מהי סליחה אמיתית ומדוע היא כה חשובה עבורנו
אברט וורת'ינגטון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה, חקר את נושא הסליחה כמעט עשור כשנתקל בפני ההזדמנות הגרועה ביותר לתרגל אותה: אמו נרצחה בדירתה על ידי פולש צעיר שלא הורשע והסתובב חופשי לאחר מכן. לו הייתם במקומו – הייתם מצליחים לסלוח לרוצח או לפחות לשים זאת מאחוריכם? ובשביל מה, מה היה יוצא לכם מהמאמץ הזה?
זו כמובן דוגמה קיצונית, אך רבים מאתנו סוחבים כעס על מישהו או על משהו שנים רבות אחרי שהאירוע כבר נגמר. אינטואיטיבית, קל להבין שכשאנו מסרבים לשחרר רגשות טעונים כגון זה, אנחנו בעצם שמים לעצמנו רגליים ומשחזרים שוב ושוב נרטיב שפוגע בנו. ואכן, לא מדובר רק בתחושת בטן. מחקרים מצאו, למשל, שכשאנו סולחים אנו ישנים יותר טוב, וזה לא הדבר הטוב היחיד שקורה לנו.
סליחה לא מחייבת ויתור על עשיית צדק
רגשות שליליים כלפי מי שפגע בנו הם טבעיים. למעשה, האבולוציה אחראית לכך שסליחה היא עניין לא פשוט עבורנו, כפי שמסביר אנתוני לופז במגזין Greater Good: הטבע דאג שתהיה לנו מוטיבציה להימנע ממי שעלול לפגוע בנו. הדרך היעילה ביותר ביותר היא לפגוע בחזרה או פשוט להימנע מהפוגע. לכן, אגב, גם הרצון לפעולת נקמה הוא טבעי ונעוץ בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, שכן מדובר במכניזם מהימן למדי לפתרון קונפליקטים אלימים. ואולם, נקמה היא חלופה שעלולה ליצור מעגל בלתי פוסק של פעולות תגמול, מה שרחוק מלשרת את הצורך המקורי – מניעת פגיעה בעצמנו. אך מתברר שהטבע חנן אותנו גם בחלופות נוספות. סליחה היא אחת מהן.
לפני שנצלול לתועלות שמביאה עמה הסליחה, כדאי לעצור וליישר קו בנוגע להגדרה עצמה. לפי מגזין Greater Good, מדובר באקט של החלטה מודעת לשחרר כעס, תרעומת, עלבון או רצון לנקמה, כלפי אדם, קבוצה או ישות שפגעו בנו, ללא תלות אם הם ראויים לסליחה שלנו. לעומת זאת, ד"ר בוב אנרייט, פסיכולוג באוניברסיטת וויסקונסין במדיסון וחלוץ במחקר הסליחה, חושב שיש בסליחה יותר משחרור או התקדמות הלאה. "סליחה אמיתית הולכת צעד אחד קדימה", הוא אומר, "ומציעה משהו חיובי – אמפתיה, חמלה, הבנה – למי שפגע בנו". דבריו מצוטטים בכתבה של קירסטן וויר באתר איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
וורת'ינגטון, שמוזכר גם באותה כתבה, מחדד ומנפץ תפיסה מקובלת: העובדה שסלחנו למי שפגע בנו לא אומרת שהוא משוחרר מאחריות. "סליחה אינה שווה לעשיית צדק ואף אינה מצריכה פיוס". כך, למשל, קורבן לניצול לא אמור להתפייס עם המנצל שכן זה נותר מסוכן באופן פוטנציאלי. אבל הוא עדיין יכול להגיע למקום של אמפתיה והבנה כלפי מושא הסליחה. "אם אסלח או לא – אין בכך כדי להשפיע על עשיית הצדק", הוא אומר. "הסליחה מתרחשת בתוך העור שלי".
וויר מביאה גם את דבריו של פרופסור לפסיכולוגיה לורן טוסיינט מלות'ר קולג' באייווה, הטוען שבין אם סבלנו מזלזול קטן ובין אם מעוול גדול – אם נלמד לסלוח לאלו שפגעו בנו נוכל לשפר משמעותית את תחושת הרווחה הנפשית כמו גם את הבריאות הפיזית. "סליחה היא נושא פסיכולוגי, חברתי וביולוגי", הוא אומר, "זהו החיבור האמיתי של גוף ונפש".
שחרור המשקעים מסייע לשיפור באיכות השינה.
המערכת החיסונית אוהבת סלחנות
בקרב החוקרים את הסליחה, משותפת ההבנה שמדובר במאמץ, אך גם ההסכמה שקיימות לא מעט סיבות להשקיע. וויר מציינת שמחקרים קישרו בין סליחה ובריאות מנטלית, כגון הפחתת חרדה או דיכאון ואפילו הפרעות פסיכיאטריות, כמו גם עם סימפטומים פיזיולוגיים ושיעור תמותה נמוך יותר. למעשה, טוסיינט, וורת'ינגטון וד"ר דיוויד ר. וויליאמס אספו די ראיות לתועלות שבסליחה כדי למלא ספר, ואכן קיבצו אותן לספר Forgiving and Health שיצא לאור ב-2015.
במחקר מ-2011 נמצא שאנשים שסולחים "על תנאי" בלבד, כלומר רק אם האדם הפוגע התנצל והבטיח לא לחזור על כך, עלולים למות מוקדם יותר מהסולחים ללא תנאי. אין, כמובן, תועלת פיזיולוגית גדולה מכך. ההסבר של החוקרים, אגב, הוא שאכן התנצלות מקדמת מקרים של סליחה, אבל כשהיא הופכת להכרחית עבורה, סביר שלאותו אדם יהיו פחות הזדמנויות לסלוח. כך כותבת אמנדה ל. חאן בטור ב-Huffpost שבו היא מפרטת כיצד סליחה טובה לבריאות. בין היתר, היא מזכירה מחקר שקישר בין סלחנות ובין איכות שינה.
לדעת טוסיינט ווורת'ינגטון, הקלה בסטרס היא ככל הנראה מרכיב עיקרי שקושר את הסליחה לתחושת הרווחה הכללית. והיות שאנו יודעים שסטרס כרוני מזיק לבריאות, אומר טוסיינט, הסליחה מאפשרת לנו להרפות מגורמי הסטרס הבינאישיים המכבידים עלינו.
אנרייט סבור שסליחה פועלת גם במכניזמים אחרים בנוסף להפחתת מתח. הוא מדבר על כעס "רעיל", ומסביר שבעוד שאין רע בכעס בריא, "כשכעס הוא עמוק ונמשך זמן רב, הוא עלול להזיק לנו באופן שיטתי". לפיכך, הוא מסביר, כשאנו נפטרים מכעס, השרירים שלנו מרפים, אנחנו פחות חרדים, יש לנו יותר אנרגיה והמערכת החיסונית שלנו מתחזקת. במטה-אנליזה מסוימת, לדוגמה, מצא ד"ר יוייצ'י צ'ידה שכעס ועוינות מקושרים לסיכון גבוה, למחלות לב ולתוצאות גרועות יותר אצל אנשים עם מחלות לב קיימות.
ואכן, מחקרים מסוימים שמזכירה חאן בכתבה הראו שלסלחנות יש השפעה על הפחתת לחץ הדם, ובמחקר מ-2011 שנעשה על זוגות נשואים, למשל, נמצא שכשהצד הנפגע סלח לפוגע, שני הצדדים חוו ירידה בלחץ הדם. מחקר אחר בדק נשאי HIV שהתאמנו לסלוח באמת ובתמים לאדם שפגע בהם ומצא שיעורים גבוהים יותר של תאי CD4, המצביעים על שיפור במערכת החיסון. מחקרים נוספים מצביעים על תועלות בריאותיות נוספות.
באחד מהמחקרים בחן טוסיינט עם עמיתים נוספים את מערכת היחסים שבין סטרס, תחושת רווחה נפשית וסלחנות. כמצופה, נמצא שאנשים עם סטרס מצטבר לאורך החיים חוו סימפטומים גרועים יותר בתחום הבריאות הנפשית. אבל הממצא המרתק באמת הוא שבין המשתתפים שהיו סלחניים יותר, הסטרס ארוך הטווח לא ניבא בריאות נפשית דלה. "כוחה של הסליחה למחוק את הקשר הזה היה מפתיע", אומר טוסיינט. "חשבנו שסלחנות יכולה לנכות משהו ממערכת היחסים [בין סטרס ומצוקה נפשית], אבל לא ציפינו שהיא תבטל את התלות". במחקר אחר עקב טוסיינט אחרי המשתתפים במשך חמישה שבועות ומדד כיצד רמת הסלחנות שלהם דעכה וגאתה. הוא מצא שכשהסלחנות עלתה, רמות הסטרס ירדו. הפחתת הסטרס, בתורה, הובילה לירידה בסימפטומים של בריאות נפשית.
תרגול אמפתיה, חזרה לאירועי העבר וסליחה עצמית – מאפשרים להמשיך בחיים בשלווה.
ניתן לפתח את הנטייה לסלחנות
בחזרה לסיפורו הטרגי של וורת'ינגטון. "הפעלתי את מודל הסליחה פעמים רבות, אבל מעולם לא באירוע כזה משמעותי", הוא מספר לוויר. ועם זאת, הוא מעיד שהצליח לסלוח לרוצח אמו די בקלות, ולא משום שהוא מתאר את עצמו כגיבור סליחות, להיפך – הוא מעיד שנדרשו לו 10 שנים לסלוח למורה ביסודי על ציון נמוך שהעניק לו – אלא בשל התרגול המצטבר של המיומנות במהלך השנים שקדמו לאסון. וורת'ינגטון מסביר שיש קשר ליניארי בין כמות הפעמים שאנשים מנסים לסלוח ובין כמות ההצלחות שלהם, "הכול תלוי בזמן שהושקע".
טוסיינט כינה זאת "סליחה הירואית", ועל אף שרובנו לא נעמוד בפני מצב קיצוני כמו רצח של אדם אהוב, הוא טוען שכל אחד יכול להרוויח מלהיות יותר סלחן. "אתם לא צריכים להיות האנשים הכי סלחנים בעולם", הוא אומר, "[אבל] אם תעבדו על זה, תיהנו מפחות סטרס ובסופו של דבר תרגישו יותר טוב". אז איך עושים את זה? לדעתו, פיתוח אמפתיה הוא מקום טוב להתחיל. כתיבת יומן או כתיבה הבעתית שממוקדת בלהיות אמפתיים עשויה לעזור בכך. כועסים על הערה של בוס גס רוח? נסו לשים את עצמכם בנעליו. אולי הוא תחת הרבה לחץ, אולי הפרויקט לא מתקדם כמתכונן. "כתיבה בטון אמפתי… יכולה להזיז אתכם למקום חיובי יותר", הוא מסביר.
למרבה הצער, אומר טוסיינט, אנשים רבים מוותרים מוקדם מדי וקופצים למסקנה שהם פשוט לא סלחניים. הוא מפציר באנשים לנסות, גם כשזה קשה. "רק בגלל שאתה נתקל במכשול אין משמעו שאתה אדם לא סלחן". פסיכולוגים יכולים להציע אסטרטגיות פורמליות יותר שסייעו לאנשים לסלוח. אנרייט, למשל, פיתח מודל לתהליך סליחה המורכב מ-20 צעדים ומעביר אנשים דרך ארבעה שלבים: חשיפת הרגשות השליליים הנוגעים לאדם הפוגע, החלטה לסלוח, עבודה על הבנת האדם הפוגע, וגילוי אמפתיה וחמלה כלפיו. את אפקטיביות המודל הוכיח אנרייט באמצעות סשנים אחד על אחד ועל ידי מחקר שהראה הקלה בסימפטומים של דיכאון, חרדה והפרעה פוסט-טראומתית בקרב נשים שחוו התעללות רגשית מצד בני זוגם. "התרגילים הקוגניטיביים הללו מסייעים להן לראות את הפגיעות של האדם הפוגע, ועד כמה הוא פצוע, בניגוד לקיבוע סטריאוטיפים עבורם או להגדרה שלהם על פי הפעולות הפוגעניות שנקטו".
דרך נוספת לתרגול סליחה מציעה ד"ר קריסטינה קופ, פסיכולוגית קלינית החוקרת יחסים עם תפקוד לקוי ועוסקת בתרפיה לזוגות באוניברסיטת טנסי-קנוקסוויל. היא סבורה שחשוב לחזור ולבקר בעבר כדי להצליח לסלוח ולהתקדם. "לפעמים שווה לחזור להיסטוריה של האירועים ולעבד אותם ברמה העמוקה… אם אתם יותר מדי ממוקדים בהווה, אתם עלולים לשכוח את ההשפעה שיש לעבר על מה שמתרחש עכשיו".
ולבסוף, אפשר ואולי אף רצוי לתרגל סליחה גם על עצמנו. חאן מביאה מחקר מאוניברסיטת ביילור שמצא שיישור ההדורים עם הצד שבו פגענו עוזר לנו לסלוח לעצמנו. "אחד המכשולים שאנשים נתקלים בהם כשהם רוצים לסלוח לעצמם הוא שהם מרגישים שמגיע להם להרגיש רע", אומר החוקר תומס קרפנטר, "ויישור ההדורים עם הצד השני נותן לנו רשות להרפות ולשחרר". היבט מעניין נוסף שעולה מהחוקרים בתחום הוא שכשאנחנו סולחים לאחרים אנחנו מצליחים יותר לסלוח לעצמנו, וזה כשלעצמו חיוני למי שרוצה לחיות עם עצמו בשלום.
למרות כל הבונוסים שמגיעים עם הסליחה, אנשים מסוימים יתקשו לאמץ את הקונספט. זה עלול להרגיש לא הוגן שאנו נשקיע את כל המאמצים כדי לסלוח בזמן שהאדם השני הוא זה שמלכתחילה שהתנהג באופן פסול. אבל אלו החיים, אומר אנרייט, "מבלי שזה מגיע לנו, אנו עלולים לחוות אי-צדק למכביר. הפגיעה היא לא הוגנת, האדם שיצר אותה אינו הוגן. אבל כעת יש לנו מקום לריפוי".
יותר מזה, כותבת וויר, רבים יוצאים מהנחה, שגויה לדעתה, שסליחה מעידה על חולשה. על כך מגיב וורת'ינגטון: "ובכן, האדם [שחושב כך] ודאי לא ניסה זאת". אנרייט מחזק ומסביר את ההיגיון שמאחורי הדברים. לטענתו, סליחה יכולה לסייע בבנייה מחודשת של הערכה עצמית, מה שמצביע דווקא על עוצמה. כשהתקווה של הנפגעים שייעשה צדק עם הפוגע נכזבת, את מי הם לא אוהבים? הוא שואל, ומשיב: "את עצמם". אבל "כשאתה נעמד מול הכאב של מה שקרה לך ומציע משהו טוב לאדם שפגע בך, אתה משנה את האופן שבו אתה תופס את עצמך".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?
מה שלימד הבודהא - דליק ווליניץ ברדיו מהות החיים על סליחה
מחקר חדש: רגשות לא נעימים חיוניים לבריאות הפסיכולוגית שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
