יש מקרה שבו דווקא כן כדאי להרהר בדאגות העבר – מתי וכיצד לעשות זאת?

הרהור בחרדות ודאגות מהעבר עשוי לסייע לנו להיכנס לפרופורציות לגבי העתיד

פסיכולוגים ממליצים לא לחיות מחדש את הכישלונות שלנו. לנטייה להרהר ואף להתבוסס בעבר יש שם מקצועי – Rumination, והיא נמצאה כקשורה לסדרה ארוכה של תופעות פסיכולוגיות לא רצויות כמו חרדות ודיכאון, כפי שמדווחת שירלי וואנג מה- Wall Street Journal. לכולנו יש חרטות וזה טבעי, אבל התבוססות בעבר היא הרבה מעבר לחרטה. מדובר בניתוח סיטואציה לפרטי פרטים תוך התמקדות בהיבט הרגשי שלה. למה זה קרה לנו? איך יכולנו לעשות צעד טיפשי כזה? אם רק התזמון שלנו היה קצת יותר מוצלח, וכן הלאה. ההיגיון מאחורי ההמלצה להימנע מכך, אם כן, פשוט למדי: אין טעם לסבול פעמיים בגלל אותו אירוע או החלטה שקיבלנו.

מטבע הדברים, הצורך שלנו לנתח סיטואציות בצורה כמעט אובססיבית עולה באירועים חריגים. אדם נורמטיבי לא נכנס למעגל בלתי פוסק של חרטה והרהורים בגלל שנקלע לפקק ואיחר הביתה בעשרים דקות. הוא כן עלול להיקלע לסשן כזה אם הוא נקלע לפקק ואיחר בעשרים דקות להולדת בנו או בתו. לעיתים קורה שאנשים נתקעים באירועים כאלה הרבה מעבר לטווח המיידי ומכלים אנרגיה ומשאבים קוגניטיביים שאמורים להיות מופנים לשימושים פרודוקטיביים. יחד עם זאת, מסתבר שלפעמים מחשבה על העבר יכולה גם היא להיות שימוש פרודוקטיבי במשאבים מנטליים.

הבדלי הסימפטומים: למידה מטעויות מול דשדוש בעבר

ד"ר לפסיכולוגיה לין מרגוליס מסבירה ב- Psych Central כי לעיתים אנו מבלבלים בין דשדוש בעבר ובין למידה מטעויות. כשאנו מבצעים ניתוח לוגי ורציונלי, כזה המפעיל את החלקים הקדמיים של המוח, אנו על תקן פותרי-בעיות. לעומת זאת, בהתבוססות רגשית אנו מפעילים בין היתר את האמיגדלה, הקשורה לפחדים פרימיטיביים והישרדותיים. במצב אחד אנו פועלים כדי לתקן, ובשני אנחנו בעיקר יכולים להוסיף נזק. מרגוליס מציגה סימנים המעידים על שהייה במצב דשדוש: "אתם מרגישים רע יותר במקום טוב יותר; צורך בהרגעה ועידוד; רפיון וחוסר יכולת לנקוט פעולה", וכן הלאה. לעומת זאת, כשאנו מביטים אחורה לצורך למידה אנו אמורים לחוות דברים כמו: "יכולת לחולל טווח של רעיונות ופתרונות; תחושת מומנטום והתקדמות, תקווה; יכולת להציב גבולות לזמן פתירת-בעיות", וכדומה.

כך שבמובן מסוים, דווקא מחשבה על הדאגות והחששות שלנו מהעבר יכולה לעזור בהתמודדות עם העתיד. המובן מאליו הוא שיש הרבה מה ללמוד מאירועים משמעותיים כמו איחור לחדר לידה. הטוויסט המעניין הוא שהתבוננות בדאגות הפשוטות והיומיות יותר יכולה להניב לא פחות תועלת. את ההיגיון שבכך מסביר דייוויד קיין, כותב הבלוג Raptitude והוא נשען על כך שרוב הטרדות והדאגות שמעסיקות את המוח שלנו אינן מהעבר אלא למעשה בעתיד – והן נוגעות בעניינים די שגרתיים.

כדי ליצור את הרקע לאופן השימוש בדאגות העבר על מנת להתגבר על דאגות מהעתיד, קיין מנסה לתאר את התחושה המיוחדת שאנו חווים ביום הראשון של טיול בחו"ל. התחושה הזו, הוא מסביר, נוגעת לאופן שבו אנו זוכרים את תחילתו של יום עמוס באירועים והתרחשויות. "הייתה לכם טיסה מוקדמת, אחר הצהריים הגעתם לעיר חדשה ואז התחלתם ביקור באתרים לפני ארוחת הערב. כשהגיע הזמן לישון, הזיכרון של ההשכמה עם שחר […] בעיר מגוריכם, נראה כה מרוחק מהרגע הנוכחי שלא ייתכן שזה התרחש היום". האלגוריה הזו באה להמחיש את הטבע בר-החלוף של החוויה האנושית ואת האופן שבו הפרספקטיבה שלנו עוברת אדפטציות עם שינוי הנסיבות. באופן דומה, גם הפרופורציות שלנו משתנות בהתאם לציר הזמן.

Wall Street Journal: התבוססות בעבר קשורה למגוון רחב של תופעות פסיכולוגיות שליליות.

כשם ששעות הבוקר מתרחקות כשאנו עוברים יום עמוס, כך גם דאגות מהעבר. "כולנו יודעים איך זה להיזכר כמה דואגים היינו בחודש שעבר לגבי אירוע חשוב שהתקרב", מסביר קיין. "עתה כשעברנו אותו, כל הדאגות שלנו נראות מיותרות". ממרחק הזמן, האירועים שהטרידו פשוט לא כאלה חשובים, חלקם אפילו הסתדרו על הצד הטוב ביותר. זה מדגיש עוד יותר את הפער שבין הדאגה והאירוע עצמו – לא מדובר על דאגות עתידיות, אלא על דאגות בהווה לגבי העתיד. קיין כותב: "אנו מבלים את מרבית חיינו בציפייה לאירוע החשוב הבא שיקרה לנו. העיסוק האופייני למוח האנושי הוא נטייה קדימה לכיוון מה שנראה כחוויה חשובה או מכריעה שתתרחש היום או בשבוע-שבועיים הקרובים". זו יכולה להיות מחשבה על המשימה שתגיע בעוד שעה, יומיים, שבוע וחצי ואפילו חודש.

מה שקורה בדרך כלל ביחס לאירועים עתידיים, מסביר קיין, הוא שאנו "מסרבים לחוות כאב [הכרוך בסיטואציות שגרתיות] בנחישות כזו, שאנו מתעסקים ללא הרף באירוע הממשמש ובא, מנסים לחקור אותו ולעשות חזרות בראש לגבי האפשרויות שלו, כך שאיכשהו נוכל להסיר את אי-הוודאות ממנו". וכך יוצא שאנו מעניקים ממשות מוחשית לאירוע שטרם קרה, ושככל הנראה ממשותו תתפוגג כעשן מייד לכשיסתיים והאירוע הבא יעמוד לפתחנו.

השאלה היא – בהינתן שממרחק הזמן אנו מבינים שדאגות כמו הפגישה עם הבוס, הקניות בסופר או הטסט לרכב הן חסרות חשיבות ונבלעות בהיסטוריה העצומה של חיינו – האם יש לנו דרך לצמצם את הדאגות לגבי אירועים דומים שיבואו. לשיטתו של קיין, בהחלט, צריך פשוט לחשוב על אירועי העבר. אפילו לא כדי לחלץ לקח קונקרטי, אלא רק בשביל לקבל פרופורציות.

תעתועי ציר הזמן הם היתרון שלנו

כשאנו מביטים אחורה ורואים עד כמה הלחץ שלנו היה לא מידתי ביחס לתחושה שלנו כלפי אירוע שהסתיים, קל לנו יותר להסיק שגם האירועים הבאים יתפתחו בצורה דומה. כתוצאה, קל לנו יותר להסיר ולו מעט מהמתח האופף את העתיד. אם ניצור גרף היסטורי הסוקר את מידת המתח והדאגה שהשקענו בחששות מפני אירועים ביחס לאופן שבו הם התפתחו לבסוף, נגלה חוסר התאמה משווע. ממרחק הזמן קשה לנו להאמין שדברים קטנים כאלה הטרידו אותנו, ממש כפי שאנו מסרבים להאמין שהבוקר התעוררנו במיטה שלנו בזמן שאנו מזמינים קינוח משובח במסעדה ביתית קטנה על רקע הנוף הציורי של טוסקנה. הזמן משנה את הפרספקטיבה שלנו בצורה תהומית. מכיוון שכך, התבוננות בחששות העבר יכולה לשחרר אותנו מחששות העתיד. אנחנו מבינים שכעבור פרק זמן מסוים, האירוע שמטריד אותנו יהפוך לזיכרון מרוחק וכנראה חסר חשיבות של ממש.

כשאנו דואגים מפני העתיד "אנו מותחים את הכאב האפשרי שלו לימים ואף שבועות של כאב ודאי", מסביר קיין, וכך, "בניסיון המתמיד להבטיח לעצמנו עתיד נטול כאב, אנו יוצרים בעקביות הווה מלא כאב". תזכורת עצמית של האופי בר-החלוף של החוויה האנושית ושל האופן שבו ציר הזמן משבש את סדרי הגודל והחשיבות יכולה לשמש כחיסון מפני הנטייה לדאגה יומיומית. "כולם באו והלכו", כותב קיין ביחס לאירועים בחיינו, "ונראה שמעט מהם מצדיקים את הדאגות שסבלנו עבורם".

קיין מציג גישה ריאליסטית ביחס לביטול חששות העתיד. הוא מסביר כי טבעו של המוח הוא לנתח אירועים עתידיים ויש לכך יתרונות שקצרה היריעה מלתאר. לכן אין טעם לנסות לבטל את המחשבה על העתיד לחלוטין. הרעיון הוא לדלל את כמות הדאגות כך שנוכל להתמקד במה שחשוב באמת ולא בדברים שגרתיים המתחפשים לאירועים משמעותיים. לדבריו, זה כרוך בהכרה בעובדה שמצד אחד אין לנו שליטה על העתיד, ומצד שני אנחנו נמצאים במצב קבוע של כניסה אל עתיד לא ידוע במידה כלשהי. היכולת לנתק עצמנו מהחששות והדאגות מאפשרת לנו יותר שלווה בהווה, שמתעצמת עוד יותר בלולאה מעניינת שמציג קיין. כשאנו מכירים בחוסר השליטה בעתיד ומשחררים את הדאגות שנועדו להוסיף ודאות מדומה לחיינו, "אנו יכולים לסמוך על אמון עצמי וחוסן נפשי כדי להסתדר". כלומר, ביטול התלות במחשבות על העתיד מאפשר לנו לצעוד לתוכו מתוך ביטחון ביכולות שלנו להתמודד עם מה שיבוא. בכך אנו מוסיפים שתי שכבות שלווה – גם בהסרת הדאגות וגם בהגברת הביטחון העצמי.

הערמומיות של דאגות לגבי אירועים קטנים טמונה בשגרתיות ובעצימות הנמוכה שלהן. כמו זמזום רקע שכמעט התרגלנו אליו, ורק כשייפסק נבין את השפעתו השלילית על איכות חיינו. היתרון שלנו הוא שאנו ערמומיים לא פחות, ויכולים להשתמש בזמן כמנוף להחלשת השפעת הדאגות. כשאנו מביטים על דאגות העבר לעומת העתיד אנו מגלים כי הזמן משמש כעדשה מקטינה ביחס למה שהיה וכעדשה מגדילה ביחס למה שיבוא. ועדשות, כידוע, אנו יכולים להחליף כאוות נפשנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מתח יכול לדחוף אותנו קדימה או לגרום לקיפאון – פסיכולוגים מסבירים כיצד לשלוט בהשפעתו

בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד

הטכניקה הפשוטה שמסוגלת להוציא את העוקץ מהחרדות – ועל הדרך להגביר את היצירתיות

עוד מרדיו מהות החיים:

מה שלימד הבודהה – על העצב הגדול שבנו ואיך אפשר לצמוח ממנו