אתגרי האנושות רבים, אבל על פי הנזיר הטיבטי ד"ר מת'יו ריקרד יש להן פתרון משותף – אלטרואיזם.
מגיל צעיר מלמדים אותנו על שיתוף פעולה, אחווה והתחשבות באחר, והיינו מצפים לראות את טביעות האצבע של ערכים אלו בכל פעולה שלנו כבוגרים. המצב, כידוע, אינו כזה. נדמה כי במרוצת השנים נסיבות החיים דוחפות אותנו לאינטרסים צרים וקצרי מועד. אפשר להאשים את התרבות, את המנהיגים, את טבע האדם ואת מי שרק רוצים, אבל בסוף, מי שמבצע את הפעולה ובוחר באיזה דרך לעשות אותה הוא האדם הפרטי.
מכל האחראים הפוטנציאליים, הטיעון החזק ביותר ככל הנראה נוגע לטבע האדם. הרי אנו מכירים את התיאוריות הגורסות כי מטרת כל אורגניזם היא למקסם את יכולת ההישרדות של עצמו. אלא שבמקרה של חיות חברתיות, מיקסום סיכויי ההישרדות כרוך בעבודה משותפת, כך שלמרות שיש פה קייס, אין פה תירוץ מוחלט – אנו יכולים ללכת לכאן או לכאן. וזה, על פי מת'יו ריקרד, ד"ר לגנטיקה מולקולרית שהפך לנזיר טיבטי, המפתח שלנו לכל הבעיות הבוערות של כדור הארץ ושל החברה האנושית בפרט.
ריקרד, שנולד בצרפת לאב פילוסוף, הפך למדען ועזב את חיי המערב לטובת חיי רוח במזרח. הוא מכיר את רובדיהן השונים של הבעיות הגלובליות ויודע להתבונן בהן מזוויות מדעיות והומניטריות. "כל כלי יכול לשמש לבנייה או להריסה. הכול תלוי במוטיבציה שלנו", הוא טוען בהרצאת TED מעודדת. ריקרד מאמין שאם נדע לבחור בטבע האלטרואיסטי שלנו, מה שאפשר לתרגל, אנו יכולים לשנות מהיסוד את האופן שבו אנו חיים על פני הכדור. כמדען לשעבר הוא מבסס את טיעוניו על נתונים ואף מציג צעדים פרקטיים להוצאת תוכניתו לפועל. עם תקווה מידבקת, הוא משרטט את קווי המתאר של מהפיכת האלטרואיזם.
הפתרון לשאלות הכי מורכבות הוא לעיתים הפשוט ביותר
האתגרים שעימם מתמודד האדם חוצים את כל רובדי הווייתו, מהרמה האינטימית ביותר של התמודדות עם שדים מהעבר, מההווה ומהעתיד, ועד לשאלות בקנה מידה עולמי הנוגעות לחברה האנושית ולאיכות החיים על פני כדור הארץ. שאלות אלה עשויות להיראות לנו אמורפיות ורחוקות, אך הנתונים שמציג ריקרד מלמדים עד כמה דחופות הן באמת. "לפני עשרת אלפים שנה, היו בערך חמישה מיליון אנשים על כדור הארץ. כל מה שהם יכלו לעשות – יכולת ההתאוששות של כדור הארץ ריפאה במהרה את פעולות האדם", הוא אומר. "אחרי המהפכה התעשייתית והדיגיטלית, זה לא כך יותר". הוא מכנה את העידן שבו אנו חיים "עידן בני האדם", תקופה המאופיינת באימפקט חסר התקדים שלנו על הסביבה.
לכדור הארץ, מסביר ריקרד, יש מה שכונה על ידי מדענים "גבולות פלנטריים". אלו הם קווים אדומים במגוון מדדים, כמו זיהום אוויר, חומציות האוקיינוסים וכן הלאה, שכאשר אנו חוצים אותם כדור הארץ לא מסוגל לשקם את עצמו. את חלקם של המדדים כבר חצינו, אחרים עדיין באזור הנשלט. המשמעות היא ש"אנחנו עדיין יכולים לשגשג, האנושות עדיין יכולה לשגשג במשך 150,000 שנה אם נשמור על אותה יציבות אקלים […] אבל זה תלוי בבחירת פשטות וולונטרית, גדילה איכותית, לא כמותית".
הנתונים האקלימיים והסביבתיים שמציג ריקרד אינם מעודדים, בלשון המעטה, ובנוסף לכך מדובר בבעיות מורכבות שרבות מהן שזורות זו בזו. אבל אולי דווקא מכיוון שכך, ייתכן שהפתרון להן אחיד. לשיטתו, "לא משנה כמה מורכבת פוליטית, כלכלית ומדעית השאלה של הסביבה היא, זה פשוט מסתכם בשאלה של אלטרואיזם מול אנוכיות". הוא מסביר כי העידן שלנו מקדש הצלחות מיידיות ומאופיין בקוצר ראייה. בעבר, כשחקלאות הייתה מקור הפרנסה העיקרי, רוב בני האדם היו חייבים לתכנן את השימוש במשאבים בצורה מושכלת, על פי מחזורי העונות, כמויות הגשמים וכן הלאה. את מרבית הבעיות ההישרדותיות שפתרנו המרנו בפזיזות ובהפרזה. ממד הזמן, אם כן, הוא גורם מכריע בפתרון הבעיות משתי בחינות: ראשית, עלינו להזדרז ולחתור לשליטה מחודשת על מצב כדור הארץ, ושנית, עלינו לשנות את תפיסת הזמן שלנו ביחס לבעיות – מבלעדיות של ההווה לשילוב של ראייה ארוכת טווח.
ריקרד מונה שלושה קני מידה של זמן שעלינו לקחת בחשבון לפתרון הבעיות: "הטווח הקצר של הכלכלה – העליות והירידות של שוק המניות, חשבונות סוף השנה; החלק האמצעי של איכות החיים – מה האיכות של כל רגע של חיינו, במשך 10 ו- 20 שנה?; והטווח הארוך של הסביבה". העניין הוא שהאנשים שלכודים בכל קנה מידה של זמן לא מדברים בשפה של האחר. הם זקוקים למכנה משותף שישרת את כולם. ריקרד מאמין כי המכנה המשותף הוא "פשוט שתהיה לנו יותר התחשבות באחר". לתפיסתו, התחשבות באחר תוליד כלכלה פחות מאיימת בטווח המיידי, שבה "פיננסים הם שירות לחברה ולא החברה היא שירות לפיננסים". התחשבות תביא תוך מספר שנים לשיפור באיכות חיי החברה שלנו, "אחרת, אומה שהיא הכי חזקה ועשירה אבל כולם אומללים, מה הטעם?" ולבסוף, התחשבות תאפשר לנו לקבל החלטות נבונות לגבי הסביבה: "אתם לא תפשטו על הפלנטה שיש לנו". כלומר, עלינו לגלות התחשבות באחר בטווח המיידי, בעצמנו בעוד כמה שנים, ובצאצאים שלנו בעוד דור או שניים.
רעיון רומנטי או דרך פעולה פרגמטית?
בדרך כלל, כשאדם מציע רעיון כה פשוט להתמודדות עם בעיות כה מורכבות הוא זוכה לספקות במקרה הטוב ואף לזלזול. אולי זה החוקר הישן שבו שגורם אף לריקרד להעלות תהיות לגבי היתכנות התיאוריה שלו. האם הבחירה באלטרואיזם היא רעיון אצילי ותו לא? האפשר ליישם אותה כפתרון פרגמטי? "ועוד לפני זה", הוא שואל, "האם הוא קיים – אלטרואיזם אמיתי, או האם אנחנו כל כך אנוכיים?" בשאלה זו עוסקים מדענים ופילוסופים כבר אלפי שנים והדעות בעניין חלוקות. קיימות תיאוריות הגורסות כי כל מעשה של האדם, לא משנה כמה טוב הוא, נועד לשרת אינטרס אישי. גישות אחרות מאמינות כי קיימת באדם נטייה טבעית לעשות טוב, לעיתים אפילו תוך סיכון חייו.
מיותר לציין לאיזו אסכולה שייך ריקרד. הוא דוחה מכל וכל את הרעיון שלפיו "אם ניכנס עמוק פנימה, אנחנו אנוכיים ללא תקנה". לדבריו, "זה מדע כורסאות. אין מחקר סוציולוגי יחיד, מחקר פסיכולוגי, שאי פעם הראה את זה". הוא, לעומת זאת, מציג ראיות התומכות בדעה שקיים בנו יצר אלטרואיסטי. הוא לא טוען שאנחנו טוב טהור וצרוף, אלא שהנטייה האלטרואיסטית מופיעה בפעולות האדם באופן שיטתי ועקבי, כפי שנמצא במחקרים. אבל הטיעון שבאמת מעורר מחשבה הוא ה"בנאליות של הטוב". ריקרד מסביר שאנחנו כה רגילים להתנהגות נורמטיבית, שאנו שוכחים שיחסי היומיום שלנו מאופיינים בטוב. הוא מדגים עם חוש הומור את העובדה שאנחנו לא מגלים שמחה יוצאת דופן אם לא פרץ קרב אגרופים באולם. זה נראה לנו טבעי. ההיפך הוא הנכון, "אם היה קרב אגרופים, היינו מדברים על זה במשך חודשים".
את הטיעונים שיוצאים נגד אלטרואיזם אמיתי מבטל ריקרד באמצעות עובדה אחת פשוטה: אנשים מוכנים לסכן את חייהם עבור זרים, גם כאשר זה לא מתוקף תפקידם. הם בוחרים במודע בעזרה לאחר. למשל, " במשך כל מלחמת העולם השנייה, פסטור אנדרה טרוקמה ואשתו – עם כל הכפר לה שמבון סור ויניון בצרפת – הצילו 3,500 יהודים, נתנו להם מחסה, העבירו אותם לשווייץ נגד כל הסיכויים, תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם".
"אז אלטרואיזם קיים", הוא קובע.
עתה לחלק הפרקטי, איך עושים את זה? אמנם אלטרואיזם הוא תופעה שבאה לידי ביטוי ביחסים שלנו עם העולם החיצוני, אבל הדרך לתרגל אותה היא פנימית בעיקרה. השינוי בסביבה עוקב אחר השינוי באינדיבידואלים המרכיבים אותה, או יותר מדויק, השינוי שחל במוח שלהם בעקבות תרגול מיינדפולנס. "15 שנה של שיתוף פעולה עם מדעני מוח ואפי-גנטיקאים אמרו כן, המוח שלנו משתנה כשאנחנו מאמנים אותו לאלטרואיזם", אומר ריקרד. כנזיר בודהיסטי, הוא מתורגל היטב במדיטציית מיינדפולנס והחוקרים ניצלו זאת כדי לבחון את הפעילות המוחית שלו. התוצאות, שנראות בסריקות fMRI, מגלות "ללא ספק שיש שינוי מבני ושינוי פונקציונלי במוח כשמאמנים אותו לאהבה אלטרואיסטית". אז הפיכת כל תושבי העולם לנזירים בודהיסטים היא פתרון פרקטי? מובן שלא. הוא מסביר שהמחקר מצא כי אחרי "ארבעה שבועות, 20 דקות ביום של תשומת לב, מדיטציה מחשבתית, כבר מביאה שינוי מבני במוח".
חברה משתנה מהר מגנטיקה
מחקרים שבדקו את השפעת מדיטציית המיינדפולנס בקרב ילדי גן גילו שינויים פרו-חברתיים בהתנהגות אחרי שמונה שבועות, הכוללים בין היתר ירידה בהתנהגות מפלה ועלייה ביחס שוויוני לחברים. ואם ילדי גן מסוגלים, קשה לראות מה יכול לעצור מבוגרים מלעשות אותו הדבר ולהשיג אימפקט חברתי גדול פי כמה, היות שכמבוגרים ההחלטות שלנו הן כבר לא למי לחלק יותר מדבקות, אלא נוגעות לחיים של אנשים.
החדשות הטובות הן שלמין האנושי יש שני מוקדי עיצוב עיקריים – סביבה ותורשה. הגנטיקה זקוקה לפרק זמן ארוך כדי להשתנות ולכן ריקרד מאמין שאל לנו לסמוך על פיתוח גן אלטרואיסטי. הסביבה, לעומת זאת, דינמית מאוד ונתונה לשינויים תכופים. למשל, הוא מסביר, "גישה למלחמה השתנתה משמעותית עם השנים". כך שהשגת חברה אלטרואיסטית היא בראש ובראשונה יצירת סביבה שתומכת בשיתוף פעולה, בראייה ארוכת טווח ובאכפתיות מהזולת.
אחד אחרי השני, בני אדם שמתרגלים אהבה ואכפתיות כלפי הזולת והסביבה, באמצעות מיינדפולנס או בכל דרך אחרת, הולכים וצובעים את החברה באלטרואיזם. ואם גם אתם בעניין, אתם לא לבד. לא לחינם זכה ריקרד לכינוי "האדם המאושר בעולם", האופטימיות וההיגיון הפשוט שלו מידבקים. "אז", הוא מסכם, "תחי מהפכת האלטרואיזם. ויווה לה רבולוסיון דה אלטרואיסמו".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?
האם אנחנו באמת מסוגלים לראות את האחר? הפילוסוף שהפך את היוצרות מסביר
מה לימד טולסטוי את גנדי על טבע האדם? חליפת מכתבים היסטורית חושפת
עוד מרדיו מהות החיים:
