חרטות – בזבוז זמן או הזדמנות לצמיחה? פסיכולוגים מסבירים איך עושים את זה נכון

שקיעה בחרטה היא הרגל מזיק, אך בנסיבות מסוימות יכולה להוות מקפצה בחיים

נוגה פנאי | 14 נובמבר, 2017

נניח שאתם משוחחים עם חברה או עם מכר, ובמהלך הדיון אומרים משהו שאתם מתחרטים עליו בדיעבד, כשאתם בשקט בבית או אולי אפילו שנייה אחרי שנאמר. או שאולי בחרתם קורס מסוים מתוך רשימת קורסים ומרגישים שטעיתם אחרי שנסגרה ההרשמה. לכולנו חולפות מחשבות חרטה מדי פעם, זה טבעי, כמובן. זקני השבט נוהגים ממרום גילם להמליץ לנו לא לבזבז זמן על חרטה, וכנראה שבאמת לא מועיל לשהות בחרטה יותר מדי זמן או פעמים. ואולם, לא בטוח שכל חרטה אכן מיותרת, לפעמים אפילו ההיפך.

החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד להתחרט פחות, או להתחרט טוב יותר. ברוס גרירסון כותב על האופן שבו ניתן למנף חרטה ב-Psychology Today. מחקרים מצאו שזהו הרגש השלילי הפופולרי ביותר וגם הרגש השני הנפוץ ביותר שאנשים נוהגים לציין לעצמם ביומיום. למעשה, מגיל שנתיים, כשאנחנו כבר מבינים את הקונספט "לו רק" ומצליחים לנסח אותו, אנחנו מבטאים רגשי חרטה. וכך, "אנחנו ממשיכים בעקביות לשכתב את ההיסטוריה בראש שלנו במקום לחיות את החיים", טוען גרירסון, אבל ממשיך ואומר שזה לא חייב להיות כך. הוא מצטט את הפסיכולוגית איימי סאמרוויל: "זה לא רע לתפוס את עצמך חושב 'הלוואי שדברים היו מתגלגלים אחרת'. למעשה, כולם עושים את זה. מה שמשנה הוא מה עושים הלאה".

סאמרוויל מנהלת את המעבדה לחרטה באוניברסיטת מיאמי באוהיו, ומנקודת מבטה חרטות הן רעילות רק כאשר הן הופכות להרגל. היא משתמשת בדימוי של העלאת גירה ו" לעיסה אינסופית של ההתפתחות המצערת של ההתרחשויות…", ומבחינה בינה ובין "מחשבה המלווה בניתוח חד פעמי של הדברים – חרטה שכזו עשויה להיות מועילה". בסופו של דבר, אם נרצה או לא, נמצא את עצמנו מתחרטים מדי פעם, וגרירסון מציע שלוש גישות, או מסגורים, להתמודד ולמנף אותן לטובתנו.

התחרטתם? סימן שזיהיתם שיעור ששווה ללמוד

גרירסון מזמין אותנו לראות את התוצאה המצערת שנגרמה מהדבר שעליו אנו מתחרטים, כבסיס נתונים שימושי בפרויקט המתמשך של התפתחותנו העצמית. אחרי שהנזק (אם בכלל) כבר קרה, כעת זו הבחירה שלנו לאן לקחת את זה. "מה שהשתבש זקוק לתיקון, אם זה עדיין אפשרי", הוא מסביר. ומאחר שאנו נוטים להזניח את תחזוקתם של דברים שאנחנו טועים לחשוב שאינם צריכים תיקון, יש בתובנה הזו כשלעצמה צעד קדימה בצמיחה.

"חרטה היא סימן שאתם שמים לב. אתם מבחינים בבעיה. עם הצעד הבא – בדיקה מה יכולתם לעשות אחרת – אתם כבר מתחילים לחווט מחדש את המעגל החשמלי שלכם, מכינים אותו לתגובה אחרת בפעם הבאה". במילים אחרות, הוא מחדד, חרטה מדרבנת אותנו לפעול – כל עוד אנו מרגישים שאנחנו עדיין יכולים לעשות משהו בנדון. מחקרים מראים שכל עוד לא נוקטים פעולה, חרטה הופכת ליותר ויותר מרגיזה ככל שהזמן עובר.

גרירסון מפנה את תשומת ליבנו לעניין נוסף שמשפיע על תפיסתנו את האירוע. לדבריו, כשאנחנו מתחרטים אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם דברים היו מתרחשים אחרת?" אבל מה שאנחנו מתכוונים באמת, הוא מדגיש, זה "מה אם דברים היו הולכים טוב יותר?" באותו אופן, אנחנו יכולים לשאול "מה אם דברים היו מתגלגלים גרוע יותר?" שהרי ראייה חיובית של אותו מצב דברים בהחלט נעימה יותר למחשבה מאשר התמקדות בגורל המתוק שהחמצנו. הוא מדגים באמצעות האולימפיאדה שהתקיימה בקיץ 1992 בברצלונה. הפסיכולוג תומאס גילוביץ' מאוניברסיטת קורנל הבחין במשהו מוזר בטקס הענקת המדליות, כשהמצלמות התמקדו בפני האתלטים שעל הפודיום. הזוכה במדליית ארד חשף חיוכים גדולים, בעוד שהזוכה במדליית הכסף לצידו גילה בבירור פחות התלהבות. רגע, תוהה גרירסון, עדיף להגיע שלישי מאשר שני?

שאלו את עצמכם, הוא מסביר, "מה החלופה שלכל אתלט קל יותר לדמיין? מדליסטית הכסף כמעט הייתה אלופת העולם עם מדליית זהב… כבר דמיינה את עצמה על קופסאות של מותג דגני בוקר פופולרי… לא פלא שנראתה כל כך עגומה. היא כורעת תחת משקל הדיכאון שנגרם מהמחשבה 'מה אם הייתי נותנת רק עוד אחוז אחד יותר מעצמי וזוכה במדליית זהב המזורגגת'". לעומתה, מדליסטית הברונזה כמעט נוגעת בשמים, אבל בקטע טוב. היא ניצלה מהמקום הרביעי המחריד והייתה קרובה לפספס את הפודיום בכלל. "איזו הקלה!…תראי אותי, אימא!" היא אומרת לעצמה, ופשוט שמחה להיות שם. "לא פלא שהיא זורחת מאושר", מסכם גרירסון, ומוסיף שמחקרים שנעשו בנושא ציונים למבחן מגלים סיפור דומה. סטודנטים שקיבלו 89 ("לו רק הייתי מתרכז טיפונת יותר") לרוב פחות מרוצים מאלו שקיבלו 87 ומרגישים הקלה על שניצלו מהרף התחתון של העשירון השמיני.

פודיום תחרות הגלישה באולימפיאדת ריו 2016. פעמים רבות למקום השני קשה יותר לקבל את התוצאה מאשר למקום השלישי. קרדיט: CP DC Press / Shutterstock.com

נסו לשחרר אשמה – וגם החרטות יפחתו

גרירסון מדבר על צד נוסף בעסק הזה של החרטות, שמשפיע על איך אנחנו לוקחים את הדברים – אשמה. הוא טוען שכדאי להיות כנים עם עצמנו בנוגע לחלק שלנו במקרה המצער, ולוותר קצת לעצמנו. במדעי החברה מסבירים לנו שכדאי לשפוט התנהגות של אנשים בתוך הקשר: "מה היו הנסיבות המחמירות או המקלות שיכולות להסביר את הדבר הלא שפוי שעשינו?"

על אף שאנו מתחמקים לעיתים מאשמה הנוגעת לכישלונות שלנו, הוא מדגיש, ורושמים לעצמנו שמדובר במזל רע במקום לקחת עליהם אחריות, לפעמים אנחנו דווקא לוקחים אחריות על אירועים שלא התרחשו באשמתנו. במקרה האחרון, הוא מדגיש, אין שום צורך להלקות את עצמנו. גרירסון נותן כדוגמה את הסיפור של בוב אבלינג, מהנדס נאס"א שניסה – ללא הצלחה – להזהיר את הממונים עליו שיהיה קר מדי להשיק את מעבורת החלל צ'לנג'ר 73 ביום המתוכנן, 28 בינואר 1986, וזו אכן התפוצצה באוויר שניות לאחר שהמריאה, בדיעבד בגלל כשלים שנגרמו מטמפרטורה נמוכה, כפי שהתריע אבלינג. בכתבה של NPR על הסיפור בחר אבלינג לשאת את המשקל הכבד של האסטרונאוטים המתים, שכן לדבריו לא היה משכנע מספיק כדי לעצור את השיגור.

ואולם, לאחר שהסיפור שודר, הוא זכה להדים ואבלינג קיבל תמיכה רבה עד ש-NPR יזמו כתבת המשך וראיינו אותו בשנית. הפעם, מחוזק מהפידבקים שקיבל ושעזרו לו להבין שהטרגדיה לא הייתה באשמתו, ניכר עליו ששוחרר מכתפיו משא רב: המעבורת הייתה יוצאת לדרך אפילו אם עורך הדין הכי מנוסה בעולם היה מנסה לשנות את דעת מקבלי ההחלטות. בשורה התחתונה, גרירסון מבהיר, אנחנו נוטים להרגיש פחות חרטה כשזו לא אשמתנו.

חרטה משפרת את מנגנון קבלת ההחלטות אצל ילדים

בכל מקרה, יש מי שיטען שגם אם לא הצלחנו למנוע את הופעת החרטה זה לא נורא. לפי מחקר מאוניברסיטת קווינס בבלפסט, שהוביל ד"ר איידן פיני, מרצה בכיר בבית ספר לפסיכולוגיה, רגש החרטה דווקא מועיל, לפחות אצל ילדים. זה מתחבר למסגור הראשון שהציע גרירסון, של הזדמנות ללמידה חדשה. ה-BBC כתבו ביולי 2017 על המחקר, שנערך בקרב 326 תלמידים מבית ספר בבלפסט, ובו שאלו החוקרים האם ילדים שחוו חרטה מקבלים החלטות טובות יותר, ובדקו למעשה השלכות של רגש זה. באחד מהניסויים במסגרת המחקר, הוזמן כל ילד לפתוח אחת משתי קופסאות סגורות שמכילות מדבקות, אחת יותר מהשנייה. כשהילדים התבקשו לדרג את רגשותיהם, אלו שהרגישו רע בגלל שבחרו בקופסה עם פחות מדבקות חוו חרטה. למחרת הציעו להם את אותה הבחירה, ואלו שהתחרטו על ההחלטה הקודמת היו בסיכוי גבוה יותר לזכור את התוצאה והפעם החליפו ובחרו בקופסה שהכילה יותר מדבקות. בסופו של דבר, החוקרים מצאו שעד גיל שש רק חלק מהילדים חווים בחייהם חרטה – אבל אלו שכן, לומדים לקבל החלטות טובות יותר. פיני מבהיר שאין הכוונה שהורים ומורים יחשפו את ילדיהם לחרטה רצינית, לבטח לא בנושאים כבדי משקל כמו מין או צריכת אלכוהול, אבל "עשוי להועיל להם אם נרה להם כיצד דברים היו יכולים להתגלגל אחרת לו היו בוחרים בחלופה אחרת".

"מבוגרים יודעים לשנות את ההתנהגות שלהם בפעם הבאה כשהם יודעים שבחירה שונה תוביל אותם לתוצאה טובה יותר", ממשיך פיני. כך, למשל, אנחנו יודעים לא ללחוץ שוב על כפתור הסנוז – שכן בעבר כשעשינו זאת איחרנו לעבודה. ועדיין, הוא מבהיר, "לא ברור לחלוטין איך ומתי ילדים חווים חרטה, וכיצד הם לומדים מהרגש הזה". לדבריו, דרוש מחקר נוסף כדי להבין כיצד הציפייה לחרטה משפיעה על קבלת החלטות אצל ילדים גדולים יותר ואצל מתבגרים. בינתיים הוא מציע לעזור להם דרך התבוננות ולמידה מחרטות של אחרים.

לאלו שמתקשים לשחרר את האשמה הכרוכה בחרטה, כדאי לדעת שמחקר מצא שחמלה עצמית אפקטיבית יותר לצמיחה מהתבוססות בחרטות. בסופו של דבר, כולנו טועים, זה חלק מהחיים. וגם אם לא כל טעות שעשינו היא מקפצה להתפתחות, הרי שאם הצלחנו לנתח את המקרה ולמצוא נסיבות מקלות, דיינו. גם אם זה לא יסייע לנו בעתיד, מישהו אחר עשוי ללמוד ולהרוויח מכך. ומי יודע, במורד הדרך אולי גם ליישם עלינו את השיעור המועיל שלמד על בשרו.