רופאים מתמודדים עם מוות על בסיס יומי – איך זה נראה כשהוא מגיע לפתחם?
חלק הארי מהמצבים הרפואיים שפוקדים אותנו מגיע בהפתעה. אף אחד לא מכין אותנו לפציעה מסכין מטבח כמו שאיש לא מזהיר אותנו לפני דלקת ריאות. כשמדובר ברופאים, נדמה שההפתעה כפולה ומכופלת. האנשים שאמונים על בריאות האוכלוסייה עשויים להיתפס כחסינים בפני מחלות ופציעות. אחרי הכול, בכל פעם שאנו מרגישים לא טוב או לוקים באיזשהו מצב רפואי, אנחנו מגיעים אליהם. מכיוון שהם הרופא ואנחנו החולה, נוצרת איזושהי חלוקת תפקידים בלתי רשמית, שבמסגרתה הרופא משחק את תפקיד הבריא הנצחי. כמו שנניח שלמכונאי יש רכב מטופל היטב ולכלכלן מניות רווחיות, כך אנו מניחים שרופא הוא ישות בריאה בהווייתה.
אבל רופאים, לפני שהפכו לכאלה, היו בני אדם. והנה סוד – הם נשארו כאלה גם אחרי שהפכו לרופאים. וככאלה, גם הם נתונים למחלות, פציעות ויתר מצבים רפואיים, לעתים אף יותר מהאדם הממוצע בשל חשיפתם המרובה למחלות. ועדיין, מתוקף תפקידם לא ניתן להתחמק מחלוקת התפקידים שמניחה אותם בצד המעניק טיפול לעומת הצד הנזקק לו.
כאשר היוצרות מתהפכות והמטפל הופך למטופל, מתרחש מפגש טעון שיכול לספק תובנות מרתקות רבות. כזה היה המקרה של פרופסור לוסי קלאנית'י, רופאה פנימית בבית החולים של סטנפורד, לפני שהתאלמנה מבעלה פול, נוירו-כירורג במקצועו, שחלה בסרטן ריאות. בהרצאת TED מרגשת ומעוררת מחשבה, מספרת קלאנית'י את סיפורה האישי ומשתפת בלקחים שלמדה בעקבות ההתמודדות עם המוות, ובחוכמת החיים (והמוות) שהיא ובעלה השיגו בתהליך. בין שפע התובנות, בולטת נקודה אחת. "משמעות החיים", טוענת קלאנית'י, "היא מעבר ללהישאר בחיים".
מבט ישיר ואמיץ אל מצב הדברים כהווייתו
מהסיפור של הזוג קלאנית'י עולה כי רוב האפקטיביות של התמודדות עם מחלה ועם מוות קשור בתיאום ציפיות ובכנות. כך למשל, כשגילו שהוא חולה אמר פול לאשתו "יהיה בסדר", והיא בתגובה השיבה "כן. אנחנו פשוט עוד לא יודעים מה המשמעות של בסדר". בשלב מאוחר יותר הבינו שבמצבים שבהם אובדת השליטה, אחד הדברים הבודדים שנשארים בידיים שלנו הוא האופן שבו אנו מגדירים את המצב, ובאופן ספציפי למקרה הזה, האופן שבו הגדירו בני הזוג מה תהיה הצלחה עבורם ומה הם חיים שראוי לחיותם.
ובכן, מהי הצלחה ומהם חיים שראוי לחיותם? כדי לדבר על זה צריך לחזור מעט אחורה, לתחילת ההתמודדות של הזוג קלאנית'י. שני הרופאים לא היו זרים לכאב, למחלות ולהתמודדות של בני משפחה עם מוות של אדם קרוב. "שנינו טיפלנו במטופלים עם אבחונים הרסניים", מספרת קלאנית'י, "עכשיו היה תורנו". ומסתבר שלפחות בהתחלה, המגע הקרוב עם המוות לא ממש מכין אותך להתמודדות כשזה נוגע לחייך הפרטיים. המעבר מהצד האקטיבי לצד הפסיבי מביא עימו סיטואציות שונות, תופעות רגשיות חדשות, ואינטימיות שאינה קיימת מנקודת המבט המקצועית של רופא המטפל באדם אחר.
העניין הוא שבמקביל להיותם מטופלים (התהליך משפיע על שני בני הזוג), שני בני הזוג המשיכו לעסוק ברפואה. התוצאה הייתה שינוי בפרספקטיבה המקצועית. "תמיד ראיתי את עצמי כמטפלת – כמו רוב הרופאים – והטיפול בפול העמיק את המשמעות הזו". באותו זמן השפיע התהליך גם על הפרספקטיבה האישית. "החוויות האלה לימדו אותי שחוסן לא נמדד ביכולת לחזור למקום שבו היית קודם לכן, או בהעמדת פנים שהדברים הקשים לא קשים", מספרת קלאנית'י, "למדתי שכשניגשים אליהם יחד, אנחנו יכולים להחליט איך תיראה הצלחה". כלומר, ההתמודדות עם גסיסתו של בעלה עשתה שני דברים במקביל: היא חידדה את הרגישות שלה כרופאה ואת החוסן המנטלי שלה כבת זוג של מטופל. זה קרה ברגע שהבינה שבידיה השליטה על האופן שבו היא מגדירה את ההצלחה ומפתחת ציפיות ריאליות ביחס לנסיבות.
וריאליות דורשת כנות, שבמקרים קשים ועצובים נוטה להיחבא אל הכלים. כרופאים המכירים הן הביולוגיה והן המערכת, הייתה לזוג קלאנית'י המודעות המלאה למצב והיכולת לבחור אם להניח את המידע בצד ולדבוק באופטימיות מטעה, או להכניס את הראש לים בעיניים פקוחות ולקבל את הצריבה בהבנה שאלו הם פני הדברים. הבחירה שלהם הייתה ברורה. "בשלב מוקדם במחלה של פול הסכמנו שפשוט נמשיך להגיד דברים בקול רם", אומרת קלאנית'י. "משימות כמו כתיבת צוואה, או כתיבת הצוואה בחיים שלנו – מטלות שתמיד נמנעתי מהן – לא היו מתישות כמו שנראו לי בעבר. הבנתי שכתיבת צוואה בחיים זה אקט של אהבה".
האם נספיק למצוא משמעות לחיים לפני סופם?
ועדיין, למרות הכול, מסבירה קלאנית'י, "זה דבר אחד לדעת את זה – זו הייתה חוויה שונה לגמרי לחיות הלכה למעשה עם העצב ועם אי הוודאות של מחלה רצינית". שהרי מדובר בהתמודדות בלתי נתפסת – בידיעה שהאדם הקרוב ביותר אליך עומד להיעלם לנצח בעוד מספר חודשים עד שנים ספורות, ושהוא סובל בצורה נוראית. שלא לדבר על החולה עצמו, שנאלץ להתמודד עם הסבל הגופני ועם הידיעה שבשעון החול שלו נופלים הגרגירים האחרונים. בניגוד למה שציפו לפחות בתחילת הדרך, הניסיון כמטפלים לא הפך את הדרך לברורה יותר. רופא אומנם רואה המון מטופלים בתהליך ההתמודדות עם מחלה, הן בפן הפיזיולוגי והן בפן הפסיכולוגי. אבל הוא יכול לראות רק את פני השטח. הוא לא מסוגל לחוות את הכאבים על בשרו, ויותר חשוב, הוא לא מסוגל להיכנס לנעליים של אדם שהובאה לידיעתו ודאות מותו הקרב.
בתיעוד חוויותיו מאז גילוי המחלה עסק פול בנקודה הזו. מנקודת המבט הפסיכולוגית הוא פתאום נאלץ לעמוד בפני שאלות שרבים מאיתנו אולי עוסקים בהן, אבל לא מתוך תחושת דחיפות ובהילות. "הייתי צריך להתמודד עם המוות שלי ולנסות להבין מה הדבר שהפך את חיי לבעלי משמעות". פתאום משמעות החיים הייתה כמו שאלה במבחן באוניברסיטה שעליך לענות עליה בזמן קצוב. וכאן קרה דבר מעניין. כי למרות שזה עתה הבינו בני הזוג שניסיונם כרופאים לא משמעותי כל כך בהתמודדות בצד המטופל, הם גילו שהצוות הרפואי שטיפל בהם הוא גורם קריטי בתהליך, ולא בהכרח בפן הרפואי גרידא, שהרי מדובר במצב סופני שלרופאים אין יכולת לרפא.
המפתח להתמודדות מוצלחת הוא, כאמור, כנות. קלאנית'י מסבירה כי מנקודת המבט של רופאים, קיים "אינסטינקט שנולד מחמלה", אשר גורם להם לצייר את התמונה הכי אופטימית שהם מסוגלים עבור החולה, בגבולות ההיגיון והיושרה המקצועית, כמובן. "אבל", היא אומרת, "חוקרים מצאו שכשאנשים מבינים טוב יותר את התוצאות האפשריות של מחלה, יש להם פחות חרדה, יכולת טובה יותר לתכנן ופחות טראומה למשפחות שלהם". גישת הכנות שהייתה משותפת לזוג ולצוות הרפואי, אם כן, סייעה להם לטהר את תהליך קבלת ההחלטות מאשליות. כך החלה להתבהר בפניהם תמונת המצב והשיקולים שלהם היו בהתאם. זה היה הבסיס להחלטה החשובה ביותר שקיבלו, הבאת תינוקת לעולם. כך, למשל, צפי הזמן שנותר לפול לחיות גרם לו להבין שאומנם כנראה לא יזכה לראות את בתו מתבגרת, אבל בהחלט יהיה שם בלידה ובתחילת חייה.
כעת נותרה להם השאלה האם לא יהיה זה כרוך בתוספת צער. "אני זוכרת ששאלתי את פול אם הוא חשב שהצורך להיפרד מילד יהפוך את המוות לאפילו כואב יותר", מספרת קלאנית'י, "והתשובה שלו הדהימה אותי. הוא אמר: 'לא יהיה נהדר אם כן?'" התשובה הזו מרמזת על איזשהו מהפך תודעתי בשני מובנים. ראשית, פול המחיש ללוסי כי הוא מקבל את המוות ואת הסבל באופן מלא ובזרועות פתוחות. שנית, הצער הכרוך בפרידה מתינוק הוא ככל הנראה התשובה החזקה ביותר לשאלה שהטרידה אותו כל כך, שאלת משמעות החיים. זו הייתה הגדרת ההצלחה החדשה שלהם. פול נפטר 9 שעות לאחר שהחזיק בידיו את בתם, קיידי.
המלצות מהרופאה
בנוסף להחלטה להביא תינוקת לעולם, הגישה הכנה של הרופאים עזרה לפול להתאים את פעילותו למצבו הגופני. למשל, "האונקולוג של פול התאים את הכימותרפיה שלו כך שיוכל להמשיך לעבוד כמנתח מוח, דבר שבהתחלה חשבנו שהוא לגמרי בלתי אפשרי". בהמשך, כשכבר לא עמד בעבודה כמנתח והתמקד בכתיבת ספרו, קיבל סיוע תרופתי לצורך ריכוז. הרופאים הציגו לבני הזוג את הדברים כהווייתם מחד, ודאגו לשמוע מהם על סדרי העדיפויות והוויתורים שהם מוכנים לעשות על מנת להתאים את חייו ואת הטיפול בפול לצרכים ולרצונות האישיים שלהם. "לנצח אהיה אסירת תודה על כך שהצוות הרפואי של פול הרגיש שהעבודה שלהם אינה לתת לנו תשובות שלא היו להם, או רק לסדר בשבילנו דברים, אלא לייעץ לפול בבחירות כואבות", אומרת קלאנית'י.
כבת זוג של מטופל, אם כן, קלאנית'י שינתה את הפרספקטיבה ואת מדד ההצלחה שלה ושל בן זוגה המנוח. הם הבינו כי מרגע שצולחים את המטרים הראשונים של המסע – הקשים ביותר – כנות וצלילות דעת הן הדרכים הטובות ביותר להתמודד. הן מאפשרות לאדם להפיק את המיטב מהזמן שנותר לו ואף למצוא מענה לשאלות המהותיות. אך, כאמור, השינוי חל גם בתפקידה כמעניקה טיפול. "הבנתי טוב יותר למה אחד מתוך ארבעה אנשים מקבל טיפול רפואי מיותר או בלתי רצוי, או רואה חבר משפחה מקבל טיפול רפואי מיותר או בלתי רצוי", היא אומרת, "זה לא בגלל שרופאים לא מבינים עניין […] אבל רופאים לא יכולים לוודא שהמשאלות שלכם יכובדו עד שלא ידעו מה הן". ולכן כרופאה היא מעודדת את כל מי שזקוק לטיפול להיות מעורב בתהליך הרפואי, להציג את רצונותיו ולקחת אחריות על הבחירות. גם אם אנחנו לא מומחים, יש לנו הכלים לברור בין האלטרנטיבות שמוצגות לנו, כדי ללכת על זו שהכי מתאימה לאורח החיים שאליו אנו שואפים. "תזכרו שתמיד יש לכם בחירה, ושזה בסדר להגיד לא לטיפול שלא מתאים לכם".
אחרי שרוב אבק הקרב שקע והתאפשר לה להביט אחורה בעיניים צלולות, קלאנית'י מגלה משמעויות חדשות שהסתתרו במאבק. למשל, היא מסבירה, "כשפול אמר לי 'יהיה בסדר', המשמעות לא הייתה שנוכל לרפא את המחלה שלו. במקום זאת, למדנו לקבל גם את האושר וגם את העצב". משמעות נוספת עלתה כאשר ניסתה לסכם לעצמה כיצד תספר לבתה על האירועים האחרונים בחיי אביה לכשתגדל. זוהי אותה משמעות החיים שגילה אביה פול: "התנסות במנעד מלא של חוויות – לחיות ולמות, לאהוב ולאבד – זה מה שאנו זוכים לעשות. אנחנו לא אנושיים למרות הסבל. אנחנו אנושיים מתוך הסבל". ולבסוף, המסקנה שמאגדת בתוכה את כל העניין כולו: "התפקיד שלנו הוא לא להילחם בגורל, אלא לעזור אחד לשני לעבור אותו". שווה להקשיב לה, היא דוקטור.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
ההרצאה השבועית של TED: הסיפור הבלתי ייאמן על האיש שיצא לחופשי מהגוף של עצמו
ההרצאה השבועית של TED: היתרונות המפתיעים של סופיות החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
