שתי היכולות חשובות בקבלת החלטות – מתי ליישם כל אחת מהן?
ניסוי שנערך בקרב תומכי מפלגה דמוקרטים ורפובליקנים מגלה צד מעניין באופן שבו אנו מעבדים מידע וחושבים. בניסוי הציגו לנבדקים דמוקרטים וידיאו שבו ג'ון קרי, חבר המפלגה ומי שרץ מטעמה לנשיאות ב-2004, סותר את עצמו בבוטות. לרפובליקנים הוצג קטע וידיאו שבו ג'ורג' וו. בוש עושה את אותו הדבר. בשני המקרים הנבדקים לא גילו כל בעיה בדברי חבר המפלגה שבה הם תומכים. כיצד אנו מסוגלים להביט במציאות שחור-על-גבי-לבן ולא לראות אותה באמת?
בסריקות מוחיות התברר שכאשר צפו הנבדקים בפוליטיקאים, הפעילות המוחית שלהם התנהלה בעיקר באזורים שבהם מעורבים רגשות, הטיות ודעות קדומות, ולא בחלקים הרציונליים יותר. את הניסוי הציג המתמטיקאי והמחזאי הקנדי ד"ר ג'ון מייטון בפאנל ברדיו CBC (תאגיד השידור הקנדי הלאומי), בעקבות שאלה לגבי תפקידה של האינטואיציה במערכת קבלת ההחלטות שלנו. אופן הפעולה של המוח כמובן אינו ייחודי לנושאים פוליטיים וחולש על כל תחומי החיים. השימוש שלנו ברציונל מתובל תדיר בחשיבה אינטואיטיבית, אם כי במינונים משתנים בין אנשים ובין נסיבות. האם לצורת חשיבה אחת יש יתרון על פני רעותה, ומתי נכון להשתמש בכל אחת מהן?
איך יודעים מתי עדיף להשתמש ברציונל ומתי בתחושת בטן?
אנו חווים את שתי הצורות – אינטואיציה ורציונל – כדיכוטומיה. היחס הזה מקורו בכך שאינטואיציה נובעת מהתת-מודע, בזמן שרציונליות היא התגלמות החשיבה המודעת. ולכל צד חסידים משלו. רבים יעדיפו תמיד את הרציונל על פני האינטואיציה ויטענו כי חשיבה לוגית היא הדרך היחידה להגיע לאיזושהי מסקנה על העולם. אחרים ידבקו באדיקות בתחושות הבטן שלהן ויסמכו על החלטות אינטואיטיביות באותה מידה של ביטחון. שני מקרי הקיצון הללו מסלפים מעט את המציאות, שכן האדם מטבעו הוא יצור רציונלי ואינטואיטיבי במקביל, אשר אינו יכול להימנע משימוש בשני הכלים המנטליים העומדים לרשותו.
למשל, אם יאפשרו לאדם שמגדיר עצמו רציונלי לחלוטין לבחור בין שתיית נוזל בצבע מוכר, נניח צהבהב כמו לימונדה, ובין שתיית נוזל ירוק זוהר, הוא ייאלץ להגיב באינטואיטיביות, שכן אין לו אפשרות להשיג מידע לגבי רכיביו האמיתיים של הנוזל. באותו אופן, מהצד השני, אם יציגו לאדם שמגדיר עצמו כאינטואיטיבי לחלוטין שתי כוסות שתייה, האחת עם מים מבעבעים ברתיחה והשנייה עם מים פושרים, הוא לבטח ישתמש בחשיבה רציונלית כדי להגיע למסקנה הנכונה. כולנו נעים על הקשת שבין רציונליות לאינטואיציה בהתאם לתנאים המשתנים. השאלה היחידה שנותרת היא באילו נסיבות עלינו לאמץ כל גישה.
את קצה החוט לתשובה מספק מייטון בהמשך הפודקאסט. לדבריו, אינטואיציה יכולה להיות חיובית בסיטואציות מסוימות, למשל בחוויה שמובילה לאמפתיה, אבל היא גם יכולה להוליך אותנו להישענות יתרה על דעות קדומות ועל הטיות. הוא מספר על ניסוי נוסף שהראה כי כאשר ביקשו מאנשים לבצע הערכת סיכון לגבי פעולה כלשהי, שינוי בניסוח השאלה הוביל להערכת סיכון אחרת לחלוטין. "אנחנו חושבים נוראיים בתחומים מסוימים כמו הערכת סיכונים והסתברות", טוען מייטון, "אנחנו צריכים הבנה הרבה יותר טובה לגבי מתי אנחנו מבצעים הערכות והחלטות טובות, ועלינו לזהות תחומים שבהם אנחנו יכולים למעשה למדוד דברים. אם אנו מעוניינים בתוצאה ואנו יכולים למדוד אותה, עלינו להתחיל לבחון ראיות מוצקות".
לא לוותר על העליונות השכלית שלנו בכזאת קלות
את העמדה הזו מהדהדת הכותבת קייטי היניי בטור במגזין The Cut ומעידה על עצמה כטיפוס חרדתי עם נטייה חזקה לאינטואיציה, לאו דווקא במובנה החיובי. היא מספרת כי כאשר ביקשה עצה רומנטית מחברים, רובם אמרו לה "לכי עם תחושת הבטן שלך", מה שגרם לה לפתח תהיות: "אם יש דבר כזה אינסטינקט ברמת תחושת הבטן המופרד מהמוח הרציונלי שלי, כיצד אני יכולה לדעת שאני באמת יכולה לסמוך עליו?" ראשית, הבעיה נובעת – לדעתה, או מדויק יותר לדעת ריד הסטיי החוקר קבלת החלטות באוניברסיטת שיקגו – מחשיבה על המוח הרציונלי ועל תחושת הבטן כעל שני תהליכים מנוגדים. בשונה מהתפיסה הזו, הוא מסביר, "יותר נכון לתאר אותם כרצף […] כמעט כל תהליך חשיבה שמעניין אותנו הוא שילוב של השניים".
הסטיי טוען כי ניתן להוכיח זאת באמצעות הפעולה הפשוטה של שליפת פרט ביוגרפי מהזיכרון. הוא ערך ניסוי קטן עם היניי וביקש ממנה להיזכר בשם הנעורים של אמה. כאשר אמרה אותו, שאל אותה כיצד מצאה את השם. "לא יודעת, הוא פשוט עלה לי", השיבה. להסטיי יש הסבר בהיר לעניין. "משהו בלתי-מודע עבר על המון אינפורמציה בזיכרון שלך, אבל יש בכך גם חלק אנליטי קטן, כיוון שפירשת את השאלה שלי". כלל האצבע הוא שככל שההחלטה מודעת יותר כך היא רציונלית, ולהיפך – ככל שהתת מודע מעורב ההחלטה אינטואיטיבית יותר. מהדוגמה של הסטיי עולה שההחלטות שלנו מתקבלות לא רק על רצף תודעתי, אלא בשילוב מצבי תודעה מגוונים. כשהדברים מוצגים כך, כלומר כפונקציה של מידת המודעות, קל יותר לבצע את ההתאמות לחיים.
כיוון שעתה השאלה היא מתי ראוי להשליך יהבנו על התת-מודע, היינו, על המידע האצור בתוכנו, ומתי להשתמש במלוא כוח החישוב השכלי ובנתונים שלפנינו. התשובה, בחלקה, בגוף השאלה. הן ד"ר מייטון והן מומחים אחרים שחוקרים קבלת החלטות מאמינים שברירת המחדל הרצויה היא שימוש במחשבה הרציונלית. בכל פעם שהנתונים עומדים בפנינו, כשיש לנו עסק עם עובדות מוצקות ומידע רב, יהיה זה אך נבון לקחת אותם בשיקול ולהחליט על בסיסם. לא לחינם המוח פיתח את הכלי המורכב הזה. למשל, ריצ'רד טהלר, חוקר כלכלה התנהגותית, טוען כי התבססות על אינטואיציה כאשר יש לנו הזדמנות להשתמש בחשיבה מודעת תהיה בגדר "כיבוי המשאב האינטלקטואלי הכי חזק שלנו".
זאת אומרת שאם אנו מעוניינים בתוצאות טובות העומדות בקנה אחד עם השאיפות והתכנונים לטווח הבינוני-ארוך, חשיבה רציונלית תהיה עדיפה ברוב גדול של המקרים. בהינתן שלפנינו מידע מהימן, ניתוח שיטתי שלו יקרב אותנו למטרה הרבה יותר מאשר אם נתעלם ממנו. זה לא מובן מאליו כפי שזה עשוי להישמע לחלק מאיתנו. ראשית, מפני שהיום קיימת רומנטיזציה חזקה של האינטואיציה. "אנו רוצים להאמין בכוח נעלה על המוח שלנו", מסבירה היניי, "משהו בתוכנו שמקבל עבורנו החלטות טובות יותר מאשר המוח הרציונלי יוכל אי-פעם". שנית, חשיבה לוגית היא טרחה רצינית, הגדלה והולכת עם מורכבות הבעיה וכמות המידע שעומדת לרשותנו. באופן פרדוקסלי, דווקא היום כשהמידע זמין מהר ובכמויות, חלק מאיתנו נסוגים להחלטות אינטואיטיביות כיוון שהאנרגיה הפוטנציאלית שאפשר להשקיע בכל החלטה היא כמעט אינסופית. זה קורה, למשל, כשאנו מתלבטים בין כמה סוגים של אותו מוצר ויוצאים לסקר שוק אינטרנטי. לא לכולם החשק והפנאי לצלול לרמת חיפוש הביקורות בפורומים נידחים.
מה קורה במצב שבו אין לפנינו מידע איכותי ומהימן, זמן, או מחסור של שניהם יחד?
היתרון המשמעותי של אינטואיציה
הסיבה השלישית החזקה שאנו נוטים להסתמכות על אינטואיציה היא שמדובר בכלי שימושי ויעיל מאוד בסיטואציות מסוימות. נכון, אינטואיציה מעורבת גם בהחלטות שבהן הרציונל דומיננטי, אך קורה שאנו נתקלים בהחלטות שבהן דווקא לאינטואיציה יתרון גדול על פני חשיבה אנליטית. אם הרציונל דורש מידע מוצק, עובדות, נתונים וזמן לעבד אותם, הרי שמחסור בכל אחד מהם או בכולם יחד הוא אות שהגיע הזמן לאפשר לחוכמה התת-מודעת שלנו לקחת את המושכות. סוזן קראוס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, מסבירה ב- Psychology Today את גישתו של קארל יונג לנושא: "אחד הרכיבים של אינטואיציה הוא גישה לניסיון הפנימי התת-מודע שלכם […] פעולה על בסיס האינטואיציה משמעה שאתם פותחים את המוח למחשבות ולרגשות שלכם, ומאזנים אותם אל מול המידע שנתפס בחושים שלכם". במילים אחרות, כשמידע מבחוץ לקוי, זו הזדמנות לתת משקל למידע מבפנים.
לדברי קראוס, היתרון של אינטואיציה במצב של מחסור בזמן או בנתונים מגובה במחקרים, אבל האמת שמדובר בתובנה, ובכן, אינטואיטיבית. די אם נביט בסיטואציות שכולנו חווינו כדי להבין את הנקודה. חוסר זמן הוא דוגמה מובהקת. חזרו למגרש המשחקים בשנות ילדותכם והיזכרו בסיטואציה שבה הבחנתם בזווית העין בכדור תועה שנמצא במסלול ישיר לראש שלכם. במצב כזה אין לנו את הזמן לבצע חישוב מודע של האופציות העומדות לרשותנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתחיל לשקול לאיזה צד כדאי לנו להתחמק או אם עדיף בכלל להגן על עצמנו עם הידיים. במקרים כאלה האינטואיציה באה לידי ביטוי כרפלקס לא רצוני, כשהמוח מבצע את החישובים שלו מבלי שהאני המודע ייקח חלק פעיל בתהליך. תזכורת – כלל האצבע אומר שמודע שווה רציונל, ותת-מודע מתורגם כאינטואיציה. כאן אלמנט הזמן משחק תפקיד מרכזי, וככל שהתגובה מהירה יותר, כך יורד הסיכוי שניפגע.
מחסור בנתונים יהווה גם הוא מצע טוב להחלטה אינטואיטיבית. נניח שאנו מטיילים בשטח, איבדנו את דרכנו והגענו לשביל מפוצל – ימינה או שמאלה. בהנחה שאין ברשותנו מפה, הסוללה אזלה ואין שום נתון בנוף שיכול להצביע על הכיוון הנכון, עומדות בפנינו שתי אפשרויות – ללכת לאן שאומרת לנו תחושת הבטן, או לעמוד במקום. אפשר לומר במידה רבה של צדק כי החלטה אינטואיטיבית במקרה כזה היא למעשה כלל לא החלטה, אלא ניחוש. אבל אם נבחן את טיבה של האינטואיציה על פי יונג וכן על פי מדע מעודכן יותר, נגלה שגם בניחוש הזה יש מידה מסוימת של ודאות. הכול תלוי בכמות הניסיון שיש לנו באותו תחום. קראוס מסבירה כי "עליכם לסמוך על תחושת הבטן כשיש לכם ניסיון רב בביצוע הערכה מסוימת". קייטי היניי מחזקת טענה זו: "למידה וניסיון מחזקים את האינסטינקט. אם אתם מאומנים במשהו, נניח ספורט, תחושת הבטן שלכם תהיה שווה הרבה יותר מזו של אדם ללא אימון". זה מחזיר אותנו להתחמקות מהכדור – היא יותר אפקטיבית אם שיחקתם בכדור פעמים רבות. יותר מידע אצור בזיכרון התת-מודע שלכם.
בטיול בחרתם לבסוף לפנות ימינה, לכיוון מערב. בדיעבד הסתבר לכם שהלכתם לכיוון השקיעה, מה שאפשר לכם למקסם את זמן התאורה. המידע הזה היה אגור איפשהו בתת-המודע שלכם, אבל הוא לא נראה רלוונטי באותו רגע או שהמתח השפיע ודחק אותו לקרן הפינה. זה היה ניחוש מושכל שהתבסס על איזשהו פרט בניסיון, אולי כן ואולי לא שירת את המטרה של הגעה אל היעד הרצוי, אבל אפשר לכם לקבל החלטה. אינטואיציה, אם כן, יכולה לסייע לנו להימנע מגרירת החלטות, קיפאון, החמצת הזדמנויות וכן הלאה, במקרים שבהם אין מספיק בשר עבור הלוגיקה והשכל המודע.
אז האם האופן הדיכוטומי שבו אנו חווים את האינטואיציה ואת הרציונל משקף נאמנה את מערכת היחסים בין צורות עיבוד המידע הללו? מהדוגמאות לעיל נראה שקיימת ביניהן איזושהי סימביוזה, ולנו יש מידה מסוימת של שליטה על האיזון בתוכה. כשיש לנו אפשרות – ראוי לתת יותר משקל לרציונל, ובמקרים אחרים עדיף לסמוך על האינטואיציה מאשר להתמהמה או לעמוד במקום. נרצה או לא, המוח שלנו יוסיף מעט מכל אחת בכל מקרה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
הדפוס המדומה שמשפיע על קבלת ההחלטות שלנו – כיצד לנטרל את "הטיית המהמר"
מחקרים מדעיים: החוש השישי אכן קיים
עוד מרדיו מהות החיים:
