חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע

אמנות משפיעה על הפעילות העצבית: הכירו את העולם המופלא של הנוירו-אסתטיקה

בועז מזרחי | 7 דצמבר, 2020

חוקר העופות ההולנדי זוכה פרס הנובל ניקולאס טינברגן ערך ב-1954 תצפיות על גוזלי שחפים. הוא למד כי הגוזלים מנקרים את מקור הוריהם על מנת לבקש מזון, והם משתמשים בכתם האדום המאפיין את מקורם של שחפים בוגרים כדי 'להתביית על המטרה'. במסגרת מחקרו, שצוין בהודעת הזכייה של ועדת נובל, גילה שהגוזלים נוטים לנקר מקל ארוך וצר עם שלושה פסים אדומים בקצהו, מאשר את מקור הוריהם. המסקנה המתבקשת היא שגירוי יתר עשוי להשפיע על ההתנהגות תוך שינוי הדפוסים הטבעיים הקיימים במוח.

מנקודת המבט שלנו, הגוזלים עשויים להיראות טיפשיים לאור הקלות שבה ניתן לבצע בהם מניפולציות ויזואליות. אבל אולי כדאי לחשוב שוב לפני שמפתחים דעה בעניין. שכן, בני האדם נתונים בדיוק לאותן מניפולציות ויזואליות, ואף זאת – אנחנו נהנים מהן, מגורים אינטלקטואלית באמצעותן ומוכנים לעבוד קשה כדי להיחשף אליהן. גירויים מסוג זה הם מהמרכיבים הדומיננטיים ביותר באומנות. אם יש לכם משיכה לכל סוג של אמנות, ממוזיקה לגווניה, דרך קולנוע ועד מחול, אתם חווים שפע של תמרונים המכוונים, ובכן, ביד אמן, והמשפיעים בצורה מעוררת פליאה על המעגלים החשמליים במוח.

בשנות ה-90 החל לצבור תאוצה תחום המחקר העוסק בהשפעת החוויה האומנותית על המוח וזכה לכינוי נוירו-אסתטיקה. היום, לאור זמינותם של אמצעים טכנולוגיים כגון סורקי fMRI, בשילוב עם טכנולוגיות ותיקות יותר כמו EEG, התחום נמצא בפריחה וידע רב כבר נצבר. ה-Washington Post יזמו הפקה מיוחדת הסוקרת את עולם הנוירו-אסתטיקה מנקודת המבט של ריקוד בלט, בשילוב של קטעי וידיאו ואנימציות של הניו-יורק סיטי בלט להמחשה. בכתבה מספרת שרה ל. קאופמן מה קורה כשאנו נחשפים למופעי אומנות כקהל, כיצד החוויה משפיעה על הפעילות המוחית שלנו כפרטים וכקבוצה, ומדוע כל זה גורם להתרגש ולאהוב אומנות.

האומנות עושה שימוש בדפוסים שהמוח פיתח אליהם רגישות הישרדותית

"הנאה מבילוי בתיאטרון מנוגדת להיגיון בדרכים רבות. אנו מוקפים בזרים, מופגזים בדימויים בלתי רגילים ולעתים תכופות ניצבים בפני שפה בלתי מובנת של סימנים", מסבירה קאופמן. ועדיין, עבור רובנו, השפעתה של הופעת אומנות חיה מנצחת כל סוג אחר של חוויה מקבילה. לעתים, חוויות כאלה עשויות להוביל להתעלות רוחנית של ממש ולתחושה שהיינו חלק מאירוע גדול בהרבה מסך ההתנסות הפרטית שלנו. למרות שהתחושות שאומנות יכולה לעורר נקשרות אצלנו לרוח, לנפש וללב, המכניזם שלהן מתרחש במוח ופעמים רבות באזורים האנליטיים שלו.

השפעת אומנות כמו בלט, לדוגמה, מתחילה עוד לפני שהמופע החל, עם ההתכנסות של קהל שהגיע למטרה משותפת. המוח שלנו מחווט לזהות ואף לחקות מחוות ורגשות של האנשים הסובבים אותנו. במצב שבו קיימות נורמות מקובלות, הקשב שלנו לסביבה מתחדד עוד יותר. "הרמזים שאנו מקבלים מאלה שלידנו מסייעים למוחות שלנו לפענח את סביבתנו", מסבירה קאופמן. לעומת זאת, היא מתארת מצב של עמידה לבד מול מופע אומנות כמוזר ואף כזה שגורם לתחושת פגיעות. בקטע וידיאו המצורף מסבירה הקריינית כי עצם נוכחותם של אנשים רבים מספק למוח סביבה עשירה בגירוי חושי. הימצאות בחברה מתחילה להפעיל את האזורים במוח האחראיים על פענוח רגשות וזיהוי הבעות פנים. הרגשות והתנועות של אנשים מכניסים לפעולה את נוירוני המראה, "מערכת המסייעת לנו לתאם את ההתנהגות שלנו עם זו של הסובבים אותנו, להתיישב בנחת כשהאורות מתעמעמים, למחוא כפיים כשהאחרים עושים זאת". התהליך הזה יוצר תיבת תהודה רגשית המפיצה ומגבירה את התחושות השוררות בקרב הקהל, ומדביקות את הפרטים בו.

כלומר, ההתייצבות בקהל כשלעצמה משמשת עבור המוח כמעין משחק מקדים לקראת המופע עצמו. המוח נחשף ליצירת האומנות כשהוא כבר ברמת פעילות גבוהה יחסית, ובציפייה. קשרים חברתיים, אם כן, טוענת קאופמן, הם קריטיים לחוויית האומנות. "עם קיבולת המוח שלנו לרגשות ולאמפתיה, אפילו באומנות חסרת-מילים כמו ריקוד, אנו מסוגלים להתחיל לגלות משמעות – וסיפור". ושם נמצא לב העניין. סיפור הוא מסר מורכב שמועבר ממוחו של אדם אחד לאחר. האמצעים הטכניים שמהם נבנה הסיפור – במקרה של בלט זו הכוריאוגרפיה, התפאורה והמוזיקה – הם בדיוק אותם מניפולציות וגירויים מוגברים שגורמים לגוזלי שחפים לנקר מקלות צבועים. לנו המניפולציות הללו גורמות לגירוי חושי ורגשי שמוביל לקתרזיס מוגן. כפי שמסבירה קאופמן ביחס לאגם הברבורים, "אנו יכולים להזדהות עם מה שעוברות הדמויות מבלי לסבול את מלוא כוחו של שברון לב טרי". כך, בין היתר, מתאפשרת ההנאה האסתטית.

עתה נכנסת קאופמן עמוק יותר לחוויה הפרטית והקונקרטית של היצירה. היא מפרקת את האלמנטים האומנותיים, המניפולציות של הסיפור, ומסבירה את השפעתם על המוח. בריקוד, מטבע הדברים, האלמנט הדומיננטי הוא תנועה. המוח, היא מסבירה, מאוד רגיש לתנועה, מתנועות הגפיים ועד מוטוריקה עדינה כגון הבעות פנים. לדבריה, הסיבה לרגישות היא הישרדותית, ואומנים שמרכיבים סיפור עושים בה שימוש כדי להוביל את המוח שלנו למצבים רצויים. בבלט, תנועת הרקדנים שואבת אותנו אל המצב התודעתי שלהם. כך, למשל, כשרקדנית מנתרת או מסתובבת, אנו עשויים בתגובה להרגיש בהזדהות תחושת ריחוף". יותר מזה, אנו מסוגלים אף למפות רצף תנועות ולחוות אותו כרגש אחוד, עשיר ועמוק, כשם שאנו מחברים כמה מילים למשפט.

קאופמן מספרת על מחקר שגילה כיצד תנועות שונות יכולות לחולל רגשות מגוונים. "צורת גוף רכה, עגולה ופתוחה מעוררת רגש חיובי", היא מסבירה, בזמן, ש"צורת גוף חדה מעוררת רגש שלילי". חברת עיצוב יפנית המחישה את הרעיון הזה בצורה ויזואלית תוך שימוש בטכניקת איור הנקראת רוטוסקופיה שנועדה לאתר את מיקומם של אובייקטים במרחב בזמן תנועה. אנשי החברה עקבו אחר תנועותיה של בלרינה באמצעות חיישנים ותיעדו את המידע בצורה מתמטית. לאחר מכן הם תרגמו אותו לאנימציה המציגה את הצורות הגיאומטריות השונות שמפיקה הרקדנית על פי הכוריאוגרפיה.

הצופה מוסיף לפרשנות את ההיסטוריה האישית – ובכך לוקח חלק בתהליך היצירה

אלמנט טכני נוסף הוא בידוד, "העוזר למוח לחסום מידע חושי אחר ולמקד את תשומת הלב". הבידוד מפשט את הרעיון ומותיר את היסודות ההכרחיים בלבד. בבלט נפגוש את זה בדמות ריקוד סולו, אבל העקרונות הללו הם דפוסים כלליים שהמוח האנושי רגיש אליהם, והם חוצים תרבויות. לכן בידוד הוא טכניקת קומפוזיציה נפוצה גם בצילום, בציור, במוזיקה ובשדות אומנות נוספים. הדבר נכון לגבי שאר האלמנטים המפורטים. בדומה לבידוד, גם הקונטרסט נועד להבליט דבר-מה. "המוח מזהה את הגבולות בצורה הטובה ביותר כשהשוליים חדים", מסבירה קאופמן. מהסיבה הזו הרקדנים באגם הברבורים לבושים בשחור או לבן. קיימים רכיבים נוספים כמו שימוש במטפורות והלימה בין המוזיקה לתנועה, גם הם יוצרים תגובה מוחית מסוימת. וכך אנו מקבלים התפוצצות נוירולוגית המכסה אזורים מרובים של המוח במקביל וגורמת לגירוי רב-ממדי, שבקרבת קהל גם יוצאת מתחום החוויה הפרטית ונמצאת באינטראקציה עם התפוצצויות דומות שמתרחשות לידינו. מדענים סבורים כי הפעילות המנטלית האינטנסיבית הזו עומדת בבסיס ההנאה הרבה שאנו מפיקים מאמנות.

בעוד שההפקה של ה- Washington post שמה דגש רב על החוויה המשותפת בזמן ובמקום תוך התמקדות בתחום בענף הבלט, ד"ר ביל גרייסר, פסיכולוג מאוניברסיטת פורטלנד, מסביר בווידיאו של מוזיאון פורטלנד לאומנות את ההיבט האוטוביוגרפי של המתבונן. הוא מצביע על דיוקן במוזיאון ומסביר: "צורת ראשו, צבע עורו או התספורת שלו יכולים גם הם, בהתבסס על ניסיון העבר שלך, לעורר סוגים שונים של תגובות רגשיות". כלומר, בנוסף לחוויות הנוכחות ברגע, גם ההיסטוריה והזיכרון שלנו משחקים תפקיד ברמה התת-מודעת ומהווים רובד נוסף בחוויה.

האומן ג'ף ליק מוסיף על דברי גרייסר גם את טכניקות ההפשטה אשר מגיעות לשיאן באומנות אבסטרקטית, אבל גם בזרמים אחרים כמו האימפרסיוניזם שאינו מופשט לחלוטין. ליק מדגים על ציור של קלוד מונה כיצד הסרת קו האופק וטשטוש אלמנטים נוספים שובים את המוח בניסיון לפענח את התמונה שלפנינו. המוח מתוכנת להפיק משמעות וכשהוא צריך לעבוד קצת יותר קשה, אבל לא קשה מדי, התהליך מתגמל אותנו. אפשר להסתכל על זה כעל שיטה של הטבע לעודד למידה. אם נחזור רגע לבלט, השימוש בשפה סמלית כמו תנועה או תלבושות נועד להשיג את אותו אפקט – לגרום לנו להתמסר לפענוח הסיפור.

השניים מסבירים כי מרגע שפירשנו אובייקט מסוים, קשה לנו לא לראות אותו ככזה. בכל פעם שנחזור ליצירה החלק שפירשנו יקפוץ לנו מייד לעין וכבר לא יהיה חידה. וכך, הם טוענים, "אתה יכול לפתח מערכת יחסים עם יצירת אומנות מופשטת ספציפית". ויחד עם זאת, היצירה שומרת על המשיכה שלה לאור העובדה שחלקים ממנה טרם פענחנו. וכך, בכל חזרה אליה היא משתנה ומתפתחת, לפחות באופן שהמוח שלנו תופס אותה.

אנו מציבים למוח רף גבוה יותר באמצעות הונאה מרצון

במאמר במגזין The Scientist, פרופסור אנג'אן צ'טרג'י, נוירולוג מאוניברסיטת פנסילבניה, לוקח אותנו מעט עמוק יותר בנבכי המוח, אל האופן שבו אומנות משפיעה על התפיסה הוויזואלית-מרחבית. כמו גרייסר וליק, גם הוא מדגים על תמונה של מונה והדרך שבה הוא מעלים את קו האופק. הוא מציג שני תהליכי עיבוד ויזואליים שמקיימים ביניהם אינטראקציה: זרם ה'מה?' וזרם ה'איפה?' לדבריו, "צורה וצבע מעובדים בזרם ה'מה?' ומגלים את זהותו של האובייקט. בהירות ותנועה מעובדות בזרם ה'איפה?' אשר מגלה את מיקומו של אובייקט". צ'טרג'י מסביר כי בציור התרשמות, זריחה של מונה, המתאר זריחה מעל מקווה מים, האופק והמים מצוירים בצבעים שונים אך בבהירות זהה. המשמעות היא שלמוח יש מידע לגבי זהות האובייקטים, אך לא לגבי מיקומם. וכך יצר האומן את אפקט הריצוד של השמש על פני המים. אלו הן טכניקות די מתקדמות והטעימה הקטנה הזו היא רק פתח מחילת הארנב.

צ'טרג'י מסבך את העלילה עוד יותר. לדבריו, ייתכן שאזורים מסומים במוח שאחראיים על פענוח האותות הוויזואליים לוקחים חלק גם בהערכה אסתטית שלהם. כך, למשל, פנים יפים מעוררים את אזורי התפיסה הוויזואליים יותר מאשר פנים שאינם יפים. רמז אפשרי לכך ראינו גם בבלט, כאשר נמצא שמוזיקה שהולמת את הריקוד מעוררת הערכה אסתטית גבוהה יותר. אבל, כאמור, מדובר עדיין רק ברמזים. "ניסויי דימות מוחי המנתחים את המערכת הרגשית שלנו בזמן חוויות אסתטיות מתחילים לגלות קורלציה עצבית", מסביר צ'טרג'י. במילים אחרות, נראה כי קיימת איזושהי חפיפה או יחסי גומלין בין התפיסה הוויזואלית ובין הטעם האסתטי שלנו.

המערך הסבוך הזה של פעילות עצבית מעורר במוח אזורים שחלקם קשורים גם לתחושת הגמול והעונג. זה צד אחד של ההנאה, טוען צ'טרג'י. היבט נוסף הוא היכולת של אומנות לתקשר רגשות בצורה אפקטיבית. "אומנות מעבירה רגשות מעודנים ומתוחכמים שקשים להעברה במילים", הוא מסביר. "למשל, העצב העדין שמתעורר על ידי מסכה שעוטים בתיאטרון מוזיקלי יפני קלסי". הוא מוסיף כי גם לקונטקסט של היצירה ולכוונת האומן יש משמעות בפענוח ובהשפעה על המוח, כמו גם ליוקרה ולמעמד של היצירה.

בשלב מסוים נדמה כי חוויית אמנות אינטנסיבית מפעילה כמעט כל מעגל חשמלי אפשרי במוח, ואלה עוד רק הדברים שידועים לנו כיום. מה שמוזר הוא שכל זה הוא למעשה הונאה אחת גדולה, שנבנתה בקפידה ותוך הסתמכות על אלפי שנים של ידע מצטבר והתפתחות טכנולוגית. זוהי הונאה מרצון – משחק שהמוח שלנו שואף להשתתף בו כדי לעורר גירויים ופעילות-יתר בצורה מלאכותית. בשונה מגוזלי השחף הקטנים, אנחנו מודעים לשהותנו בתוך אשליה, ואף מבינים חלקים מהדרך שבה היא פועלת.

ובאופן שאולי נוגד את האינטואיציה, רבים מסכימים שדווקא המודעות להונאה ולמנגנונים הקוגניטיביים שלה מעצימה את חוויית האמנות והופכת אותה לעשירה עוד יותר. כאילו המוח מאותת לנו, "השגרה פשוטה לי מדי. תאתגרו אותי".

תמונת כותרת: FashionStock.com / Shutterstock.com