האני האמיתי מנסה לדבר איתנו – כיצד לזהות את הרמזים שלו ולחתור לזהות אותנטית

חתירה לזהות בשני שלבים – זיהוי העצמי האותנטי ועיצוב הלך הרוח בפעולות הקטנות של היומיום

דיו רב נשפך במטרה לברר את שאלת השאלות, מי אנחנו. בין היתר, דובר על הרושם הרווח שלפיו אנחנו אותו אדם לאורך החיים, עם אותה אישיות, למרות העובדה שהאחרונה, כמו גם ההעדפות שלנו ואפילו יכולות קוגניטיביות שלנו, משתנה מרגע לרגע. פילוסופים רבים עסקו בשאלה זו, ביניהם ג'ון לוק מהמאה ה-17,
ונדמה כי היא עודנה רלוונטית, במיוחד בעידן הנוכחי שבו קולות נוסח "היה מי שאתה" ו"תעשי מה שאת אוהבת" הופכים ליותר ויותר נפוצים.

אנחנו משתמשים במילה "זהות" בדרכים מגוונות, אומרת אנדראה מת'יוס, תרפיסטית קוגניטיבית וטרנספרסונלית בטור ב-Psychology Today, ורבות מהן מרמזות על כך שהזהות שלנו היא מי שאנחנו באמת. ואולם, מת'יוס מבחינה בין השניים וטוענת שה"עצמי" (Self) הוא לא הזהות שלה ומדגישה שהיא מתייחסת לזהות במובן של המסכה שאנחנו עוטים עלינו משלב כה מוקדם עד כי איננו זוכרים ממנו דבר. היא מאמצת בהערכה רבה את ההגדרה לזהות של קיית'לין ריורדן, מטפלת אישית, זוגית ומשפחתית: "הזדהות [עצמית], או פעולת הזיהוי [העצמי], היא ההיפך ממודעות עצמית. במצב של הזדהות, האדם לא זוכר את עצמו. הוא הולך לאיבוד בתוך עצמו. תשומת ליבו מופנית החוצה ולא נשאר בדל מודעות למצבים פנימיים".

מתחת לתחפושת נמצא האני האמיתי

המשמעות היא, אומרת מת'יוס, שאנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בתחפושת ועם מסכה – השומרות עלינו רחוק מהאני האותנטי שלנו – מבלי שנהיה מודעים לכך. בדרך כלל אפשר להגדיר את הזהות הזו לפי דפוסים. למשל, אדם שחי את זהות "הבחור הטוב" או "השעיר לעזאזל", שעליו גם כתבה בספרה “Letting Go of Good: Dispel the Myth of Goodness to Find Your Genuine Self", יציג באופן כללי את הדפוסים הבאים: הוא ישאף לרצות אחרים; יהיה "פשוטו כמשמעו, מונע מתוך רגשי אשם"; יתקשה לעשות כל דבר שאחרים עלולים לתפוס כאנוכי, גם אם מדובר בטיפול בעצמו; ימצא עצמו מעורב במערכות יחסים שיש בהן התעללות או ניצול לרעה באיזושהי מידה – רק בגלל שהוא מנסה כל כך להיות טוב ולכן מוכן לספוג, לסלוח או לנסות לתקן את המנצל.ת, נתון לניצול ולמניפולציה של אחרים ועוד דפוסים בסגנון.

זהות נפוצה אחרת היא זו שמת'יוס מכנה "גיבור העל" או "המושיע", והאנשים ש'לובשים' אותה מאופיינים בדפוסים כמו משיכה חזקה לאנשים הזקוקים להצלה, תחושת שליחות חזקה להציל וכתוצאה מאלו – נטייה להכניס את עצמם למצבים קשים. זהות נוספת שהיא מזכירה היא "זהות הכבשה השחורה". הנושאים אותה מוצאים עצמם בצרה כבר החל מילדותם, הם מתויגים פעמים רבות כילדים רעים ומתקשים לסמוך על אחרים. נושאי זהות זו סובלים מתחושה עמוקה של חוסר ערך וחוסר תקווה, ונוטים לדפוסי התנהגויות שנראות לאחרים כאילו הגיעו מהקשיית לב, בעוד שפעמים רבות הרכות ישנה אבל קבורה הרבה מתחת לפחד מניצול לרעה על ידי אחרים.

מת'יוס מסבירה שאלו רק כמה דוגמאות מיני זהויות אפשרויות רבות, ומה שחשוב להבין הוא שהזהויות האלו הן לא העצמי האותנטי. למעשה, היא אומרת, "המסכות והתחפושות האלו נבנו מאוד מוקדם – פעמים רבות מתוך הפנמה [מונח מפסיכואנליזה] של השלכות הוריות – ותוגברו שוב ושוב עם הזמן במטרה להגן על העצמי האותנטי מחשיפה לנזק, ניצול, התעללות ו/או דחייה [וכדי לספק תחושת שייכות]. הזהות למעשה מסכימה להקריב את המודעות לאותנטיות כדי להרגיש שייכות למשפחה הגרעינית שבתוכה נולדו והתפתחו".

אנו מאמצים אל תוך הזהות שלנו אלמנטים חיצוניים, שלא בהכרח הולמים את הליבה האותנטית שלנו.

מסרים מהאני האמיתי

הטיעון של מת'יוס, אפוא, הוא שהזהות – שפעמים רבות אנו מזדהים איתה כליל – לא מייצגת את העצמי האותנטי שלנו, והיא מציעה קצה חוט להפרדה המתבקשת. "כשאנחנו מתחילים לזהות את הדפוסים", היא אומרת, "אנחנו יכולים גם לראות את הטיעונים הפנימיים שיש לנו כנגד אותם דפוסים". כך, למשל, היא מדגימה על ידי שימוש בזהות "הבחור הטוב": כאמור, פעמים רבות הוא מופעל ומנוהל על ידי רגשי אשם, אבל ייתכן שאותו בחור מרגיש במקביל תרעומת על כך שהוא נאלץ לעשות את כל אותם דברים שהוא לא באמת רוצה לעשות. אותה תרעומת היא הטיעון הפנימי שעליו היא מדברת, והטיעון הזה אומר למעשה "אתה עושה הרבה דברים שאינם ממש כנים", כלומר שלא נובעים ממקור אותנטי.

מה שאנחנו מתחילים להבין במקרה כזה, היא ממשיכה, הוא שיש לנו מערכת מסרים פנימית שעליה אנחנו יכולים לסמוך שתספק מידע על מה שבאמת מתרחש בתוכנו. "היא [המערכת] מספרת לנו את האמת, כשעד כה האמנו לשקר של האשמה. השקר הזה יידע אותנו שאנחנו יכולים לסמוך רק על אשמה, או על פחד מאשמה, שיורה לנו מה לעשות". מה שאנחנו לומדים בעקבות זה, היא מדגישה, זה שלמעשה די בחמלה ובתשוקה לכוון אותנו לפעולה הנכונה. "אנחנו לא צריכים יותר להיות מובלים על ידי הרגשת האשמה הנוראית שמאיימת למרר את ימינו אם לא נעשה כדבריה".

גם אדם דאחיס ב-Life Hacker טוען שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו, ומנסח את הרעיון מעט אחרת: "אתה לא מי שאתה, אלא תוצר של השפעות רבות". ככל שעובר יותר זמן שבו אנחנו חושבים שאנחנו האדם שהננו, כך קשה לנו יותר להשתנות, הוא אומר. אבל יש לו גם חדשות טובות: אנחנו ברי עיצוב. שינוי של הזהות ושל האישיות שלנו בהחלט אפשרי, ואפילו באופן דרמטי. זאת כמובן בהנחה שאנחנו מעוניינים בכך, שכן חשוב להבהיר שרבים מאיתנו מרוצים מהאישיות הנוכחית שלנו – וטוב שכך. ובכל זאת, לפעמים גם שינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול.

לדבריו, מה שמקשה על השינוי הוא הדפוסים וההרגלים שאימצנו עם הזמן ושמקלים על הדרך שבה אנו עושים דברים. "לנסות משהו בדרך חדשה יכול להרגיש מאוד מוזר, זה יהיה בדרך כלל פחות יעיל מעצם העובדה שמדובר במשהו חדש עבורך, ולרוב גם ייעדר התרגשות משום שההתנסות החדשה תהיה כרוכה בוויתור על נוחות המקושרת עם הדרך [הקודמת] שלך", הוא מסביר, וטוען שאנחנו נוטים לחשוב ששינוי הוא קשה, אבל למעשה עלינו רק לשנות את ההשפעה החיצונית. את פוטנציאל השינוי הוא מדגים בעזרת תסמונת סטוקהולם (או הלסינקי) שהלוקים בה הם אנשים הנמצאים בשבי המפתחים רגשות חיוביים כלפי השובים שלהם. לא מדובר בשטיפת מוח של השובה, הוא מסביר, אלא בהסתגלות השבוי למצב הבעייתי שבו הוא שרוי. "אם אנשים יכולים להסתגל למשהו נוראי כמו להיות חטופים, הרי שרוב האנשים יכולים להסתגל לשינויים קטנים יותר, חיוביים, בחיים שלהם", הוא אומר. יותר מכך, אם נשקיע עבודה ונספק לעצמנו את ההשפעות המתאימות, נוכל לבצע שינויים עצומים, לדבריו.

האקרים במוח של עצמנו

מה שדאחיס מציע הוא למעשה מעין פריצה למוח שלנו כדי לערוך בו שינויים ברמות שונות. הוא מדבר על הטרמה (Priming) של המוח, על מניפולציות ברגשות של עצמנו ועל בחינת הסביבה שלנו ובה האנשים שאנו יודעים שמשפיעים על חיינו ומעצבים אותם. במילים אחרות, הוא מציג כיצד להיות האקרים בתוך הראש של עצמנו. הוא מודע לכך שחלק מהשיטות שהוא מציע נשמעות מוזר, אך סבור שפריצה למוח שלנו אפשרית לחלוטין.

השיטה הראשונה שהוא מתאר, ובה נתמקד הפעם, היא הטרמה של המוח. לדבריו, מדובר ב"טכניקה מגוחכת בפשטותה שכן כל שהיא דורשת זה לדבר אל עצמנו". בקצה הפשוט של הספקטרום, הוא  אומר, זה מזכיר אישור-עצמי. בקצה ה"משוגע" יותר זה מזכיר בחלקו את מה שזכה לכינוי "ניתוב לשוני פיזיולוגי", ובשמו המוכר יותר – NLP: Neuro-linguistic programming. במילים פשוטות, מדובר בדקלום סט של מילים שמתוכננות לשנות את דפוס החשיבה (Mindset) שלנו. לא מדובר בשטיפת מוח, הוא מדגיש, וזה לא יכול לגרום לנו לעשות דבר שאיננו רוצים. לעומת זאת, זה יכול להכניס אותנו למיינדסט שיועיל לנו במצב או משימה כלשהם. הוא אמנם מדבר על שינוי מיינדסט נקודתי, אבל בין השורות ומעצם העובדה שהוא מציג טכניקה זו כדרך לשינוי – משתמע ששינוי עקבי ומצטבר בהלך הרוח ייצור הלכה למעשה שינוי באישיות שלנו.

בעזרת עקרונות של NLP אנו יכולים לתכנת מחדש את הגישה שלנו לחיים. בסוף זה מחלחל לזהות שלנו.

איך זה עובד? נניח שהיינו אומרים את המילה "חרדל" בקול, ובהמשך היינו רואים חלק מהמילה, היינו כנראה נזכרים בחרדל. כך למשל, אם נגיד I must have this"", אולי ניזכר במילה חרדל (mustard) בשל ההתחלה המשותפת לשתי המילים. אם אנחנו רעבים ואוהבים חרדל, ייתכן שנרצה אותו כעת באזור שלנו. למעשה, הוא מסביר, זה העיקרון שגורם לנו לרכוש שמפו ממותג מסוים אחרי שראינו פרסומת שלו בטלוויזיה, למשל, גם אם לא זכרנו שראינו את הפרסומת וגם אם לא באמת אכפת לנו באיזה שמפו נחפוף. "כך עובדת הטרמה ביסודה, והכול הודות לזיכרון שלכם". גם אם לא תזכרו כל מה שתגידו, זה לא אומר שמה שאמרתם לא נשמר עמוק בפנים, טוען דאחיס. גם אם זה לא נגיש, כל שצריך כדי להעלות משהו מנבכי הזיכרון הוא מילת טריגר שתפעיל את השאר. "מדובר בקונספט דומה לזה שמאחורי שימוש בראשי תיבות ככלי לזכור מידע", הוא אומר, אם כי הפעם העניין איננו להיזכר בדבר. במקום זאת, "המטרה היא לשים יחד מילים שלבד אין להן ערך אמיתי, אבל הרצף שלהן יוצר ערך אסוציאטיבי שגורם לך לחשוב על דברים שמחים, על דברים עצובים, על אנשים מסוימים או על שאיפה מסוימת. אם אחת ממילים אלו צצות מאוחר יותר ביום, תקשרו אותה מיד עם הערך האסוציאטיבי של הקבוצה שיצרתם". הוא מזמין אותנו להמחשה בעזרת רשימת המילים הבאות:

• הנעה
• לבצע
• ללכת
• לעשות
• מטרה
• חשוב
• ליצור
• מחויבות
• כוונה
• התלהבות
• להוט
• מוטיבציה

ברשימה, הוא מסביר, נכללות מילים נרדפות או קשורות לאמביציה. "היא מתוכננת כך שתקראו אותה לעצמכם בקול כדי להיכנס למיינדסט יותר אמביציוזי, שממקד את המחשבות ומטרים את המוח להגיב בשאפתנות כשהמילים האלו, או חלק מהן, יצוצו במהלך היום".

תרגיל נוסף שהוא מציע מצריך פחות מילים מטרימות, והפעם הוא יוצר מהן משפט:

• ה
• חייכה
• הסתכלה
• ילדה
• ו

המילים יכולות ליצור את המשפט הבא: הילדה הסתכלה וחייכה, "אשר יכול להוביל לאסוציאציות נעימות עבור רוב האנשים". לדבריו, הפעולה של הרכבת משפטים מתוך רשימות מילים (שאותן אנחנו יכולים ליצור בעצמנו) יכולה לסייע לנו להשיג את המיינדסט המבוקש.

שתי השיטות שמציע דאחיס ניתנות לשימוש כדי להטרים את המוח שלנו. במילותיו שלו, אלו לא קסמים שיהפכו אותנו מיד לשמחים, שאפתניים, או כל דבר אחר, אבל הם יכולים לספק לנו את הלך הרוח הדרוש לנו כדי לפעול ולממש את המטרות היומיומיות שלנו.

בשורה התחתונה, הזהות שלנו מורכבת מכדי להסתפק בהגדרה קצרה וחד פעמית, והיא מתפתחת באופן עקבי. "אנחנו יודעים מי אנחנו, אבל לא מי אנו עוד עשויים להיות", אמר וויליאם שייקספיר, וגבריאל גרסיה מרקס ביטא בספרו אהבה בימי כולרה רעיון דומה, לפיו אנחנו לא נולדים פעם אחת ולתמיד על ידי האימהות שלנו, אלא החיים מחייבים אותנו להוליד את עצמנו מחדש שוב ושוב.

אם לחבר את המוחות המרשימים הללו לנושא שלנו, הרעיון הוא לא להתקבע על 'העצמי הנוכחי' אלא לטפח 'עצמי-לומד'. לגשת ליום שלנו מתוך הלך רוח שנמצא בשליטה שלנו ולא מוכתב מבחוץ. כך, לאט לאט, עם הרבה צעדים קטנים, בלי שנשים לב נמצא את עצמנו מסתגלים בקלות רבה יותר לנסיבות החיים הדינמיות.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הצד האנושי של חומרנות – אנחנו אוהבים דברים שאנו מזהים בהם את עצמנו

ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם

ויטגנשטיין: לעולם לא נדע מה קורה במוחם של אחרים – איך בכל זאת להבין אותם?

עוד מרדיו מהות החיים:

חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"