הכותב והמרצה סיימון סינק מחלץ 5 תובנות להצלחה מאירועים סתמיים לכאורה
נראה כי הציפייה הרווחת וההגיונית היא שאירועים בעלי משקל היסטורי כבד יהוו כר פורה לידע וללמידה. החריגה מהשגרה, הרי, מאופיינת פעמים רבות בחידוש. וכך יוצא שמהפכות, מלחמות ובריתות, פריצות מדעיות או הישגים טכנולוגיים גדולים, מציפים את השוק בציטוטים חכמים ובלקחים חשובים לחיים. ולמרות זאת, יש סיבה טובה לכך שחוכמת חיים לא מכונה 'חוכמת אירועים היסטוריים'. תובנות גדולות, מסתבר, אפשר למצוא גם באירועים שגרתיים ואפילו זניחים לכאורה.
רובנו חיים את השגרה במעין זרימה קדימה, מבלי לעצור ולהתעכב על הפרטים בזמן התרחשותם. זה טבעו של המוח שלנו, הוא אינו משקיע משאבים מרובים במוכר והידוע. ודווקא בגלל העבודה האוטומטית הזו, פעמים רבות חומק לו מתחת לרדאר אירוע בעל משמעות, שמופיע תחת מעטה של שגרה. הכותב והמרצה סיימון סינק הוא צייד של אירועים כאלה. הוא פיתח מומחיות מיוחדת לאתר ניואנסים בחיי היומיום ולזקק מתוכם מידע שימושי לחיים.
בהרצאה קצרה שנשא בפני נערים במסגרת הארגון Usher's New Look של היוצר המוזיקלי אשר, המחיש סינק כיצד עמידה בתור או כוס קפה חד-פעמית יכולים ללמד המון. בהרצאה הוא חולק חמישה סיפורים יחד עם התובנות שחילץ מהם. אומנם חלק מהדברים שלו הם בעלי הקשר היסטורי משמעותי, אבל בליבה שלהם הם עוסקים בשגרה. מעבר למסרים הספציפיים מעוררי ההשראה, סינק מעניק לנו גם בונוס, את הגישה המבקשת לעצור, להביט אחורה ולשאול – רגע, מה קרה כאן עכשיו? – במקומות שבהם השגרה נוטה לחלוף על פנינו.
מאה שנים של בורות
הסיפור הראשון התרחש כאשר סינק יצא עם חבר לאימון ריצה בסנטרל פארק בניו יורק, אירוע רגיל לכל הדעות. הוא מספר כי בסוף הריצה הגיעו השניים לעמדה של ארגון הפקת תחרויות ובו מחלקים לרצים בייגל בחינם. כמו שקורה לרוב כשמחלקים דברים, גם כאן התור היה ארוך מאוד. סינק, שחשקה נפשו בבייגל, הציע לחבר ללכת לקחת אחד, אבל החבר הביט בתור והעדיף לוותר. הוא ניסה לשכנעו, אך החבר מיאן. הוא היה מוכן לוותר על קבלת הבייגל בחינם, העיקר לא להמתין בתור. "ואז", אומר סינק, "הבנתי שיש שתי דרכים לראות את העולם: חלק רואים את הדברים שהם רוצים וחלק רואים את הדברים שמונעים מהם להשיג את מה שהם רוצים. אני יכולתי לראות רק את הבייגל'ס, הוא יכול היה לראות רק את התור".
את הדילמה פתר סינק בצורה מתוחכמת. מבלי להידחף בתור, הוא הושיט יד בין שני אנשים ושלף שני בייגל'ס לו ולחברו. "ואף אחד לא כעס עליי", הוא ממשיך, "כיוון שכלל הוא שמותר לך לרדוף אחרי כל מה שאתה רוצה, פשוט אסור לך למנוע מאחרים לרדוף אחרי מה שהם רוצים". המסר של הסיפור מתחלק לשניים. ראשית, עלינו לשאול את עצמנו אם אנו רואים את המטרות, או את המכשולים בדרך אליהן. שנית, כל זמן שאנו לא עומדים בדרכם של אחרים, אנחנו לא מחויבים לכללים שלהם. אולי נצטרך לעשות ויתורים במקומות מסוימים – כפי שסינק מסביר, הוא ויתר על אפשרות הבחירה ושלף מהקופסה בלי לראות מה – אבל זה ישחרר אותנו לעשות דברים בדרך שלנו ועל פי סדר העדיפויות שלנו.
מסנטרל פארק בניו יורק של זמננו עובר סינק לחדרי לידה באירופה של המאה ה-18. הוא מספר כי בעת ההיא פקדה את בתי החולים תופעה שזכתה לכינוי "המוות השחור של ערש הלידה". נשים שילדו מתו באופן מפתיע בטווח של 48 שעות מרגע הבאת התינוק לעולם. לדברי סינק, שיעור התמותה בחלק מבתי החולים היה שבעים אחוזים, מה שעמד בניגוד משווע להתפתחות המדעית של התקופה. היו אלה ימי פריחת ההשכלה, עידן הנאורות. הרופאים של אז היו גלגלי השיניים שהניעו את המעבר לתפיסת עולם מדעית-אמפירית. וכיאה לאנשי המדע שהיו, הם הקפידו ללמוד את גופות הנשים ולבצע בהן נתיחות על מנת להתגבר על התופעה. קרוב למאה שנה נשים המשיכו למות בסמוך ללידה, עד שבאמצע המאה ה-19 רופא אמריקאי פענח את המסתורין שאפף את התופעה. הרופאים לא היו שוטפים ידיים בין נתיחת הגופות לבין התורניות בחדר הלידה.
אותו רופא הכריז בפני עמיתיו, "חברים, אתם הבעיה", ובמשך שלושים שנה הם התנגדו לדעתו. אולם לבסוף ההבנה כי חיטוי ידיים וציוד יפסיק את מגפת חדר הלידה חלחלה, ומרגע שהדבר הפך לסטנדרט, התופעה נעלמה כלא הייתה. "הלקח כאן הוא שלפעמים אתם הבעיה", מסביר סינק ומדגים באמצעות התרחשות יותר קרובה לזמננו – הקריסה הכלכלית של 2008. אנשי המספרים המדויקים, לדבריו, היו חלק מהבעיה אך דחו את הטענות כלפיהם והפילו את האשמה על מגוון גורמים אחרים. "הנקודה שלי היא לקחת אחריות על המעשים שלכם", אומר סינק, "אתם יכולים לקחת את כל הקרדיט שבעולם על הדברים שאתם עושים נכון, כל עוד אתם לוקחים אחריות על הדברים שאתם עושים לא נכון". מהבחירה בסיפור על הרופאים אפשר לקרוא בין השורות ולהבין שלא מדובר כאן רק בעניין ערכי או מוסרי. היכולת לקחת אחריות על המעשים ולהודות בטעות חיונית להתפתחות בעיקר מבחינה מעשית. לקיחת האחריות של הרופאים אפשרה לגלות את תחום הסטריליזציה שהיום הוא בגדר ידע בסיסי עבור כל אדם העוסק ברפואה.
ניו יורקרים עומדים בתור לבייגל'ס. חלק רואים רק את הבייגל, אחרים רק את התור. קרדיט: Daryl L / Shutterstock.com
לקח שלישי מגיע מעולמם של לוחמי העלית של צי ארה"ב, יחידת אריות הים. רבים תוהים מה צריך לעשות כדי להימנות עם קבוצת הלוחמים שדורגה על ידי ה-Business Insider כיחידה הטובה בעולם. אנשים עשויים לדמיין שרירנים מנופחים וקשוחים, או מועמדים כריזמטיים שיודעים לחלק הוראות לאחרים ולהפגין פסאודו-מנהיגות. אבל כאשר לוחם היחידה נשאל לגבי הטיפוסים שעוברים את המסלול המפרך, הוא הסביר שכל הדמויות האלה לעולם לא מתקבלות. על פי אותו לוחם, יש דבר אחד המשותף לאנשים שצולחים את ההכשרה: "כשהם מוצאים עצמם באפיסת כוחות פיזית ורגשית […] איכשהו, בדרך כלשהי, הם מצליחים למצוא את האנרגיה לחפור עמוק בתוכם כדי לעזור לזה שלידם".
תוכנית ההכשרה של יחידה ברמה של אריות הים בנויה בצורה כזו שהגוף והנפש האנושיים לא יכולים לעמוד בה. היא נועדה להביא את הלוחמים לנקודת שבירה, ומעבר לה. ובשלב מסוים כולם מגיעים אליה. שם הם מגלים את הסוד של יחידה – ביזור משאבים. התמיכה ההדדית מאפשרת ללוחמים להמשיך במשימה גם כאשר כל אחד מהם כילה את יכולותיו הפרטיות. וזה מה שמקנה לקבוצת האינדיבידואלים את היתרון האדיר על פני השאר, זה מה שמוביל אותה למצוינות, וזה מה שמאפשר לה לעשות את הבלתי ייאמן. אלו לוחמים שהדאגה לצוות היא ערך מוביל עבורם. "כך אנשים מתקדמים בעולם", מסביר סינק. "העולם מסוכן וקשה מדי לעשות את הדברים הללו לבד". ובשורה הזו הוא כבר פונה לקהל המאזינים הצעיר ולאו דווקא בהקשר של אריות הים. הוא מבקש מהם להתחיל לתרגל קבלת עזרה ומתן סיוע. "הדבר המדהים הוא שכשתלמדו לבקש עזרה תגלו אנשים סביבכם שתמיד רצו לעזור, אבל לא חשבו שאתם זקוקים לכך, כי העמדתם פנים שהכול אצלכם תחת שליטה".
גאווה ודעה קדומה
מכאן עובר סינק לדבר על נלסון מנדלה, שאותו הוא מכנה "מקרה בוחן מיוחד באופן ספציפי בעולם המנהיגות". הסיבה לכך היא תמימות הדעים המוחלטת לגבי היותו מנהיג דגול, מה שלא ניתן לומר אפילו על המשפיעים שבמנהיגים. תתקשו למצוא אדם שמדבר באופן אובייקטיבי וטוען כי מנדלה אינו מנהיג ללמוד ממנו. ומה שסינק למד ממנו הוא למעשה מה שמנדלה עצמו למד מאביו, שהיה צ'יף השבט. פעם נשאל מנדלה כיצד למד להיות מנהיג וסיפר כי נהג ללכת עם אביו לפגישות של זקני השבט ושם אביו תמיד היה האחרון לדבר.
"כל חייכם יאמרו לכם שעליכם ללמוד להקשיב. אני אומר שעליכם ללמוד להיות האחרונים לדבר", טוען סינק. רוב המנהיגים, ובכלל זה מנהלים, מדברים קודם ובמקרה הטוב אולי גם מקשיבים אחר כך. יחידי הסגולה שמחזיקים ב"כישור לשמור את דעתם לעצמם עד שכולם דיברו", כדברי סינק, מרוויחים פעמיים. ראשית, הם קונים את ליבם של האנשים שאותם הם מובילים. כשחברי הצוות זוכים להתבטא בצורה נקייה, מבלי שדעתו של המנהיג מרחפת בחדר ו'מזהמת' את האותנטיות שלהם, יש להם תחושה משמעותית יותר של תרומה אישית, וחיבור עמוק יותר למשימה. הדבר השני משרת את המנהיג עצמו, שזוכה להטבה של "שמיעת כל מה שיש לאחרים לומר לפני שהוא מוסר את דעתו". זה מאפשר לו להתאים את דבריו, להתייחס לנקודות ולגבש עמדה רלוונטית יותר. אולי אפילו להתכתב עם רעיון או שניים שיכולים היו להיזנח אילו היה מדבר ראשון. הרעיון הוא לשמור על פני פוקר, להעמיק בדבריהם של אחרים ולנסות להבין אותם ואת המניעים שלהם.
למדו להיות האחרונים לדבר. נלסון מנדלה, לונדון 2006. קרדיט: Alessia Pierdomenico / Shutterstock.com
הסיפור האחרון של סינק עוסק במה שאפשר לכנות "משל כוס הקלקר". הוא נובע ממקרה שאירע לסגן מזכיר ההגנה של ארה"ב לשעבר, אשר הגיע להרצות בכנס גדול. "הוא עמד על הבמה עם הקפה שלו בכוס קלקר, כשהמצגת מאחוריו", מתאר סינק, "והוא לקח שלוק מהקפה וחייך. הוא הביט מטה על הקפה וחרג מהתסריט". הדבר שהיה מספיק חשוב לו לחלוק עם הקהל כדי לדחות את נושא ההרצאה, היה, ובכן, ההרצאה מהשנה הקודמת. באותה שנה עדיין כיהן כסגן מזכיר ההגנה, והחוויה שלו השתנתה מקצה לקצה. כשהיה בעל תפקיד בכיר הטיסו אותו לכנס במחלקת עסקים, מוניות שהוזמנו מראש המתינו לו בכל הזדמנות שהיה צריך לנסוע. אנשים ליוו כל צעד שלו ועשו הכול כדי להנעים את שהותו. הם הובילו אותו מאחורי הקלעים, הושיבו אותו בחדר קבלה מיוחד והגישו לו קפה בכוס חרסינה מהודרת. בתור אזרח, עשה את כל הסידורים לבד, מהטיסה, דרך ההרשמה למלון ועד ההגעה לאולם הכנסים דרך הכניסה הראשית. ומה שסימל עבורו יותר מכל את השינוי היה הקפה שמזג לעצמו בכוס קלקר במכונה האוטומטית. אחרי הסיפור הזה הוא אמר: "כוס החרסינה מעולם לא יועדה לי, היא יועדה לעמדה שאיישתי. לי מגיעה כוס קלקר".
סינק מפציר בצעירים לזכור זאת היטב. "עם שתשיגו תהילה ועושר, עם שתשיגו עמדות בכירות וותק, אנשים יתייחסו אליכם טוב יותר", הוא אומר, "הם יחזיקו דלתות פתוחות עבורכם […] הם יתנו לכם דברים. דבר מאלה לא מיועד עבורכם. הם מיועדים לעמדה שלכם, לרמת המנהיגות או ההצלחה שהשגתם". לבני האדם, כשהם עירומים מקישוטי היוקרה של החברה, מגיעה כוס קלקר. סינק לא דוגל בגישה סגפנית וטוען כי זה בסדר ליהנות מהמותרות שמגיעות עם ההצלחה. אבל לזכור בענווה את משל כוס הקלקר – לזכור שאנשים לא רואים אותנו, אלא את הטייטל הזמני שלנו, שבשינוי קל של הנסיבות יכול להפוך לבלתי רלוונטי. זה לא בא להמעיט מערכנו או להקטין את הישגינו, אלא לשמש כתזכורת לאופייה היחסי של הצלחה, כך שנדע להעריך את הדברים הטובים שמוקרנים אלינו כשאנחנו על הגל.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
השילוב הבלתי שגרתי של תכונות וכישורים שהופך אדם למנהיג יוצא דופן
סטיבן ספילברג בנאום מעורר השראה: החלומות האמיתיים מגיעים בשקט, האזינו ללחישתם
חוכמת חיים שלא תסולא בפז – תמצאו אותה אצל המנוסים שבינינו, בני גיל הזהב
עוד מרדיו מהות החיים:
