם נדמיין תמונה שברקע שלה זמניות החיים, כל ההחלטות הקטנות ייבלעו ואילו החשובות יקפצו החוצה ויבלטו, כפי ששחור בולט על גבי לבן. "למחשבה על המוות", מחדד דה בוטון, "יש הרגל להדגיש את האחריות שלנו כלפי עצמנו, ולהחליש את ההקפדה שלנו לחיות על פי מה שמצופה מאיתנו על ידי החברה". המחשבה על המוות היא פילטר שממיין עבורנו את המוץ מן התבן בשני מובנים: מה ראוי לעשות ומה לא, וכן היכן כדאי להשקיע משאבים בקבלת ההחלטה ובאילו נושאים אפשר להקל ראש ולאמץ את גישת המרוצה.
4. מה האני הזהיר שלנו מציע?
בואו נודה בכך, זהירות היא הגישה הכי פחות סקסית. היא קשורה אצלנו לפחדנות ולעמידה במקום ומזכירה את החבר הזה במסיבה שתמיד שואל אנשים אם הם לא שותים יותר מדי. אבל הקול הזהיר הוא מהחשובים שכדאי לקחת בחשבון. הוא זה שמזכיר לנו כי "רוב העסקים נכשלים, רוב המזימות נגמרות באסון, ורוב מערכות היחסים העתידיות פשוט ישחזרו את התמות הבלתי מספקות של מערכת יחסים נוכחית". הקול הזה יכול להציל אותנו מהחלטות פזיזות וחסרות אחריות, שנובעות מסינוור או מעצות אחיתופל. זהירות, כדברי בוטון, "מכירה בכך שלעיתים פשוט אין אופציות מושלמות עבור האנשים הבלתי-מושלמים שאנו בסופו של דבר". זהו, ככל הנראה, הקשר ההדוק והישיר ביותר שיש לנו עם המציאות האובייקטיבית.
5. כיצד היינו פועלים לו היה לנו שיקוי אומץ?
מאידך, לעיתים הקשר הזה הופך למערכת יחסים נצלנית. הישענות יתרה על זהירות אובייקטיבית עלולה להביא אותנו למצב שבו כל הבחירות שלנו נעשות מתוך אילוצים חיצוניים, ולבסוף אנו מוצאים את עצמנו חיים למען אידיאלים, צרכים ונורמות של אחרים. מדי פעם, טוען דה בוטון, עלינו לעשות את החריג והנועז. "עלינו לזכור שלחיים המאושרים ביותר היו נקודות של שינויי כיוון, שבהן אנשים עשו את הדבר המעט מוזר ובלתי צפוי, לקחו הימור – וניצחו".
אף אחת מנקודות המבט האלו אינה מספיקה כשלעצמה או טובה באופן גורף. זה השילוב שלהן שיוצר תמהיל מאוזן לקבלת החלטות. יחד עם זאת, מכיוון שאת רוב ההחלטות החשובות בחיינו אנו יכולים לשפוט רק בדיעבד, יהיה זה תמים להניח שקיימת נוסחה שתניב פתרון מושלם באופן מחייב, מתמטי. ולכן, במקביל לשכלול שיטת קבלת ההחלטות, עלינו לשכלל גם את היכולת שלנו לקבל את המציאות, להכיר בטעויות, ללמוד מהן וגם לאור אכזבות, לדעת לחזור מהר לעמוד על הרגליים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד חשיבה רציונלית מחזקת את האינטואיציה – וכיצד ליצור את האיזון העדין ביניהן?
הדפוס המדומה שמשפיע על קבלת ההחלטות שלנו – כיצד לנטרל את "הטיית המהמר"
האם אתם נוטים ליציבות או לחדשנות – ומה חיוני יותר למחשבה יצירתית?
עוד מרדיו מהות החיים:
