אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור

הפילוסוף הבריטי מסביר כיצד ניתן להפוך את המסגרות שלנו לאנושיות יותר

בועז מזרחי | 28 נובמבר, 2017

סטיב ג'ובס אמר פעם בריאיון כי "בזמן שאתה מתבגר נאמר לך שהעולם הוא כמו שהוא, ושאת חייך עליך לחיות בתוך העולם – לנסות לא להתנגש יותר מדי בדפנות. לנסות חיי משפחה נחמדים, ליהנות, לחסוך קצת כסף". לדבריו, צורת החיים הזו היא "מאוד מוגבלת". במילים אחרות, ג'ובס, שנחשב לאחד מאבות המהפכה הדיגיטלית, מסביר כי החוקים והנורמות שמרכיבים את המציאות שלנו עלולים להיות לנו לרועץ.

אף על פי שג'ובס מבטא זאת במילים מעוררות השראה, הרעיון לגמרי לא חדש. הביטוי העממי "חוקים נועדו כדי לשבור אותם" מעביר את אותו המסר זה דורות. אבל חוקים הומצאו בשל יסוד מאוד עמוק בטבע האדם – הצורך בוודאות. חוקים מסייעים לנו להעלים אלמנטים של שרירותיות מהמסגרות שבהן אנו חיים, עד כמה שזה אבסורדי לאור קיומם של חוקים שרירותיים. העניין הוא שכללים ונורמות משרתים את הסדר ואת הוודאות, ויוצרים אזור נוחות ממוצע עבור חברה נתונה. נכון שרבים נתקלים באי-נוחות בעקבות קיומם של חוקים, אבל ללא קיומם אנו עלולים להיקלע למצב שבו איש הישר בעיניו יעשה.

הפילוסוף הבריטי אלן ווטס לא חשב שזה רעיון כל כך גרוע, לפחות ככל שמדובר בכלכלה שלנו. כלומר, חוקים אומנם יכולים להיות נחוצים בתחומים מסוימים, אבל עד כמה אנו צריכים שהם יכוונו כל צעד ושעל שלנו? אנחנו חיים בחברה שמושתתת כולה על חוקים. המסגרת המדינית, מטבע הגדרתה, מושתתת על ספר החוקים. על פיו יקום וייפול דבר. מה שלא כתוב בחוק – אינו קיים. ומכיוון שהחיים האנושיים מורכבים, דינמיים ומתפתחים תדיר, החוק צריך לעמוד בקצב. כשהוא לא עומד אז הוא מיושן ולא מתאים לסיטואציות, מה שיוצר סרבול וסיבוכים. כדי להדביק את הפער הוא יוצר עוד ועוד ביורוקרטיה ורגולציה, מה שגורם לסרבול ולסיבוכים נוספים.

בשורה התחתונה, חוקים מגבילים את החופש שלנו וזה, מבחינת ווטס, מצב לא אידיאלי שדורש חשיבה מחדש על נוכחותם בתחומי חיים מסוימים. באחת מהרצאותיו הפופולריות מסביר הפילוסוף כיצד עודף חוקים יוצא נגד טבע האדם, וכיצד זה משפיע על מערכות היחסים שלנו, ובפרט בהיבט הכלכלי. הוא טוען כי כדי שהאדם יוכל לחיות בשלווה ובשגשוג, ארגונים זקוקים להיות יותר אורגניים, שפועלים כמו גוף האדם, דהיינו, כמערכת אחידה שמונעת מכוח עצמה. זה דורש אמון בין אנשים, אך למרות שזה כרוך במעט סיכון שהוא תוצאה של האופי האנושי – למעשה, הוא מסביר, דווקא האופי הקצת תחמני שלנו הוא שמסייע לבני אדם להגיע להבנות ללא תיווכם הנוקשה של חוקי ברזל.

כמה זמן מקדיש רופא לטיפול בחולים גרידא?

"אני רואה בעצמי איש עסקים מצליח", פותח ווטס ומיד מתוודה, "אני שונא עסקים, אני שונא כל מה שקשור בזה". הסיבה לכך, לדבריו, היא שהפעולות המופשטות של ראיית חשבון פשוט משעממות וחסרות חיים בעיניו. ולכן הוא מעביר את הטיפול בצד הזה של עסקיו לאנשי מקצוע כמו רואי חשבון ועורכי דין, ובכך הוא אינו שונה מעסקים, חברות ועצמאים רבים. האם הם עצמם אוהבים זאת, הוא תוהה? אין לדעת. הרי רבים הם העובדים בעיסוקים שהם לא בדיוק התחביב שלהם.

התהייה הזו מובילה את ווטס לשאלה מה מניע אותנו לעשות את מה שאנו עושים. וכך הוא אומר: "העיקרון התמציתי של משלח-יד בעולם הוא כזה: מצא דרך שבה אתה יכול לקבל שכר עבור משחק". ואכן, בעולם אידיאלי כל אדם היה מגלה מה הדבר שהוא הכי נהנה לעשות ומקים עסק שמספק שירות או מוצר ברוח אהבתו. אבל זה לא המצב. הקמת עסק פרטי, ויעידו על כך העצמאים, היא מיזם שעל פי כל היגיון אמור להיות בסיסי ופשוט ממש כמו קניית לחם במכולת, אבל בפועל מדובר בתהליך מורכב ומסובך הן להתנעה ראשונית והן לתחזוקה מתמשכת. רוב בני האדם עובדים בחברות גדולות וכן במוסדות ציבוריים, שלמרבה האירוניה – בין שהם רוצים בכך ובין שלא – מקבלים שכר כדי לפקח על יוזמות עצמאיות ובכך לסרבל אותן, בזמן שהם עצמם מתופעלים באמצעות מיסים שמשלמים בין היתר אותם עצמאיים. מובן שהתמונה מורכבת יותר וחלק מפעולתם של מוסדות הציבור נועדה להקל על יוזמות פרטיות, אבל מעצם קיומם – מעצם שהותם בחסות החוק – הם חלק ממנגנון הביורוקרטי.

ואכן, טוען ווטס, "מאוד קשה לנהל עסק קטן בימינו שבו אתה בוס לעצמך, כי עליך לשכור צוות עצום של עובדים כדי לעקוב אחר הניירת". אבל החוק לא נועד לעצמאים בלבד. עולה של הביורוקרטיה מגיע לכולם. הוא מספר, למשל, על רופא שסיפר לו כי רק שליש משעות עבודתו מוקדש לעיסוק ברפואה. בחלק הארי של הזמן הוא טורח על מילוי דו"חות, תיעוד רפואי, חשבונאות וכן הלאה. "עבודת ניירת ללא סוף, כיוון שהתיעוד של מה שאתה עושה חשוב יותר ממה שאתה עושה. רשום את זה – וזה אמיתי". הנטייה לתעד, לדבריו, משליכה לא רק על עסקים, אלא על התנהגותנו בכלל. מבלי לשער עד כמה תחזיתו הקדימה את זמנה, הוא מסביר כיצד אירועים חברתיים שבהם אין מצלמה כאילו לא התרחשו. וברגע של כנות הומוריסטית הוא מוסיף "ומי אני שאדבר, כי ברגע זה אנו מקליטים את מה שקורה כאן".

המענה לביורוקרטיה הוא פשוט: על בני האדם להגיע להבנות בינם לבין עצמם, ללא מבוגר אחראי שינחה אותם בכל החלטה. התנאי הבסיסי כדי שזה יקרה, על פי ווטס, הוא שכל אדם ידע מה באמת הוא רוצה. בני האדם צריכים להכיר היטב את עצמם ומתוך כך לחשוב על העיסוק שבו הם בוחרים. כשיש לנו מושג מה אנו שואפים להשיג וכאשר נכון הדבר גם לגבי אחרים, התקשורת בין אינדיבידואלים וקבוצות בהירה, קולחת וממוקדת יותר. ווטס מאמין כי התנאי הזה הוא כה חשוב, עד כי הוא מצדיק רפורמה בתהליך קבלה לאוניברסיטאות.

כיצד נראה גן העדן הפרטי שלכם?

במקום הפסיכומטרי ומקביליו הנהוגים ברחבי הגלובוס, ווטס מציע להתקין מבחן כניסה חדש למוסדות להשכלה גבוהה. הוא כולל משימה אחת – חיבור מפורט שמתאר כיצד נראה גן העדן בעיני הכותב. התיאור יכול להיות בכל צורה ובכל נושא, כל עוד הוא מפורט מאוד. מדוע? כדי לגרום לאדם להבין את ההשלכות של הבחירות שלו ולשאול את עצמו – האם זה מה שאני באמת רוצה? "למשל, אתה רוצה להתחתן עם סוג מסוים של אישה יפה ואתה מפרט את מאפייניה במאמר, אבל, אומר הבוחן, לא כתבת דבר על אימה. כיוון שכל אישה מגיעה עם אימא […] עליך לפרט גם איזה סוג של חמות אתה רוצה". הרעיון הוא להביא את האדם, ואנשים צעירים בפרט, לחשוב היטב על החיים שהם רוצים לבנות ולהבין מה הם רוצים להשיג.

דוגמה שהייתה אז מאוד רלוונטית לבעיות שעלולות לצמוח כאשר ידיעת המטרה נעדרת היא מלחמת וייטנאם. עד היום היסטוריונים, ולבטח ותיקי המלחמה, מתקשים להסביר מדוע התנהלה כפי שהתנהלה. ווטס טוען כי ההנחה שבבסיסה – קיומם של טובים ורעים – הייתה כה מופשטת עד שמנעה כל סוג של תקשורת. חוסר הבהירות הזה בא לידי ביטוי בראיונות עם לוחמים אמריקאים בסדרה הדוקומנטרית המוערכת מלחמת וייטנאם (ספטמבר 2017) בהפקה של PBS, כמו גם חוסר התקשורת בין הצדדים הלוחמים שכבר הגיעו לשולחן המו"מ בפריז ונסוגו ממנו בשל גחמות ברורות למחצה.

שוק בקמבודיה. המוכרת נוקבת במחיר גבוה מדי והקונה בנמוך מדי. כולנו קצת נוכלים, אבל מתוך הכרה בכך מגיעים להבנה. קרדיט: withGod / Shutterstock.com

כשאנו נמצאים באינטראקציות – ויהיו אלה מלחמה או מסחר – המבוססות על הנחות מעורפלות, "אין מקום לפשרה, או להבנה בין ג'נטלמנים", טוען ווטס, ואז עושה את אחד המהלכים המחשבתיים המבריקים ושוברי המוסכמות שלו כשהוא אומר: "כמו שיש כבוד בין גנבים. כולנו גנבים, בואו נודה בזה". כלומר, אפילו אם לשני אנשים יש כוונה זדונית הם יכולים להגיע לשיתוף פעולה והסכמה על בסיס המכנה המשותף, כי הם יודעים היטב מה הם רוצים להשיג. כדי להסביר את הרעיון הוא פונה למקור שאנו מכירים היטב. "ישנה דוקטרינה במסורת היהודית שלפיה כשאלוהים ברא את אדם הוא הכניס בו רוח שנקראת יצר הרע […] זה קיים בכולנו, אבל רק מעט, קורט מלח בתבשיל". לדבריו, הנגיעה הקטנה הזו הכרחית כדי להפוך את האדם לאנושי, זה מובנה באופי שלנו.

ההכרה בקיומו של יצר הרע חיונית לתקשורת בין בני אדם, כיוון שהיא מעידה על כנות. "אני מתקשה להסתדר עם אנשים שלא יודעים שזה קיים בהם", טוען ווטס, "אנשים שחושבים שהם כנים, טובים וטהורים לחלוטין משעממים אותי למוות ומפחידים אותי, כי הם לא מודעים לעצמם". הוא מסביר כי מאחר והטוב המוחלט הוא מצג שווא, אנשים שפועלים תחת המחשבה שהוא קיים בתוכם אינם אמינים ואינם יציבים. "אבל אם אני יודע שאדם הוא קצת נוכל, אני מרגיש נוח ואני נותן לו לדעת שגם אני קצת. אז אנו יכולים לומר – בוא נפתור את זה: זה מה שאני רוצה, ואני יודע מה אתה רוצה ואם נבהיר את זה נוכל להגיע להסכם הגיוני, להתפשר, לשחק משחק של קח-תן".

צמיחה, יצירתיות וחופש הולכים יד ביד

במילים אחרות, הודאה בכך שלכולנו יש אינטרסים ואין לנו חזקה על הצדק מאפשרת להמשיך את מערכת היחסים בצורה פתוחה ומתוך כבוד הדדי. זוהי אותה הבנה אנושית בסיסית שאפשרה לאדם לסחור עוד בטרם היה כסף. המשחק המסחרי וההבנות האנושיות מייצרים נורמות, שהן למעשה כללים גמישים יותר ואחידים פחות מחוקי מדינה. אבל עם צמיחת המין האנושי למספרים גדולים ועם תחילת הסחר בין תרבויות שונות וגורמים היסטוריים נוספים, לשליטים נהיה נוח יותר למשול באמצעות חוקים קבועים ומחייבים. היום אנחנו כבר חיים תחת הפילוסופיה המדינית של שלטון החוק, כלומר החוק, ולא האדם, הוא הריבון. החוק נמצא בכל סדק בחיים ומנווט כמעט כל פעילות אנושית שאפשר לחשוב עליה. החוק קובע היכן מותר לנו להימצא ומה מותר לנו לעשות שם, איזו איכות אוויר עלינו לנשום, כיצד עלינו להופיע ברחוב, כיצד עלינו למכור את הכישורים שלנו וכן הלאה. זה לא שאין כלל היגיון בחוקים עצמם או בקיומם. כאמור, חוקים מסייעים לאדם להתנהל במסגרות והם היו עולים בצורה זו או אחרת באופן טבעי, שהרי חוק בא למעשה לקבע דפוס התנהגות רצוי ומקובל. השאלה היא איזו מידה של שליטה אנו רוצים להעניק לחוק ביחס לחופש שלנו להתנהג כמו בני אדם על פי ההיגיון הפשוט.

מה שמסביר ווטס הוא שהחברה המודרנית כורעת תחת עולם החוקים וזונחת את השכל הישר. מדינות, ארגונים, מסגרות חברתיות, כולם פועלים עם מדריך – ספר חוקים שקובע עבורם כיצד לנהוג. לדבריו, זה מוציא את האלמנט האנושי מהמשחק והופך את המנגנונים למכניים, במקום לשמור על מאפייניהם הביולוגיים, שהרי בסופו של דבר הם מורכבים מאורגניזמים חיים בדמותם של בני אנוש. ההבדל בין ארגון לאורגניזם הוא שלאחרון יש מערכת הפעלה נסתרת שהוא אינו מודע לה. הוא פועל מכוח טבעו בהרמוניה. "אתם לא יודעים כיצד עובדת מערכת העצבים שלכם", מסביר ווטס, "ועדיין היא פועלת די טוב, כיוון שהמוח שלכם יודע לנהל מספר בלתי ידוע של משתנים". הגוף שלנו מתופעל מבלי שנדע איך זה קורה, מבלי שנבחר בכך ומבלי שתהיה לנו שליטה על חלק ניכר מפעולותיו. כך, למשל, אנחנו לא יכולים לעצור את הדופק בכוח הרצון בלבד. לכן, כדי שארגון ישקף את המהות האנושית שלו, עליו להתנהל על בסיס הבנה הדדית ואמון ולא רק על בסיס חוק ברזל. ווטס מחדד את ההבדל: "המכניזם מאורגן על תוכניות ליניאריות, על הספר [של החוקים], ואילו אורגניזם מתעלה על כך. אנחנו לא יודעים כיצד, מה שאומר שאיננו יכולים לרשום את זה, כיוון שזה יותר מסובך מכדי שכל צורת כתיבה תוכל לבטא".

במוקדם או במאוחר, אנשים שעובדים בארגון שחוטא לטבע האנושי שלהם מתחילים להרגיש כמו חיות בכלוב. הם חווים התנגשות בין ההיגיון הבריא ובין המכניקה הבלתי ניתנת לשינוי של הארגון, ולזה אנו קוראים ביורוקרטיה, או שלטון הפקידות. ווטס מדגים כיצד מתייחסות חברות הייטק לצוותי הפיתוח שעבודתם דורשת מחשבה יצירתית. אם האחרונים יצטרכו לשבת במשרד בעל חזות גנרית, עם קוד לבוש מחמיר, הפסקות קצובות בזמנים קבועים ותחת פרוטוקול עבודה, ברור שהם לא יגיעו לתוצאות. המנהלים סומכים עליהם שיעשו את העבודה גם בלי להחיל כללים ארגוניים קפדניים. לכן המשרדים של חברות הייטק גדולות נראים פעמים רבות כמו מגרשי משחקים. החוק מעקר הן את היצירתיות והן את הצורך שלנו באמון הדדי.

בכלכלה, כשחוקים ורגולציה באים להחליף לחלוטין את האמון, עלולה להיות לכך השפעה הרסנית. "עולם העסקים מדוכא בהיעדר יוזמות חופשיות", מסביר ווטס. בקצרה, כניעתנו לחוקים על חשבון אמון מחייבת בקיאות בכללים הכתובים, ובשל כך העסקת מומחים לתחומי החוק השונים, מה שמכביד על הפרט לנהל את עסקו ומאלץ אותו לחלק את העוגה ליותר אנשים. במקביל, החוקים מדכאים יצירתיות ויוצאים נגד הטבע החופשי של האדם. בזמן שהם נועדו להסדיר את אורחות חיינו, התוצאה של עודף מהם היא הכנסת לחץ מיותר למערכת. אם אנחנו מכירים את עצמנו היטב ומבינים לאן אנו שואפים להגיע, קל לנו יותר לבנות אמון ולא להזדקק לחיבוק הדוב של ספר החוקים. ולכן, מסכם ווטס בפשטות, "עלינו לפתח גישה רגועה יותר כלפי מסחר".

הגישה החופשית של אלן ווטס היא תנאי להתפתחות ויצירה ברמה האישית – והאנושית. את זה אנו למדים מהמשך דבריו של סטיב גו'בס באותו ריאיון. ג'ובס הבין היטב כי כשאנו לא נכנעים לחוקים, כשאנו לא נרתעים מ"להיתקע בדפנות" כלשונו: "החיים יכולים להיות הרבה יותר רחבים ברגע שאתם מגלים עובדה פשוטה אחת, והיא שכל מה שסביבכם שאתם קוראים לו 'חיים' נבנה על ידי אנשים שהיו לא יותר חכמים מכם. ואתם יכולים לשנות את זה, להשפיע על זה. אתם יכולים לבנות דברים משלכם שבהם אחרים יכולים להשתמש. ברגע שאתם לומדים את זה אתם משתנים לנצח". כבודם של חוקים במקומו מונח, אך כשאנו יודעים לשחק במינון שלהם ביחס לרוח חופשית נפתח בפנינו אוצר בלום של אפשרויות.