כלכלן מסביר את השיקולים המוסריים שמשפיעים על ההתנהלות הפיננסית שלנו
הכלכלה האנושית, כשחושבים על זה, היא סוג של נס. היכולת של רובנו לפעול על פי סט כללים מגה-מורכב שחובק ציביליזציות שלמות היא תופעה שקשה למצוא לה מקבילה בטבע. למעשה, היום, המין שלנו כולו משתף פעולה במשחק הכלכלי בקנה מידה כזה או אחר. לא בכדי הנס הזה הוא מושא מחקר עבור מומחים רבים. פסיכולוגים, פילוסופים, סטטיסטיקאים, סוציולוגים – כולם מנסים לפצח את החידה. וכמובן גם כלכלנים.
כל תחום מחקר מביט על הכלכלה דרך הפריזמה הייחודית לו. כלכלנים התנהגותיים מנסים לבחון את מערכת השיקולים המורכבת שגורמת לפרט או לקבוצה לקבל החלטה כלכלית כזו ולא אחרת. מחקר מסוג זה נועד בשלב הראשון להצביע על דפוס התנהגות, ובשלב שני למצוא את המניעים לו. לשם כך עליהם ליצור אינטגרציה בין תחומי מחקר מגוונים, וזה בדיוק מה שעושה פרופסור אלכסנדר ווגנר, כלכלן מאוניברסיטת ציריך בהרצאת TED העוסקת באחד היסודות הקריטיים ביותר של התנהגות כלכלית – יושר.
ווגנר, שהשלים שני תוארי דוקטורט, מעמת שתי גישות. האחת גורסת כי מה שקובע את ההתנהגות הכלכלית והיושר שלנו בפרט הוא עלות-תועלת, והשנייה קושרת את היושרה למניעים פנימיים. הוא מגלה באמצעות ניסוי פשוט ושובב באיזו קלות ניתן לאתר את המניעים שלנו. תוצאות הניסוי עשויות לנפץ מיתוס כלכלי נפוץ, אבל, לפחות על פי ווגנר, אלו חדשות טובות. יישומן דורש שינוי די מזערי בתפיסה ובדפוסי ההתנהגות, אבל האימפקט שלו עשוי להפוך את הסביבה הכלכלית שלנו לאחו מוריק.
אדם סמית' VS עמנואל קאנט
מחקר שנערך בארה"ב מגלה שמדי שנה אחד מכל שבעה תאגידים ציבוריים מבצע הונאה בקנה מידה עצום. סך ההונאות הללו עולות לחברה 380 מיליארד דולר בשנה, נתון עגום לכל הדעות. ובכן, כמעט לכל הדעות. ווגנר מאמין שמדובר בנתון לא רע בכלל. כיוון שאם מסתכלים על המחקר מהצד השני, "שש חברות מכל שבע עדיין נוהגות ביושר חרף כל הפיתויים לעסוק בהונאה". הטענה הזו מחזקת את התפיסה שהכלכלה האנושית היא פלא. ורק כדי לסבר את האוזן, המחקר השתמש בשיטות סטטיסטיות כדי לכלול גם הונאות שלא נחשפו, כך שמדובר בנתון מאוד משקף.
אז מצד אחד קיימת נטייה להונות במיליארדי דולרים, מה שגורם נזקים אדירים ברמה הכלכלית המיידית, אך גם בטווח הרחוק על ידי ערעור אמון הציבור. מאידך, הרוב נוהגים ביושר. ולא רק זה, קיימים גם אנשים שהיושרה שלהם חורגת מההתנהלות הנורמטיבית, אותם מכנה ווגנר "חושפי-השחיתויות". אלו הם עיתונאים או אנשים פרטיים שמוכנים ללכת רחוק מול הונאות תאגידיות עבור הצדק והאמת, לא פעם גם במחיר סיכון חיים.
מה, אם כן, מאפשר לשש מתוך שבע חברות לדבוק בחוקים למרות הפיתוי? מה מונע פריקת כל עול מבחינה פיננסית? ווגנר טוען כי שתי גישות – המיוצגות על ידי שני פילוסופים גדולים – עשויות להסביר את העניין. אדם סמית' נחשב לאבי הכלכלה המודרנית, מי שהטביע את המונח "היד הנעלמה" המתאר את כושר הארגון העצמי של הכלכלה. "הרעיון הבסיסי שלו אומר שאם כולם יתנהגו באנוכיות, בסופו של דבר, זה יועיל לכולם", מסביר ווגנר. אבל אל לנו לקחת את המשפט הזה כפשוטו. אין הכוונה לראייה אינטרסנטית צרה וקצרת מועד, אלא לתכנון רווחתו של האדם לאורך טווח. כך, למשל, אם אני גונב ממישהו אני עלול להיקלע לעימות, ולכן במערכת השיקולים שלי מנצח האינטרס הביטחוני על הרווח הקל שאני עשוי לייצר. דוגמה נוספת היא חיזוק חיובי. אם אני מעוניין שמישהו יעשה עבודה כלשהי עבורי, אני אשלם לו כסף, וכאן הנוחות גוברת על ההפסד. במקביל ישנו גם עניין המוניטין. כפי שמסביר ווגנר, "אנו משתדלים לבנות מוניטין, למשל, של אנשים ישרים, כי אז אנשים יבטחו בנו יותר בעתיד. נכון? אדם סמית דיבר על האופה שמייצר לחם טוב, לא מתוך נדיבות כלפי האנשים שצורכים את הלחם, אלא כי הוא מעוניין למכור יותר לחם בעתיד".
בקיצור, טובתנו האישית המגובה בחיזוקים חיוביים ושליליים מבחוץ היא מניע שמסוגל ליצור מערכת כלכלית אורגנית בעלת כוח מסדר פנימי. לעומת סמית' שראה את העולם במונחים של עלות מול תועלת, עמנואל קאנט המשיג את ההתנהגות שלנו בצורה יותר אבסטרקטית. "הוא פיתח את הרעיון שלפיו, ללא תלות בתוצאות, יש מעשים שהם פשוט נכונים ויש מעשים שהם פשוט שגויים", מסביר ווגנר. שקר הוא רע כי זה טבעו, ולא כי הוא עלול להזיק לאינטרס הכלכלי שלנו. קאנט מדבר על ערכי מוסר אוניברסליים שאין עליהם עוררין. על פי ויקיפדיה, קאנט גרס כי אמת המידה שצריכה להנחות כל פעולה שלנו היא "האם ניתן בכלל לרצות שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?"
התיאוריות עומדות למבחן המציאות
שתי הגישות הללו מזמנות דיון פילוסופי אינסופי, אבל לא זה עניינו של ווגנר. הוא שואף לאתר ראיות לכל אחת מתפיסות העולם הללו בהתנהגות הכלכלית של האדם הממוצע. במילים אחרות, ניסוי. "תארו לעצמכם את המצב הבא: אתם לבד בחדר […] מונח לפניכם מטבע כזה, של 5 פרנקים. הנה ההוראות שלכם: הטילו את המטבע ארבע פעמים, ואז, במסוף המחשב שלפניכם, הכניסו את מספר הפעמים שבהן נפל המטבע על 'פלי'. זהו המצב. והנה העניין: בכל הצהרה שלכם על 'פלי', משלמים לכם 5 פרנקים". הניסוי מתבצע באנונימיות מוחלטת, כך שאין שום תיעוד לאדם המשתתף בניסוי, מלבד התוצאה שהזין למחשב. ווגנר מסביר שעל פי ההתפלגות הסטטיסטית של הטלת מטבע ארבע פעמים, הסיכוי שייפול ארבע פעמים ברצף על אותו צד הוא קלוש, וליתר דיוק – מדובר בהסתברות של 6.25 אחוזים. יחד עם זאת, בניסוי שערך עמדה כמות האנשים שקיבלו ארבע פעמים פלי על כ-35 אחוזים. אפשרות אחת היא שהתרחש כאן אירוע יוצא דופן בקנה מידה קוסמי. האפשרות הסבירה יותר היא שאנשים לא דיווחו את האמת כדי לעשות רווח קל.
לכאורה, התוצאות הללו הן ראיה לגישתו של סמית', אבל ווגנר שב ומזכיר לנו להביט על הנתונים מהצד השני, בדיוק כמו במחקר ההונאות האמריקאי. "מה שהכי מדהים כאן אולי, בעיניו של כלכלן, הוא שכ-65 אחוזים מהאנשים לא הצהירו על ארבע פעמים 'פלי', למרות שבמצב הזה איש לא צופה בכם". ואם לא די בכך, מעל 5 אחוזים הצהירו על אפס פעמים 'פלי'. כלומר, לאנשים לא הייתה שום דרך להיפגע כאן, מלבד הידיעה העצמית שלהם שדיווחו שקר. הם ויתרו על רווח קל ובטוח על מנת לשמור על היושרה.
התפלגות התוצאות בניסוי של ווגנר מעידה בעיקר על דבר אחד, ההתנהגות הכלכלית שלנו מאוד מורכבת. נכון, יש בה אלמנטים רבים של תועלת כפי שטען אדם סמית'. אחרי הכול, מטרת הכלכלה היא לקיים את האדם. לצד זאת, "מסתבר שאנשים מונעים בידי ערכים פנימיים מסוימים", כדברי ווגנר. הערכים הללו אינם סתם ערכים. ווגנר מכנה אותם "ערכים מוגנים" והם עונים להגדרה: ערכים שאנו מוכנים להקריב עבורם נוחות, רווח ואפילו ביטחון אישי. עבור חושפי-השחיתויות, למשל, האמת היא ערך מוגן. ווגנר מוסיף כי רווח שהשגנו תוך שמירה על הערכים המוגנים שלנו מדורג כמספק יותר מבחינתנו. הוא מספר על ניסוי שמצא כי אנשים שערכיהם המוגנים נמצאים מעל הממוצע מייחסים ערך מופחת לכסף שהושג במרמה. "כלומר, דולר אחד שהתקבל הודות לשקר, שווה בעיניהם 75 סנט בלבד. מבלי שניתנו להם תמריצים להתנהג ביושר, זהו המניע הפנימי שלהם". לדבריו, ייתכן כי תופעת הריסון הפנימית מקורה בטבע האדם וייתכן כי זהו עניין נרכש. כך או אחרת, היא חוצה מגדר, גיל והשכלה.
ווגנר מאמין כי הערכים המוגנים עשויים להוות תוספת מבורכת עבור ארגונים ששואפים להצליח. כיום, ניתוב התנהגות העובדים מבוסס בעיקר על שיטה של תמריצים. ארגון שיודע לבחור אנשים בעלי ערכים מוגנים ההולמים את ערכי היסוד שלו לא זקוק לתמריצים או לסנקציות כדי לקבל את ההתנהגות הרצויה. העובדים שלו מנתבים את עצמם. ואז התמריצים יכולים פשוט להפוך למה שהם אמורים להיות: הוקרה, הערכה ופיצוי על ביצועים ברמה גבוהה. בטווח הרחוק, מסכם ווגנר, "ישתלם לכם לתת עדיפות לאנשים עצמם".
התנהגות נורמטיבית, מעצם הגדרתה, נתפסת בעינינו כברירת המחדל המסדירה את התנהלותנו. אנחנו עשויים לשכוח כמה שברירית היא עד שנפתחת בפנינו הזדמנות לחרוג מהכללים ולחמוק מעונש, או לחילופין להשיג רווח שלא מגיע לנו. נראה כי קיים פה מנגנון מרסן נוסף, פנימי, שאולי טבוע בנו, אשר מאפשר לנו להמשיך לנהוג על פי אתיקה מסוימת גם כשאיש לא צופה בנו ולהתנהגותנו אין כל השלכות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 כללים לכלכלה בודהיסטית – מדוע אנשים חשובים יותר ממוצרים?
כיצד חשיבה רציונלית מחזקת את האינטואיציה – וכיצד ליצור את האיזון העדין ביניהן?
הדפוס המדומה שמשפיע על קבלת ההחלטות שלנו – כיצד לנטרל את "הטיית המהמר"
עוד מרדיו מהות החיים:
