סדרה ברדיו מהות החיים סוקרת את תפיסת עולמו והגותו של רבי נחמן מאומן
מלך אחד ייעד את בנו לשלוט במדינה. הוא שלח אותו לאוניברסיטה וכשהנסיך המיועד חזר, ערך לו אביו מבחן אחרון. הוא ביקש ממנו לקחת את הסלע הגדול ביותר במדינה ולהרים אותו לראש הארמון. הבן הצעיר השתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו. הוא ביצע חישובים שלמד באוניברסיטה, גייס את החכמים והחזקים שבאנשי הממלכה והשקיע הון בבניית כלים חדשים שיעזרו לו במשימה. אבל האבן לא נעה ממקומה אפילו במילימטר. לאחר שכשלו כל ניסיונותיו, חזר הנסיך לאביו מובס וניסה להסביר שגם לו היה מצליח, הסלע היה מרסק את הארמון לרסיסים. המלך השיב: "לא ציפיתי שתעלה את הסלע לשם, אלא שתביא אותו לראש הארמון חתיכה אחת בכל פעם".
את המשל הזה סיפר רבי נחמן מברסלב, מהדמויות המשפיעות והמעצבות של היהדות המודרנית, והוא מתמצת היטב את תפיסת עולמו. רבי נחמן, נינו של הבעל-שם-טוב, הלך בעקבות אבי-סבו כשיצר מהפכה תיאורטית ביהדות אירופה של המאה ה-18, שמאתיים שנה מאוחר יותר חלחלה למעגל הרבה יותר רחב של יהודים. הוא דגל בהשקפה כי אין דרך אחת לממש את עצמנו בעולם, ועל האדם להיות בתוך תהליך למידה כל הזמן. לא לעשות מעשה סיזיפוס, אלא לנהוג בתבונה ולהרים אבן אחת בכל פעם, כלומר לסגל את התפיסה המתאימה לזמן ולמקום.
בסדרה בת חמישה פרקים ברדיו מהות החיים, אליעזר בוצר ואסי זיגדון פורשים את הפרספקטיבה של הדמות המסתורית הזו, ומנסים להסביר מהיכן נבעה. כיצד תפס את נפש האדם; מדוע העניק משמעות עצומה לאינדיבידואל, איך הסביר את המעבר מהמקום הפרטי ביותר אל המרחב האוניברסלי, ועוד. הגותו הדיאלקטית של רבי נחמן אפשרה לאדם להכיל את כל המורכבות שקיימת בעצמו וכתוצאה מכך גם את הדינמיות הבלתי צפויה של החיים. ואולי זו הסיבה שהפופולריות של תפיסת עולמו ממשיכה לצבור תאוצה בקרב ציבור מגוון ביותר ביהדות.
אחדות הניגודים של רבי נחמן
אחד ממקורות המשיכה החזקים ביותר בדרכו של רבי נחמן מאומן היא העובדה שהניח את האדם לפני המערכת הדתית הטכנית. "התורה שלו היא לא תורה דתית", טוען בוצר, "היא תורה אנושית". אין להסיר בכך מחשיבות היהדות בעולמו, או להציגו כהומניטר ותו לא. רבי נחמן חי את היהדות עד לשד עצמותיו ומעבר לכך. אבל הדרך שבה הסתדרו האלמנטים על המפה שלו הייתה כזו שהעניקה לאדם, וליתר דיוק לאינדיבידואל, מקום מרכזי יותר משהיה מקובל בזמנו. כלומר הדת באה לעזור לאדם ללכת בנתיב מסוים שמיד ניגע בו, ולא הוא נועד לשרת אותה.
פעמים רבות כאשר מדברים על דרך בהקשר דתי-אמוני, ולאו דווקא ביחס ליהדות, נהוג לחשוב על מסלול ידוע מראש שאם אדם יעקוב אחריו הוא יגיע למטרה, תהא אשר תהא בכל השקפת עולם. לא זו הייתה תפיסתו של רבי נחמן. הנתיב שראה לנכון ללכת בו, הוא עצמו וכל אדם אחר, הוא הנתיב האישי, האינדיבידואלי. כיצד זה מתיישב עם הרעיון של הלכות? כפי שנראה בהמשך, רבי נחמן היה מאוד דיאלקטי בראייתו והאמין שעל האדם ללמוד לחיות את הניגודים בחייו. בוצר מסביר את משמעות תיאוריית הנתיב האינדיבידואלי: "רבי נחמן לא מבקש ממך עכשיו לעזוב את המקום שלך כדי להתחבר אליו. הפוך. הוא מבקש ממך להתחבר לעצמך ונותן לך עצות לייצר את המפגש העצמי הזה שלך". לשיטתו של הרבי, לאדם יש הרבה מקום לפרשנות אישית באינטראקציה שלו עם היהדות. למעשה, האינטרפרטציה של דבריו הייתה מובנית בתשתית ההשקפה. הוא דרבן את האדם לקחת אחריות על העבודה הרוחנית שלו במקום ללכת בתלם שסללו אחרים, אך בו בזמן טען כי אין לקחת פרשנות אחת ולהפוך אותה לתורה חדשה. על הנתיב האישי להישמר סטרילי, כיוון שרק כך הוא משקף עבודה רוחנית אותנטית.
הכלי שבו האמין להשגת המפגש העצמי הזה היה התבודדות. זה מעט שונה מהפרקטיקות היהודיות המקובלות של תפילה בציבור, מניין, למידה בזוגות וכן הלאה. רבי נחמן טען שלפני הכול על האדם להיות יהודי טוב עם עצמו, אפילו לפני התיווך של ההלכה. קודם התבודד והכר את עצמך, ואז צא לעולם. כאמור, הוא הביא שינוי מהותי לעולם של זמנו, ואולי נכון יותר לומר שינויים מרובים. "הוא כל הזמן היה בתנועה, זה משהו שמאוד מייצג את התפיסה שלו", אומר בוצר. "כל הזמן הוא היה בוחר לו דרך, הולך בה כמה חודשים באופן טוטלי ואז בוחר דרך אחרת". כך היה הרבי צובר רעיונות, מאפשר להם להשפיע עליו ולעצב את תפיסת עולמו, "וכשהיה מרגיש שסיגל את המתנה של התוכן, זה אפשר לו להתמסר לעוד תפיסה ולעוד דרך". ואז, בשינוי האחד הגדול הוא למעשה העניק לגיטימציה לשינויים קטנים מרובים, ממש כמו במשל הסלע.
זה עשוי להישמע כמו דרך של אדם אבוד וחסר מנוחה. כמו זה שהולך לחפש את עצמו ובכל פעם מתמסר לטרנד חדש. אך זוהי הטעיה, כיוון שרבי נחמן תמיד נשאר נאמן למקור, לארון הספרים היהודי. הרעיון שאליו כיוון, ההשראה שלו, הוא ללמוד לחיות את המורכבות שלנו. הוא הבין כי מבנה הנפש האנושית מטבעו מכיל סתירות, ובסך הכול אתגר את האדם להכיר את הסתירות האישיות שלו ולנווט את חייו על פיהן. המשמעות היא שיש לנו פנים רבות ואנחנו תמיד נמצאים בהתקדמות ובלמידה. במשפט אחד, "לדעת להיות האנשים הנכונים בזמן הנכון". רבי נחמן היטיב להבין את הדינמיות של הנפש, ולכן דגל בגישה לפיה "אין סתירה, יש טיימינג".
רציונליות היא תנאי לרוחניות עמוקה
כפועל יוצא של הגישה האישית, רבי נחמן לא ראה בעצמו כמי שתפקידו להוליך את האנשים ביד, אלא להצביע לכיוון. הוא "נותן השראה שתלך בעצמך", מחדד בוצר. ההליכה האישית דורשת מכל אדם להיות בכנות עמוקה עם עצמו. לא להיות חקיין. וכנות זו דורשת חשיבה רציונלית. ושוב עולה התפיסה הניגודית שלו, כיוון שהרציונליות נועדה לשמר את החוויה הרגשית האקסטטית של העבודה הרוחנית. "ככל שאתה יותר טוטלי ברציונליות שלך זה מאפשר לך להיות יותר טוטלי באמוציונליות שלך". התובנה הזו מתכתבת עם גישות פסיכולוגיות מודרניות שגורסות כי המחשבה הרציונלית של התבוננות פנימית והיכרות עצמית, משחררת את האדם לחוות חיים רגשיים אותנטיים, עשירים ומווסתים היטב.
במובן מסוים ההתבוננות הרציונלית בנפשנו כרוכה בסיגול עין אובייקטיבית. בוצר מסביר כי בהגותו של רבי נחמן, הדבר בא לידי ביטוי בכך שעלינו "ללמד את עצמנו להיות הסנגורים והקטגורים של עצמנו בסיטואציות מאוד נקודתיות, לא ממקום של הלקאה עצמית מצד אחד, ולא להיות באיזשהו מקום של תודעה תלושה". כלומר למידת הנפש שלנו אינה תהליך שמסתיים בתעודת מוסמך, אלא צעידה נצחית, המניחה שינוי תמידי. השינויים הקבועים הללו ייחודיים לכל אדם, ולכן רבי נחמן לא ראה לנכון לתעל את כולם לדרך אחת. וכך יוצא, לדברי בוצר ש"רבי נחמן הוא כל השיטות, והוא שום שיטה".
בוצר מפרק עוד את הגישה. הוא אומר כי רבי נחמן ביקש מהאדם, "תהיה תלמיד נצחי, מצד אחד, מצד שני תהיה נאמן לתנועה ולדרך שלך, להפקת לקחים שלך, למסלול שלך, למי שאתה כאינדיבידואל". וכשאדם נמצא בלמידה נצחית מצד אחד, אבל צועד בנתיב שהוא שלו בבלעדיות, נוצר מצב שבו הוא תלמיד ומורה בו זמנית. בכך הוא פותח את הדלת לציבור רחב יותר של אנשים לחוות את הרוחניות – הוא אפשר להם הוויה יהודית בהתאמה אישית. וזה מחבר אותנו לצד המשלים של השקפתו, האוניברסליות.
כיוון שאם כל אדם יכול לבחור את דרכו, המשמעות היא פחות רגולציה ממסדית, ופחות רגולציה משמעה מכנה משותף רחב יותר. לרבי נחמן לא היה אכפת מהאסתטיקה, או מהפלטפורמה. האוניברסליות שלו באה לידי ביטוי אם כן לא באחידות הדרך, אלא באינסופיות של האפשרויות, ברוחב היריעה שהייתה רלוונטית מבחינתו. אצלו הגיעה קודם כל התיאוריה ורק לאחר מכן הפרקטיקה. "הגישה שלו לא הייתה כפייתית ומיסיונרית", מסביר בוצר. הוא אמנם קשר את הרעיונות המופשטים למצוות ולחוקים של היהדות, אבל "באווירה הכללית אין לו תנאי כניסה בשום פנים ואופן".
אופן נוסף שבו האוניברסליות שלו באה לידי ביטוי היה פתיחותו לתרבויות שונות. "רבי נחמן היה מאוד עדכני", אומר בוצר, "אחד התפקידים של התלמידים הקרובים שלו היה לעדכן אותו כל הזמן במה שקורה בעולם, חדשות". דוגמה בולטת היא מנהג הווידוי בפני תלמיד חכם, שמעלה מיד אסוציאציה לנצרות. לרבי נחמן לא הייתה בעיה עם זה, כיוון שמבחינתו וידוי פירושו כנות, וזו כאמור הכרחית כדי שהאדם יוכל ללכת בנתיבו האישי. לדברי בוצר, מהנהג הזה מילא פונקציה שמקבילה לפסיכולוג של ימינו.
שמחה כדרך חיים
האדם בתפיסתו של רבי נחמן הוא לפני הכול ישות עצמאית, וככזאת עליה לדעת לפני הכול לחיות את העצמאות המנטלית המוחלטת. הפרקטיקה שבה דגל לשם כך הייתה התבודדות. ההיכרות העצמית הזו מאפשרת לאדם להבין את כל הרבדים והפנים באישיותו ומכאן לצאת לדרך. התקדמות במסלול הרוחני מתוך הבנת מורכבות הנפש מעניקה לאדם גמישות מרובה. ולנקודה זו מתנקזת תפיסת העולם שלו – אם אנו מסוגלים להכיל את השינויים ובמקביל להיות נאמנים לעצמנו ולהמשך הדרך, הרי זה מן ההכרח שתמיד נהיה בעקומת שיפור. אולי נכונו לנו אתגרים ומשברים בדרך, אבל יסודות אמונתו של רבי נחמן אפשרו לאדם להסתגל ולהתפתח.
סיסמאות מוכרות כמו "אין ייאוש בעולם" ו"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" עלולות להישמע שטחיות ואולי אף יומרניות. אבל מאחוריהן מסתתרת פילוסופיה מאוד עמוקה. בוצר מסביר, למשל, כי "האין ייאוש של רבי נחמן [משמעו] שהתהליך לא נגמר ומי אתה שתפסול את עצמך. גם הפסילה העצמית היא אגו". לשיטתו הכיוון תמיד טוב, גם אם בחוכמה שבדיעבד.
הרעיון של פסילת האגו מוביל לקונפליקט אחרון שסוגר את המעגל. לכאורה, הקריאה לבטל את האגו נשמעת כסתירה לרעיון האינדיבידואליסטי. אלא שרבי נחמן לא חינך להתעסקות עצמית – הוא דגל בהיכרות עצמית. כדברי בוצר, "אם הדאגה שלך לכלל מגיעה ממקום תיאורטי ולא מומחש, אז אתה לא מבוסס". כלומר, כדי שהאדם יוכל להתחבר לאחר, חייבת להיות לו איזושהי התנסות עם הבנת הנפש האנושית והיחידה שזמינה עבורו היא שלו. "המוטו היהודי ואהבת לרעך כמוך – דורש את ה'כמוך'", מחדד בוצר, "בשום פנים אין הכוונה שתעשה את האחר לכמוך". כשאדם מנסה ליצור תמימות דעים הוא עוצר את התהליכים האישיים של כולם וזה, לדבריו, ההיפך מתהליך של התפתחות ולמידה. יחד עם זאת, היכרות הנפש לא נעשית רק כאמצעי להכרת האחר. העבודה העצמית היא העיקר.
וכך למעשה, רבי נחמן – שדמותו עשויה להיתפס היום כמעט כשל גורו – בפועל די התנער מהצורך לומר לאנשים מה לעשות. תחת זאת, הוא הציע להם ללכת בדרכם. הקונפליקט בין משנתו ובין עוצמת הדבקות והמשיכה שהוא מעורר כמו מטביע חותם רשמי על תפיסתו הניגודית והמורכבת. "כולם קשורים אליו, אבל הוא לא של אף אחד", אומר בוצר, "הוא של עצמו".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הקנון העברי הראשון – אילו אוצרות ספרותיים מסתתרים בספר האגדה?
האיש שהביא את אריסטו ליהדות – על הרמב"ם ורעיון האמונה התבונית
כיצד הסתירות הפנימיות שלנו מקדמות את המדע, את האמנות ואת המחשבה האנושית בכלל
עוד מרדיו מהות החיים:
מדברים פילוסופיה: ליאת רגב וד"ר שמעון אזולאי בסדרת שיחות בנות 15 דקות על שאלות של מהות
