לפעמים כדאי לתת לדמעות לזלוג מעצמן – היתרונות המדעיים של בכי

למה גברים הפסיקו בעצם לבכות – ומדוע כדאי להם (ולכולנו) לחזור לעשות זאת

נוגה פנאי | 12 נובמבר, 2017

סנדרה ניומן, סופרת אמריקאית, כותבת במגזין Aeon על תופעת הבכי אצל גברים. "אחד הרעיונות המוצקים שיש לנו בנוגע לגבריות הוא שגברים לא בוכים, ומצופה מהם להיות בשליטה", היא אומרת. "התייפחות ללא מעצורים שמורה בקפדנות לבנות". היא מבהירה שלא מדובר רק בציפיות חברתיות אלא בעובדה מדעית: מטא-אנליזה מ-2009 מצאה שנשים בוכות בתדירות ממוצעת הגדולה פי חמישה מגברים, ובכיין נמשך כמעט פי שניים בכל אפיזודה ביחס למין השני. אנו כה רגילים לשוני הזה, היא טוענת, עד שנדמה לנו שמדובר בחיווט ביולוגי אחר שהיה שם מאז ומתמיד. אבל, נראה שהפער הזה נפתח רק לאחרונה.

ראיות היסטוריות וספרותיות מצביעות על כך שבעבר, לא רק שגברים בכו בפומבי, אלא שאיש לא פירש זאת כהתנהגות נשית או מבישה. גבר בוכה נחשב נורמלי כמעט בכל חלק בעולם, היא מסבירה, ומציינת כדוגמה את צבא יוון שהתפרץ פה אחד בבכי לא פחות משלוש פעמים באיליאדה של הומרוס, האפוס שתיאר את המצור על טרויה. את הנקודה ממחישות גם דמעות הדם של זאוס, ואפילו הסוסים בני האלמוות של אכילס מילאו דליים שלמים בדמעות כשפטרוקולוס מת באותה יצירה. ניומן מודעת לכך שאי אפשר להתייחס לאיליאדה כאל מקור היסטורי מהימן, אבל "אין ספק שהיוונים הקדומים ראו בכך מודל לאיך גבר גיבור אמור להתנהג".

גם בימי הביניים בכי אצל גברים לא נחשב למשהו מביך, ממשיכה ניומן, אלא אפילו להיפך. באפוס הצרפתי שירת רולאן מהמאה ה-11, נכתב בתגובה למות הגיבור ש"אדוני צרפת ממררים בבכי, ו-20,000 אבירים מתעלפים מצער ונופלים ארצה". על אף שתיאור זה כנראה לא התרחש במציאות אחד לאחד, היא מבהירה, עדיין לא טריוויאלי שהתעלפות המונית כזו נחשבה אצילית ולא מגוחכת. מעבר לכך, הגבר הבוכה לא היה נחלת המערב בלבד וניומן מביאה כדוגמה אפוסים יפניים, ביניהם סיפורו של הייקה, שבהם גברים בוכים בציבור הם מחזה נפוץ. יותר מכך, היא מציינת, יצירה זו מצוטטת לעתים קרובות כמקור להתנהגות אידיאלית של סמוראי.

יש שיטענו כי הבכי שהוזכר התרחש רק בהקשרים כבדי משקל כמו מוות או מלחמות, והוא הביטוי המקובל לטקסי אבל ציבוריים, אבל דמעות של לב שבור, למשל, עדיין היו שמורות לנשים. ואולם, ניומן שוללת את הטיעון באותה מהירות שהיא מעלה אותו: "במילה אחת, לא". ברומנסות מימי הביניים, למשל, קיימים המוני אזכורים של אבירים הבוכים מגעגוע לבנות זוגם, והיא מציינת דוגמאות נוספות שמראות שלא היה סוג בכי שהיה שמור לנשים בלבד. יותר מכך, הגברים בסיפורים לא מנסים להסתיר או לרסן את בכיים – איש לא עושה עצמו שנכנס לו משהו לעין או מחפש תירוץ להסתלק. להיפך, הם בוכים בראש זקוף באמצע או מול קהל רב – ואיש לא לועג להם.

התיעוש הביא איתו ניכור – ועימו מחסומי הדמעות

במילים אחרות, מסכמת ניומן, הבכי נתפס באופן אוניברסלי כביטוי רגשי ראוי להערכה. כך גם בתנ"ך ובברית החדשה אפשר למצוא מלכים, עמים שלמים ואפילו אלוהים בוכים באופן מופגן. לא בכדי במשך תקופות ארוכות אמונה דתית קושרה עם דמעות: לבכי היה תפקיד מרכזי בפולחן הדתי עד שהפך לחלק מהכללים הכתובים של מסדרי הנזירים, למשל, כחלק הכרחי מהתפילה ומהכפרה. למעשה, דמעות תנין – אצל גברים ונשים כאחד – הן היחידות שסבלו ממוניטין שלילי. אם לנסח את זה בצורה פחות מעודנת, כותבת ניומן, עד לא מזמן גברים נהגו לפרוץ בבכי רק כדי להרשים את הסביבה, והזכר המתייפח שרד בעצם עד לתחילת התקופה המודרנית.

אז מה קרה לכל הדמעות הגבריות? תוהה ניומן. לא ניתן לדעת בוודאות, היא משיבה, ומוסיפה שלא הייתה אף תנועת נגד לבכי ולא נוסחה כל אמנה נגד דמעות גבריות. היא מתארת את דעיכת הבכי כתהליך איטי שעבר מתחת לרדאר, ומציעה כהסבר את המעבר מחברה חקלאית לחברה עירונית-תעשייתית. אם בימי הביניים גברים ונשים חיו לצד אותם אנשים שהכירו מאז שנולדו, רובם בעלי קרבה משפחתית כלשהי, ומן הסתם הרגישו נוח יותר לבכות לידם, הרי שמהמאה ה-18 הסביבה נעשתה עירונית יותר ואנשים רבים מצאו עצמם חיים בין זרים.

מעבר לכך, היא מסבירה, השינויים הכלכליים הובילו רבים מהגברים לעבוד במשרדים ובמפעלים שבהם כל ביטוי של רגש נחשב לבזבוז זמן ולהפחתת היצרניות. ניומן מצטטת את טום לאץ שחיבר את הספר Crying: The natural Cultural History of Tears וציין שם שמנהלי המפעלים עודדו את העובדים להדחיק רגשות כי "אתה לא רוצה שרגשות יפריעו למהלך העניינים התקין".

אני לא בוכה, נכנס לי משהו לעין.

את הפער מהנשים מסבירה ניומן בעובדה שחלק מהן אומנם עבדו במפעלים, אבל הרוב נשארו בבית, לוקחות על עצמן את תפקידי התפירה, הכביסה והשכרת החדרים, או שעבדו כשכירות בתפקידים אלו במשקי בית של אחרים. כשהן פרצו בבכי היו לידן רק אנשי הבית ולפעמים אפילו הם לא. איש לא דחק אותן להתאפק או להדחיק. מתברר, אגב, במחקר שפורסם ב-2008 ב-Journal of social and clinical Psychology, שאנשים מרגישים טוב יותר לאחר שבכו רק אם היו לבדם או נתמכו על ידי אדם נוסף, להבדיל מבכי מול אדם לא תומך או בנוכחות קהל רב שגורם להם להרגיש אף גרוע יותר. מחוות התמיכה היו פשוטות, ביניהן מילות וטפיחות עידוד, אבל לא היו מקובלות בתוך המפעל או המשרד.

טיעונים אלו בנוגע למהפכה התעשייתית עשויים לספק הסבר מניח את הדעת מדוע נשים שימרו את הבכי והגברים הדחיקו, ואולם, היה אפשר לצפות שגם לגברים לא יהיה קושי לבכות בקרבת מכרים קרובים. כידוע, זה לא המצב. באותו אופן, נשים, על פי טיעונים אלו, אמורות להרגיש לא נוח לבכות בקרבת זרים. וגם זה לא תיאור מדויק. ייתכן שהתיעוש שינה מיסודן את הציפיות החברתיות הכוללות מגברים בהשוואה לנשים, והדיר את הראשונים ממשפחת הדומעים בנקל. כך או כך, ייתכן שהגיע שוב הזמן לבחון את הסטטוס קוו.

לבכות או לא לבכות? זו השאלה

בהמשך הדיון ניומן תוהה לגבי המשמעות של הסכר על הדמעות הגבריות, ושואלת האם הדיכוי של הבכי הגברי פועל בהכרח לרעתנו או שמא מועיל לנו. מהצד החיובי, רובנו כנראה מעדיפים לא להתמודד על בסיס יומיומי עם קולגות מתייפחות. כפי שמציינת ניומן, בכי של הזולת מעורר בנו אי נוחות. "זו תוצאה בלתי נמנעת של מנגנון האמפתיה האנושי, שכן איננו יכולים שלא להרגיש את הכאב מאחורי הדמעות, אבל בדיוק מסיבה זו פעמים רבות אנו נוטרים לבוכים", היא מסבירה, ולכן "התגובה הטבעית של רוב האנשים היא לעשות ככל האפשר כדי להפסיק את הדמעות בצד השני".

מה גם שקיימות גם דמעות מניפולטיביות, שמתחילות עוד כאינסטינקט אצל התינוק הרעב שבוכה כדי לקבל אוכל, ומתחלפות בהמשך אצל ילד שבוכה כדי שיקנו לו משהו. "הרבה פלייסטיישנים נרכשו כדי להרגיע ילדים מתייפחים", היא כותבת ומוסיפה שגם אצל מבוגרים קיימת נטייה זהה לשימוש בדמעות כמניפולציה להשיג מה שהם רוצים. לו דמעות היו מניפולציה לגיטימית במקום העבודה, היא מסכמת, הרי שהבכיינים של המשרד היו בעמדת יתרון, ואולם, במצב הנוכחי סביר שבכי מופרז בעבודה יוביל לפיטורים במייל.

אפשר אפוא לטעון שרתיעה חברתית מבכי עשויה להיות מועילה, היא מבהירה. ואולם, בני האדם לא תוכננו לשמור את הרגשות בבטן ויש סיבה להאמין שדיכוי הדמעות עלול להיות בעל השפעה שלילית על רווחתנו. ניומן מביאה מחקר שערכה מרגרט קרפו בשנות ה-80 ובו מצאה קשר בין תדירות המחלות הנובעות מסטרס ובין בכי 'פגום', כלומר כזה שלא מימש את השחרור הרגשי הטמון בפעולה. מחקר אחר מראה, בניגוד לאינטואיציה, שמדינות שבהן מדווחים הבוגרים על השיעור הגבוה ביותר של בכי, הן גם אלו שבהן רמות הסיפוק שנמדדו הן הגבוהות ביותר.

סנגור נוסף על הבכי הוא שמדובר בכלי שממלא תפקיד משמעותי בהבנה שלנו את רגשותינו, וגם זה הוכח במחקר: בדקו אנשים עם תסמונת שגרן, שלא מסוגלים לייצר דמעות, ומצאו שהם התקשו בהרבה לזהות את רגשותיהם בהשוואה לקבוצת הביקורת.

והנה עוד כמה סיבות לבכות

בדיון על בכי טמונה ההנחה שיש לו אפקט מזכך ומרגיע, וגם מדענים תומכים בכך. מחקר מ-2014 הוכיח זאת והראה כיצד בכי מפעיל את מערכת העצבים הפארא-סימפתטית שמסייעת לאנשים להירגע. בכתבה ב-Medical NewToday, שבה לנה בורגס מצטטת בין היתר את המחקר לעיל, היא מסכמת מדוע כדאי לנו לבכות. מעבר להרגעה הטמונה בפעולה עצמה ולשחרור מתח ורעלים, הבכי הרגשי משחרר אוקסיטוצין ואנדורפינים שגורמים לנו להרגיש יותר טוב. היא מציינת מחקרים נוספים שבהם נמצא כי הבכי מסייע לשינה, נלחם בבקטריות ואפילו משפר את הראייה. מעבר ליתרונות הפיזיולוגיים הללו, מנגנון הבכי מושך אלינו תמיכה. מחקר מ-2016 שמצטטת בורגס מסביר שבראש ובראשונה בכי הוא התנהגות התקשרותית (Attachment Behavior). גם ניומן מזכירה את הנקודה הזו כשהיא כותבת שבכי עשוי לעודד את הסובבים אותנו להעניק לנו יחס חם, וטוענת שבגלל הטאבו על בכי בקרב גברים, הם מצויים בסיכון גבוה פי שלושה או ארבעה מנשים לא לקבל עזרה כשהם סובלים מדיכאון.

מצד אחד, לא בטוח שאנחנו רוצים לחיות בעולם שבו סכנת התייפחות מוצבת לפתחנו בכל רגע על ידי עובדים או קולגות, ומצד שני גם לא בטוח שאנחנו מעדיפים שכולנו – גברים ונשים – ידחיקו, על כל המשתמע מכך. כאן אמנם התמקדנו בגברים, שנראה כי זקוקים ליותר עידוד, אבל כדאי לפתוח עיניים וקשב: בפעם הבאה שאנחנו מזהים גבר או אישה הזקוקים לפורקן הדמעות, אולי נוכל להציע להם כתף תומכת ולהיות חלק מתנועה לשחרור הבכי, בכל מין ומגדר. גם אם ייקח עוד זמן להפוך על פניה את תפיסת הדמעות והלגיטימציה שלהן, בינתיים לפחות נתקרב לעצמנו – ולאחרים.