שבירת מחיצות הסטריאוטיפים מגלה לנו כי לכולנו יש מאבקים – מדוע לא להתמודד יחד?
לו הייתם פוגשים סופר בעל-שם, כמו עגנון למשל, לבטח הייתם יכולים לספק לו חומר לרומן המבוסס על סיפור חייכם. כל אחד מאתנו יכול להיזכר בחוויות מחייו המכילות את האלמנטים הנחוצים לסיפור מעולה: דרמה, מתח, מאבק הרואי, קונפליקטים, התגברות על מכשולים, גיבורים ונבלים, רגעי שפל ורגעי קתרזיס. כל שדרוש הוא יד אמן שתנסח את הדברים. עבור כל אחד מאיתנו, סיפור החיים הפרטי שלנו הוא יקום שלם של זיכרונות, רגשות והתנסויות – קטנות כגדולות. למעשה, סיפור חיינו הוא המציאות כולה, כפי שהיא נתפסת במוחנו.
וכמו הסיפור האחד והמיוחד שלנו, יש עוד כ-8 מיליארד. על כמות הסיפורים שהיו והסתיימו או אלה שיגיעו אין בכלל על מה לדבר. כל אחד מהסיפורים הוא עמוק, מרגש ויכול להפוך לרומן או לסרט. אלא שהמוח שלנו פשוט לא מסוגל להתמודד עם הכמויות האלו, מה גם שאין לנו גישה לחלק ניכר מהמידע, אפילו זה הנוגע לאנשים הקרובים אלינו ביותר. חשבו על הליכה שגרתית ברחוב הומה. אנו מביטים באנשים החולפים על פנינו וכל שאנו רואים הוא קווי מתאר בשלושה ממדים היוצרים דמויות צבעוניות, משל היו אלה בובות מהלכות.
אמנם לעולם לא נוכל אפילו לגרד את פני השטח בהיבט הזה של היכרות עם אנשים, אבל נראה כי עדיין יש ערך רב בהתבוננות עמוקה יותר בדמויות שאנו פוגשים. מישל סאליבן היא דוגמה חיה ומובהקת לערך הרב של התבוננות באדם מעבר לקווי המתאר של גופו. לסאליבן יש עיכוב בגדילת השלד, תופעה שמכונה גמדות. היא יושבת בכיסא גלגלים ממונע וזקוקה ללוגיסטיקה מייגעת כדי לנהל אורח חיים תקין. זה לא מונע ממנה לתפקד בהצלחה כנשיאת הקרן הפילנתרופית של חברת קטרפילר. בסיפור אנושי מלא חן והומור, היא מעניקה הצצה לנקודת מבט שלא פוגשים בכל יום. לכל אחד יש מאבק, היא טוענת, גם אם הוא לא נראה לעין. ולכן, היא מציעה, תנו לאנשים לספר לכם את הסיפור שלהם – ורק אחר גבשו דעה. היא משוכנעת כי לנוהגים כך מצפות הפתעות טובות.
איך להימנע ממוות בריאיון עבודה
כשהייתה ילדה קטנה, סאליבן לא ידעה שקיים הבדל בינה ובין ילדים אחרים. הזיכרון הראשון שלה הוא החשיפה של העובדה הזאת ביום הראשון בגן, כאשר חבריה ציינו בפניה, בישירות הנאיבית של ילדים, שהיא נמוכה מדי ונראית מוזר. זה התחיל בילד אחד, לאחר מכן הצטרפה אליו ילדה נוספת, ופתאום סאליבן הקטנה הבחינה שההתרחשות סביבה קפאה וכל הילדים בוהים בה. "כל הביטחון העצמי שאיתו הגעתי בבוקר הלך והתפוגג לו", היא מספרת. "בסוף היום, לפני שהלכתי הביתה, הגננת כינסה אותנו למעגל ואני מצאתי את עצמי מחוץ למעגל. לא יכולתי להסתכל על אף אחד".
החוויה הזו נתנה את אותותיה במשך השנים. סאליבן מספרת כי ההכרה הבוטה בשונותה גרמה לה לפתח רתיעה מאנשים, שהתחדדה לאור היחס שספגה מהם. ילדים ומבוגרים כאחד. "נהיה לי ברור מאוד שהעולם האמיתי לא ממש בנוי למישהי במידות שלי, באופן מילולי או מטפורי". מידותיה הקטנות הפכו למאבקה המרכזי בחיים, וממנו נגזרו תתי-אתגרים רבים נוספים. כך, למשל, בנוסף להתמודדות הפיזית היה עליה להתייצב גם מול התדמית, שהקדימה אותה תמיד בשל הוויזואליות הבולטת של מצבה. ואולם, סאליבן מזכירה לנו כי ויזואליות עלולה להטעות, ולאו דווקא במובן המקובל. לדבריה, "כולנו עוברים אתגרים רבים בחיינו. את חלקם אפשר לראות, כמו את שלי. את רובם לא רואים. אי אפשר לזהות אם אדם מתמודד עם בעיה נפשית, או אולי נאבק עם הזהות המגדרית שלו, אולי הוא מטפל בהורה מזדקן, או חווה קשיים כלכליים". ואם את מה שאנו יכולים לראות אנחנו לא יכולים להבין באמת – כמו למשל איך זה להיות נמוך-קומה – קל וחומר את מה שאנו לא רואים. סאליבן טוענת זאת מפורשות: "אני כאן כדי להפריך מיתוס, אני לא מאמינה שאפשר לשים את עצמך במקומו של אדם אחר […] איני יכולה להתמודד עם פחדייך או לרדוף אחר חלומותייך, ואת לא יכולה לעשות זאת עבורי".
לשיטתה, לא מדובר במבוי סתום, אלא נושא שמצריך כיוון מחשבה אחר. כלומר, הניסיון שלנו להבין את המצוקות שעוברות על אחרים הוא עקר. לעולם לא באמת נוכל לחוות את העולם מעיניו של הזולת. במקום זאת, מסבירה סאליבן, עלינו לחשוב על דרך אחרת לתמוך אחד בשני. כדי להסביר עד כמה קשה להבין את ההתמודדויות של אחרים וכיצד אפשר לאמץ גישה חלופית, היא חולקת כמה אנקדוטות מחייה, חלקן משעשעות, חלקן מעוררות התפעלות.
היא מציגה כדוגמה סיטואציה שכולנו חווינו, ריאיון עבודה. "זוכרים את ריאיון העבודה הראשון שלכם?" שואלת סאליבן, מה ללבוש? מה ישאלו אותי? ולא לשכוח לחיצת יד חזקה". אצלה כל החששות הללו תפסו מקום משני וחסר חשיבות, כיוון שהיה עליה להתמודד עם אתגר הרבה יותר אימננטי – כיצד להיכנס לריאיון בבניין שבו יש מדרגות בכניסה. כדי להתגבר על המכשול הבלתי צפוי היה עליה למצוא כבש העמסה ולהיכנס דרך רמפת הפריקה והטעינה. "נכנסתי והיה לי ריאיון נהדר. לא היה להם מושג מה עברתי באותו יום, וזה בסדר". וכשהיא אומרת שהם לא ידעו מה עברה, היא אפילו לא מתכוונת לצד הלוגיסטי של איתור מתקן העמסה בבוקר הריאיון. "במציאות", היא מספרת, "האתגר הכי גדול שלי באותו יום היה לעבור בין המשאיות הפורקות בכניסת המטענים מבלי להידרס". זה, על קצה המזלג, המרחק הבלתי נמנע שנפער כשאנו מנסים להיכנס לנעליו של אחר. אין סוף לרזולוציות שאפשר לרדת אליהן.
מפגש עם זר בשירותים של המטוס
תפקידה כנשיאת קרן פילנתרופיה מחייב טיסות רבות, ולדבריה, שדות תעופה הם כר פורה לבעיות עבור אנשים במצבה. בנסיעותיה למדה סאליבן על בשרה שהדרך להתגבר על המכשולים היא פשוט לדבר עם אנשים, ללמוד להכיר אותם, והכי חשוב – לא להימנע מבקשת עזרה כשצריך. היא מספרת על טיסה אחת שבה עלתה כרגיל למטוס, כלומר כרגיל במובן של אדם נמוך-קומה. זה כרוך בהרבה מעבר לכאב-ראש השגרתי של צ'ק-אין, בידוק בטחוני ובורדינג שהנוסע הממוצע מכיר. בכל אופן, היא הייתה צריכה לבקש מהדיילות עזרה כדי להרים את התיק לתא, ואז התיישבה. סאליבן מספרת כי בדרך כלל היא נוהגת להימנע מאכילה ושתייה במטוס כדי שלא תצטרך ללכת לשירותים. אבל בטיסה הזאת "הטבע קרא ואני נעניתי".
ויש סיבה טובה שהיא מעדיפה לא להגיע לשירותים במטוס. "הלכתי לקדמת המטוס, פטפטתי עם הדייל, ואמרתי: 'אתה מוכן לשמור על הדלת? אני לא מגיעה למנעול'". אבל אי-הנעימות שבקשה כזו עלולה לעורר היא כאין וכאפס לעומת הסיבה האמיתית, שהתרחשה מיד לאחר מכן. "אז אני עושה את מה שעושים… [ותוך כדי] והדלת נפתחת בתנופה! ועומד שם אדון… ומבט של אימה על פניו. בטח לי היה אותו המבט". ואם לא די בכך, היא מוסיפה: "כשיצאתי, גיליתי שהוא יושב ממש מולי".
סאליבן מספרת כי אותו אדון היה נבוך מאוד. "אז ניגשתי אליו ואמרתי בשקט: 'אתה תזכור את זה לעד, כמוני?' והוא אומר: 'נראה לי'". מהקלילות וההומור שבהם היא מתארת את החוויה, ניכר כי היא מורגלת במצבים מביכים, ולמדה 'להחליק' אותם על ידי כנות מחממת לב. "דיברנו עד סוף הטיסה, על המשפחות שלנו, ספורט, עבודה, וכשנחתנו הוא אמר: 'מישל, שמתי לב ששמו את התיק שלך גבוה. אפשר להוריד לך אותו?' ואני אמרתי: 'בטח! תודה'. ונפרדנו לשלום". לדבריה, אף-על-פי שמפגש בלתי רצוי שכזה בתא השירותים יכול להשאיר את חותמו, מה שייוותר לשניהם מהמפגש הוא ההיכרות המעט יותר מעמיקה. ולראיה, הפרידה שלהם לא הייתה מלווה במבוכה.
אירוע נוסף התרחש בטיסה לזנזיבר. "אני נכנסת לשדה בקלנועית שלי, תחשבו על זה, אישה לבנה, נמוכה, בלונדינית, בקלנועית. זה לא מחזה שרואים כל יום [בזנזיבר]". היא הבחינה שאין גשר עלייה למטוס והסבירה לצוות שהיא תצטרך עזרה בעלייה. אבל עד שזה יקרה הייתה לה שעה והיא פצחה בפטפוט ידידותי עם הסוכן במקום. "זו הייתה שעה נהדרת", היא מספרת, "הפרספקטיבה של שנינו השתנתה באותו היום. כשעלינו על המטוס הוא טפח לי על הגב ובירך אותי לשלום, ואני כל-כך הודיתי לו. ושוב, אני חושבת שהוא יזכור את השיחה שלנו יותר מאשר את הרושם הראשוני שלי, שגרם לו קצת להסס".
וכך, פעם אחר פעם כשנדרשה לבקש עזרה, הפועל היוצא היה מפגש אנושי שחודר מבעד לפני השטח החזותיים. ולכן, לדבריה, "בקשת עזרה היא עוצמה, לא חולשה". וכמו שזו עוצמה לבקש, זו עוצמה גם לתת עזרה. אנחנו לא חייבים להבין את הניואנסים הקטנים באתגרים של אחרים. עזרה אפשר להציע פשוט כשמישהו מפגין את האומץ לבקש אותה. ההיכרות תבוא כבר מאליה. וגם אם לא, זה עדיין בסדר. כפי שאומרת סאליבן, "כולנו נזקקים לעזרה במהלך חיינו, אבל זה חשוב באותה מידה להיות חלק ממערכת התמיכה של אנשים אחרים. אנחנו חייבים לאמץ את המנהג לתת חזרה".
את ההתבוננות מבעד לחיצוניות, ההבנה שכולנו מתמודדים עם בעיות – חלקן בלתי נראות – וההכרה בכך שאיננו יכולים להביט בעולם דרך עיניים שאינן שלנו, מתמצתת סאליבן בשלוש מילים: "חיים ללא שיפוטיות". במצב כזה, כל אדם יכול להיות יקום שלם שאת מרחביו איש לעולם לא יוכל לחקור לעומק, ועדיין נוכל לחיות בתנאים של שיתוף ואחריות הדדית. "זכרו, הנעליים היחידות שאפשר לצעוד בהן הן הנעליים שלכם", היא מסכמת, "אבל אפשר לעשות משהו יותר טוב. בעזרת חמלה, אומץ, והבנה, אפשר ללכת צד בצד".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: תופתעו לגלות כמה אפשר לקבל, כשפשוט מבקשים
סיטואציות מביכות – מתברר שיש להן סיבה טובה ואף כדאי לאמץ אותן אל חיקנו
הצל שלי ואני – הצצה לעולמו של עיוור וכלב הנחייה שחי לצדו
עוד מרדיו מהות החיים:
