כיצד אנו יכולים להשתמש לטובתנו בכאוס, בחוסר איזון ובביצוע פעולות מעבר ליכולת שלנו
בפרפראזה על משפטו המפורסם של יאנוש קורצ'אק "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", אפשר לומר גם שאין הרגלים שליליים, יש הרגלים שעוד לא גילינו דרך לנצל אותם לטובתנו. מן הסתם שתי הקביעות הללו נתונות למחלוקת ואינן מייצגות את האמת המוחלטת. ויחד עם זאת, אימוץ, ולו חלקי, של גישה מעין זו יכול לפתוח בפנינו את הדרך למיצוי יעיל ומקדם של המשאבים העומדים לרשותנו.
כולנו יודעים שהחיים לא צבועים בשחור-לבן, והסביבה מקפידה לטחון את הקלישאה הזו חזור וטחון אל מוחנו. אבל מדי פעם הקלישאה הזו מתגלמת בצורה יצירתית בעולם המעשה, המתעלה מעבר לפרשנות הכללית וחסרת ההקשר על מורכבות החיים. למשל, החיים הם לא שחור-לבן משמעו שההגדרות שלנו להרגלים כמו סדר, איזון והצלחה הם גמישים ומשתנים על פי נסיבות. בזמן שבעיני רוחנו הם מצטיירים כחיוביים והיפוכם כשלילי, ישנם מצבים שבהם סדר הדברים מתערבל והתמונה מקבלת גוונים מרובים. שלושה כותבים מציעים לנו זווית נוספת, מחשבה שנייה, על בלגן, על חוסר איזון ועל כישלון.
1. הכאוס מונע קיבעון ופותח אפשרויות
אחת התכונות הרצויות ביותר בקרב בני האדם היא סדר. מגיל צעיר מלמדים אותנו להיות מאורגנים ולדעת היכן נמצאים הדברים שלנו. מלמדים אותנו אסתטיקה, סיסטמתיות והתמצאות. יש לכך יתרונות שמיותר להרחיב עליהם. אבל זה לא אומר שבלגן ואי-סדר הם מזיקים בהגדרה. ראשית, עבור אנשים רבים הבלגן הוא הסדר. אבל זה יותר עקרוני מכך. בתהליך היצירתי – לרעש, לעומס, לכאוס ולאקראיות שמור מקום של כבוד. למעשה, כפי שמסביר הבלוגר אוסטין קליאון, עבור יוצרים רבים הבלגן הוא שיטת עבודה, כלי טכני שעונה על הצורך הבסיסי של חידוש.
קליאון מציג סדרה של יוצרים אשר מחזיקים את חומרי העבודה שלהם בצורה מבולגנת מלכתחילה, כדי להימנע מצמצום האפשרויות וכדי להשאיר את הדלת פתוחה תמיד לשינויים ולהזדמנויות חדשות. הוא מספר על אומן הקולאז'ים לאנס לטצ'ר "שציין כי הוא נמנע בכוונה מסידור ארגזי החומרים שלו כדי שיוכל למצוא דברים בלתי צפויים כשהוא מתחיל לחפש". יוצר אחר, הכותב סטיבן ג'ונסון, מחזיק בקובץ המשמש עבורו כמחולל רעיונות. הוא יוצק בו כמה שיותר מחשבות מזדמנות ולא טורח להכניס בהן סדר כלשהו. כך, בכל פעם שהוא חוזר לקובץ הוא נאלץ לעבור על כל הרעיונות, מה שמאפשר לו לעשות חיבורים מעניינים ויצירתיים ביניהם. עורך הסרטים וולטר מרץ' מיישם טכניקה דומה. במקום להשתמש בכלי עריכה שמאפשרים לו גישה ישירה לחומר שהוא צריך, הוא מעדיף כלים שמציבים בפניו רצפים ארוכים של חומר גולמי. כלי החיפוש המתקדמים, מסביר מרץ', "מעניקים לי רק מה שביקשתי". לעומת זאת, באמצעות כלי העריכה 'הפחות חכמים' הוא יכול למצוא קטעים חדשים שלא עלו במוחו, אשר עשויים להיות נכונים ומוצלחים יותר עבור הסרט. קליאון מסביר כי אנשי המקצוע האלה "רוצים שהחומר ינחה את עבודתם".
יוצרים נוספים, כמו אגתה כריסטי למשל, מעידים על עצמם כי גם הם משגשגים בתוך הכאוס. כשמשאירים קצוות פתוחים, יש יותר קצות חוט לעבוד איתם. אמנם זה כרוך בהקרבת מהירות, אבל כפי שכתב מרץ', "זה לא מסתכם בשאלה עד כמה מהר אתה יכול לנוע, אלא לאן אתה הולך מהר כל כך? לא עוזר להגיע מהר אם אתה מסיים במקום הלא נכון".
סביבת עבודה בלתי מסודרת עשויה לשמש מנוע יצירתי עבור אומנים. קרדיט: ss_comm / Shutterstock.com
2. סיפוק מהחיים נובע מטוטליות בלתי מאוזנת
כמעט בכל פעם שנדון באיזשהו נושא, תגיע לבסוף המסקנה המתקבלת על דעת כולם שצריך איזון בחיים. איזון מאפשר לנו ליהנות מכל העולמות, לשמור על הבריאות הפיזית והמנטלית, להצליח כלכלית וכן הלאה. איזון הוא לא סתם ערך מופשט שאימצנו, הוא תופעה פיזיקלית, מצב טבעי שבו הדברים מתקיימים כסדרם. ולכן ההגדרה שלו עשויה להטעות. כי מה שנתפס כחיים מאוזנים אינו בהכרח מצב הדברים הטבעי עבור כל אדם. אם ניצמד להגדרה הכללית המקובלת, אורח חיים מאוזן מורכב מכמה מעגלים שביניהם אנו מבצעים חלוקת זמן ומשאבים. הנפוצים הם משפחה, עבודה, תחביבים ומנהלה.
ואולם, בטור מעורר מחשבה ב-New York Times כותב בראד סטולברג כי "התקופות בחיי שבהן הרגשתי הכי מאושר והכי חי הן גם התקופות שבהן הייתי הכי חסר איזון. התאהבות, כתיבת ספר, טרקים בהימלאיה". במהלך תקופות כאלה אנו יוצאים מהאיזון המוכר ומושקעים בעיסוק אחד מהראש עד הבהונות. אין לנו עניין או יכולת להעניק תשומת לב לעיסוקים נוספים, כיוון שהדבר שואב אותנו לחלוטין. שם נמצא הסיפוק הגדול ביותר מהחיים. סטולברג מציין כי הגישה הזו נפוצה בקרב אתלטים, אומנים, מתכנתים ועוד. לא משנה מה התחום שמושך אותנו, אם אנחנו אוהבים לעשות את זה, קפיצה אל פי המערבולת היא הדרך לחוויה מלאה. הוא מביא ציטוט מפי ד"ר מייקל ג'וינר, חוקר בכיר במרכז הרפואי היוקרתי מאיו קליניק, הממצה היטב את הגישה: "אתה חייב להיות מינימליסט כדי להיות מקסימליסט". דהיינו, כדי להיות מוצלח בדבר מה, ומסופק ממנו, עליך להתנער משאר מוקדי תשומת הלב.
סטולברג מציין את מצב ה'זרימה' שהגה פרופסור מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, שבו אנו כה שקועים בפעילות עד שתחושת המרחב והזמן מיטשטשות. זהו חוסר האיזון שמוביל לסיפוק והנאה שאין שני להם. סטולברג לא מתעלם מהמחיר ששאיבה טוטלית גובה. משפחה, חברים, אפילו שינה, כולם עלולים להידחק הצידה. אבל כל אלה במקרים רבים ניתנים לתיקון. הוא מסביר כי "ישנם גם סיכונים מובנים בקשירת הזהות שלך בפעילות אחת – בעיקר, מה קורה כשעיסוק בפעילות הזו כבר לא אפשרי?" הדוגמה הקלסית היא ספורטאים שנפצעו ועלולים לחוות דיכאון.
הדרך לעקוף את הסיכונים הללו, טוען סטולברג, אינה למצוא איזון בחיים, אלא לפתח מודעות עצמית פנימית. זוהי, כדבריו, "היכולת לראות עצמכם בבהירות על ידי הערכה, ניטור וניהול פעיל של ערכי הליבה שלכם, הרגשות, התשוקות, ההתנהגויות והשפעתכם על אחרים". המשמעות היא שכדי להימנע מהמחיר הכבד של חיים טוטליים עלינו להיות תמיד עם האצבע על הדופק, לעקוב אחר ההתפתחות האישיותית שלנו ולבצע בחירות בהתאם, מתוך מודעות ליחסי הקח-תן שבין העיסוק המרכזי ובין הדברים הנוספים. "אלה הספורטאים האולימפיים שבוחרים לפרוש בזמן כדי להקים משפחה", מדגים סטולברג, "האומנים שמבינים שפינוי מעט זמן לחיים מחוץ לסטודיו מוליד עבודות גדולות בתוך הסטודיו". בשורה התחתונה, איזון, בהגדרתו הפופולרית, עשוי להיות בגדר תפסת מרובה לא תפסת. חיים טוטליים, אם הם מתנהלים מתוך מודעות עצמית ואחריות אישית, עשויים להיות הדבר שרבים מתייחסים אליו כ"חיים שראוי לחיותם".
אתלטים שואבים סיפוק אדיר מהשקעת כל גופם ונפשם באימונים קשוחים, שלא משאירים פנאי ומשאבים רבים לעיסוקים אחרים.
3. הנתיב הקשה מוביל לצמיחה, גם כשהכישלון מובטח
לו היינו יכולים להצליח בכל דבר שאנו עושים, האם לא היינו בוחרים בכך? ובכן, אנחנו יכולים לבחור בכך. כל שאנו צריכים הוא ללכת על בטוח ולעשות רק מה שאנו בטוחים בהצלחתו. כישלון, כברירת מחדל, הוא דבר שלילי. משמעו שלא השגנו מטרה שאנו רוצים. כישלון הוא הניגוד לשאיפות שלנו. אבל כפי שציינו בפתיחת הדברים, יש עוד גוונים על הקנבס. פעמים רבות כישלון הוא סימפטום מובהק לכך שאנו נמצאים בהתקדמות ובצמיחה, כפי שטוען ב-Medium המאמן והכותב זאק סלייבאק.
"תמיד בחרו בדברים הקשים יותר", הוא מפציר. הרציונל שלו הוא שפעולות קשות מתגמלות יותר מפעולות פשוטות. העניין הופך למורכב יותר כאשר נכנס לתמונה מדד ההצלחה. אתגר יכול להיות טוב ויפה אם עמדנו בו, אבל מה קורה כשאנו נכשלים? האם עדיין עדיף לבחור בנתיב הקשה על פני הפשוט והישים יותר? לדברי סלייבאק, זו בכלל לא השאלה הרלוונטית. כיוון ש"הגשמה לא נובעת מהשלמת משימות […] הגשמה ואושר מגיעים מהתקדמות בכיוון של השגת מטרות". כלומר, מה שהופך אותנו למאושרים הוא לאו דווקא רשימה של מטלות ובצידן 'וי', אלא הידיעה שהתפתחנו, למדנו, התקדמנו, והתחושה הנלווית אליה.
נכון, בטווח הקצר כישלון מעורר תחושות לא נעימות, אבל במבט מלמעלה יש לו ערך אדיר לחיינו. אם בחרתם בדרך הקשה, ובפרט אם נכשלתם, טוען סלייבאק, "חוויתם ותרגלתם מסוגלות עצמית – בכך שראיתם עצמכם כבעלי יכולת לנסות ולהשיג דברים קשים". הבחירה הקשה כדרך חיים, אם כן, שומרת אותנו בהתקדמות קבועה. היא מפתחת בנו חוסן פנימי ויכולת אוטומטית לעשות את הדברים שמחוץ לאזור הנוחות שלנו.
לגישה הזו יש ערך פרקטי ראשון במעלה. בחירה בקשה והכישלון הנלווה לה הם כמו חדר כושר לכל הכישורים שלנו. כישלון אומר שחרגנו מהיכולת, אבל אחרי פעם, פעמיים, שלוש – הדבר שנכשלנו בו הופך לחלק מארסנל היכולות שלנו. וגם אם לא, ואפילו אם נכשלנו בכל פעם, עדיין הרווחנו את התרגול יקר הערך של אומץ. הבחירה בקשה הופכת אותנו לאנשים שמסוגלים לעשות כל דבר, או לפחות לנסות אותו. לאורך זמן היא מרחיבה את אזור הנוחות שלנו ומספחת אלינו עוד ועוד עיסוקים ויוזמות. ויותר מהתועלת המעשית של אלה, הבחירה בקשה שומרת אותנו חדים, עם תחושת חיות רעננה, עם סיפוק, הגשמה ומשמעות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
3 רעיונות ריאליסטיים שיכולים לסייע להצלחה הרבה יותר מפתרונות קסם
פרדוקס סוף השבוע – כיצד מאמץ במעט הזמן הפנוי עשוי להוביל לחידוש מצברים?
האם אתם נוטים ליציבות או לחדשנות – ומה חיוני יותר למחשבה יצירתית?
עוד מרדיו מהות החיים:
