תופעת ה-FoMo: הצורך להישאר בעניינים גורם לנו להשוואה חברתית ומוביל אותנו לתסכול – איך מתמודדים?
זוכרים את ההייפ שהיה סביב שמלה שהעלה לרשת משתמש טמבלר, כשהוא מזמין את הגולשים לכתוב באיזה צבע היא? אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על זה, חשוב לנו לשגר מילות הרגעה. רובנו, אם לא כולנו, התנסינו בסיטואציה שבה לא היינו מעודכנים. כך קרה גם לאמי חאן, 33, שסיפורה מופיע בכתבה של לורה מ. הולסון ב-The NewYork Times. חאן מודה שנמלאה לרגע מבוכה כשחבריה העלו את סיפור השמלה המפורסמת ושאלו לדעתה. על אף שהתמונה הגיעה לשיתוף מרשים של 38.5 מיליון צפיות, חאן לא נמנתה עמם, ופשוט לא היה לה מושג על מה מדברים חבריה.
דוגמה לכאורה שולית זו מייצגת תופעה אוניברסלית רחבת היקף. נדמה שהצורך להיות מעודכנים גדול אף יותר מאז עלייתן המטאורית של הרשתות החברתיות ונוכחותן האינטנסיבית במעגלים השונים של חיינו. למעשה, הפחד להחמיץ דבר מה כה נפוץ במחוזותינו עד שזכה להגדרה מילונית – FoMo ( Fear of Missing Outובעברית חרדת החמצה), והוא מעסיק בשנים האחרונות את הציבור וכן חוקרים רבים. אחרי הכול, אנחנו חשופים לכמויות בלתי נתפסות של הזדמנויות ומידע במגוון אינסופי של תחומים – וגם אם נקדיש את חיינו לכך, לא נספיק לכסותם. אם היינו משלימים עם זה, לא הייתה בעיה. אז למה כל כך מלחיץ אותנו להישאר מחוץ ללופ, עד שאנו מבקרים בפיד שלנו בתכיפות במקום לעסוק בדברים אחרים? ואיך מפסיקים לעבוד בזה 24/7 ומפנים זמן לחיים עצמם?
גם מי שלא עסוק ברפרוש בלתי פוסק של נקודות הממשק הווירטואליות עם העולם החיצון עלול למצוא את עצמו מרגיש לא בנוח כאשר מצפים ממנו לדעת משהו שקרה בזמן שמצמץ. השם FoMo ניתן לתופעה ב-2011 ובמקור תיאר את החרדה שחשים מי שקוראים ברשתות החברתיות על מסיבות שהם לא הוזמנו אליהן. מאז הורחב גם לתחושת פספוס מידע, חוויות, אירועים, קשרים והזדמנויות שונות. סקר שנערך בארצות הברית ובבריטניה מצא שרוב ילידי שנות ה-80 עד שנות ה-90 (דור ה-Y) נענים בחיוב לכל הצעה רק כי הם חוששים לפספס הזדמנות כלשהי.
לא כל הנוצץ בפייסבוק – אמיתי
הפחד מהחמצה זוקף ראשו גם כשאנו "נתקלים" (בואו נודה בכך, אנחנו הרי מחפשים אותן) בתמונות שמציגות אחרים ברגעים מושלמים, או אירועים שהיינו רוצים להיות בהם אבל אנחנו לא, וגורמות לנו להרגיש שאנחנו מפספסים חיים מגניבים יותר. האירוניה היא שאנחנו מרעננים את הפיד שלנו בתכיפות כדי להיות בעניינים, אבל מה שעולה מולנו – פיסות של חיים טובים יותר, לכאורה – גורם לנו להרגיש דווקא רע יותר ומעצים את חרדת ההחמצה שדחפה אותנו לשם מלכתחילה.
הת'ר ימדה-הוסלי טוענת ב-Lifehacker ש-FoMo לא נוגע לפחד מאי הידיעה שמשהו קורה – אלא לעצם העובדה שהוא קורה בלעדינו. החרדה היא מפספוס בונדינג עם קבוצת השייכות שלנו. בפודקאסט של NPR שהיא מביאה נאמר שרבים מפחדים שדווקא כשלא יהיו נוכחים יקרה משהו שיעצב את ההיסטוריה של הקבוצה באופן שיפחית בעתיד את השייכות שלהם אליה. כלומר, חרדת ההחמצה והצורך בשייכות חברתית לעתים מצטלבות. למשל, היא מדגימה, אם נבחר לנסוע לאירוע משפחתי חגיגי ובאותו יום החבר'ה ייפגשו ויעלו תמונות לפייסבוק, אנו עלולים להצטער על שאנחנו לא שם, אפילו שאין בנו חרטה על הנסיעה למשפחה.
הוסלי מציעה כמה פתרונות למצבים דומים: ראשית, תכננו זמן איכות עם חברים, וכדאי לשקול פגישה אחד-על-אחד לחיבור חזק יותר, תמורת זה שהפסדנו; שנית, התמקדו במה אתם כן עושים שמשמח אתכם – כך תדחפו הצדה את הסחות הדעת הנוגעות למה שהחברים שלכם עושים בלעדיכם ברגע זה. לסיום, היא מפצירה, אין חובה לתעד את הבילוי שלכם ברשת החברתית בזמן אמת.
אם אתה לא שם, אתה לא קיים? הרשתות החברתיות הצליחו לשכנע אותנו שאנו זקוקים להן כמו לחמצן.
"הדרך הטובה ביותר לדלג על פומו שנוצר בעקבות רשת חברתית הוא לא להיכנס לרשת החברתית". זה לא קל, היא אומרת, לכולנו יש תמונות מרגעים שאנו רוצים לשתף עם מעגלים נוספים, אבל נסו להעלות אותן בתום האירוע כך שלא תיסחפו בתוך הספירלה הבולענית בפיד שכוללת את מה שכולם עושים עכשיו כשאתם לא שם. חרדה חברתית וסטרס לא נעלמים כליל, היא אומרת, גם אם ניחנתם בביטחון עצמי גבוה, אבל צעדים אלו יכולים להקל עלינו ולסייע לנו לחזור ולהתמקד ברגע הזה, ולשמוח במקום שבו בחרנו להיות.
עוד סיבה להימנע מפומו היא שפעמים רבות התוצאה שלו היא השוואה לזולת, כלומר לזולת כפי שהוא מציג את עצמו ברשת החברתית. אריק ברקר ממגזין Time מזכיר את הטיעון בדבר האשליה של פייסבוק – החיים של הזולת נראים פעמים רבות נוצצים מכפי שהם. ועדיין, השוואה לאחרים היא בלתי נמנעת, גם כשאנחנו יודעים כי היא לא פועלת לטובתנו. ברקר מצטט את מונטסקייה, פילוסוף צרפתי שחי במאות ה-17-18: "אם היינו מבקשים להיות מאושרים, היה ניתן להשיג זאת בקלות; אבל אנחנו מבקשים להיות מאושרים יותר מאחרים, וזה תמיד קשה, שכן אנחנו מאמינים שאחרים יותר מאושרים מכפי שהם".
כשאנחנו במקום של השוואה ומרגישים שאנחנו מחמיצים את החיים שהיו יכולים להיות לנו, קיימת נטייה לפרסם פוסט משל עצמנו, ממש כאילו אנחנו מכריזים: הי, גם אני כאן, תראו אותי! הבעיה היא, ברקר מדגיש, שבנוסף להקלה – הזמנית – שהוא מספק לנו, העריכה המסוימת של המציאות בו תגרום לאחרים להרגיש רע יותר מעצם ההשוואה אליו, ובכך אנחנו ממשיכים להפיץ את ה"וירוס".
האם התופעה הזו מספרת לנו משהו שחשוב שנדע, תוהה ברקר, ומיד מבשר לנו ש"פומו הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים". לדידו, קיימת סבירות גבוהה שאם נקלעתם למערבולת פומו, כנראה שאתם לא הכי מרוצים מהחיים הנוכחיים שלכם. הוא מתייחס לאותו מחקר מ-2013 שעסק בקורלציה של פחד מהחמצה עם היבטים התנהגותיים, רגשיים ומוטיבציוניים. פומו הוגדר כ"תחושה לא נעימה ולעתים מכלה שאתם מפסידים – שהחברים שלכם עושים, יודעים או מחזיקים במשהו טוב יותר מכם".
נמצא שאנשים עם רמות נמוכות יותר של סיפוק צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ביניהם תחושת השתייכות וחירות אישית, נטו לרמות גבוהות יותר של חרדת החמצה. כלומר, רבים נכנסים לרשת דבר ראשון על הבוקר כדי לקבל מידע או להשתייך לקבוצה מסוימת. אחרים יצפו כל הלילה (בינג') בסדרה מחשש להיות מודרים מהשיח במשרד. האירוניה היא שלעתים דווקא אנשים אלו חווים רמה גבוהה יותר של בדידות, גם כי הרשתות לא יכולות להחליף תקשורת של פנים מול פנים, וגם כי בהייה בתמונות של אנשים בחברותא עלולה לגרום לנו להרגיש עוד יותר בודדים. בנוסף, פעמים רבות הבדידות מתדלקת את חרדת ההחמצה וחוזר חלילה.
אשליית השלמות. החיים של אנשים אמיתיים רחוקים מלהיראות ככה רוב הזמן.
מ-FoMo ל-JoMo, השמחה שבאי הידיעה
כשאנחנו מבינים את השפעת המדיה החברתית עלינו ומנסים להתנתק, מה שנקרא 'צום דיגיטלי', או אפילו רק הפחתה בתדירות ההצצה לתיבות הדואר והנוטיפקציות השונות – בכל זאת, יש יתרונות לשימוש במדיה – התמורה המיידית היא זמן שמשתחרר לטובת משימות וחוויות מועדפות, שפשוט לא מגיעים אליהם אחרת, כמו קריאת ספרים. יש לזה אפילו שם, JoMo, השמחה שבהחמצה. הטביעה אותו כריסטינה קרוק ,מחברת JoMo, The Joy Of Missing Out. ברקר מזכיר גם חוקרים הטוענים שלעתים טוב לבודד את עצמנו מעולם האפשרויות. סך הכול, "אם יש סיפור בהקשר התרבותי הרחב יותר, זה לא באמת שהייתי מפסידה אותו…", כפי שאמרה מתנתקת באחד המחקרים והתכוונה שמה שחשוב באמת ימצא את דרכו אליה. היא, על פי הסטטיסטיקה, אחת מתוך עשרה שבוחרים להתנתק בשל עודף דרמה או רכילות.
כמובן שכשאנו מתנתקים או מתעדכנים בתדירות פחותה, הפומו נבהל וזועק: "ואם משהו חשוב יקרה בדיוק כשאני נעלם קצת מהנוף"?, מה שהופך את השינוי למאתגר יותר, אבל אפשרי. לצד הגברת המודעות לנטיות ולדפוסים שציינו, ברקר מציע שתי אסטרטגיות נוספות.
לצאת מהלופ 1# – מיקוד תשומת הלב פנימה: על אף שפעמים רבות אנחנו פונים אליו כדי לשפר את הרגשתנו, פייסבוק לא יביא לנו את האושר, טוען ברקר. כשתשומת הלב שלנו מכוונת לאחר או ל"טוב יותר", הוא מסביר, אנחנו מאבדים את תחושת העצמי האותנטי שלנו. וכך, "הפחד העקבי מהחמצה משמעותו שאיננו לוקחים חלק כאדם אמיתי בעולם שלנו עצמנו".
המפתח לאושר טמון לדידו בשתי מילים: שימת לב (Attention). הוא מביא את דברי פול דולן, מחבר הספר Happiness by Design: Change What You Do, Not How You Think, ומסביר שתשומת לב היא הדבק שמחבר את החיים, והאושר שלנו תלוי במקום שאליו נפנה את תשומת ליבנו. "אם אתה לא מאושר כפי שיכולת להיות, אתה כנראה לא מקצה את תשומת הלב למקום הנכון…. שינוי של התנהגות והגברת האושר קשורים במשיכת תשומת הלב מהשלילי בדיוק כפי שהם קשורים בהפנייתה אל החיובי".
לצאת מהלופ 2#: הכרת תודה: ההשוואה הבלתי נמנעת לחיים הלא-בהכרח-אמיתיים של האחר בפייסבוק גורמת לנו להרגיש שיש לנו פחות, אומר ברקר, אבל הערכה של מה שיש לנו גורמת לנו להרגיש שיש לנו יותר. הוא מציע ניסוי קטן: "הביטו סביבכם. אילו דברים טובים אתם אולי לוקחים כמובנים מאליהם? בית? משפחה? חברים? עכשיו קחו כמה רגעים כדי לדמיין שאלו נלקחים הרחק מכם. כיצד תרגישו? דברים רעים קורים לנו באופן אקראי, נכון? כך שבמובן מסוים, אתם ברי מזל שיש לכם מה שיש לכם".
במילים אחרות, החסרה מנטלית של רגעים יקרים מחיינו גורמת לנו להעריך אותם יותר, להכיר עליהם תודה, להרגיש שיש לנו יותר ולהיות מאושרים יותר. המדע מחזק זאת, הוא ממשיך: ככל שאדם נוטה להכיר תודה, כך פוחתים סיכוייו לנוירוטיות ולחוש דיכאון, חרדה, בדידות וקנאה, הוא משתלב יותר בחברה ותחושת הסיפוק עולה.
מדיה חברתית היא לא השטן, מדגיש ברקר, אבל "אנחנו מחווטים להשוות את עצמנו לאחרים, וכולנו יודעים לאן זה מוביל במדיום שבו כולם מעגלים פינות כדי להיראות במיטבם". פייסבוק, למשל, יכול לסייע לנו להיות מאושרים יותר, אם במקום להשוות נשתמש בו לתכנון מפגשים פנים אל פנים. פרופסור ג'ון קאסיופו שהוביל מחקר על בדידות הסביר שפייסבוק הוא כלי, וככזה, האפקטיביות שלו תלויה במשתמש. "אם אני משתמש בפייסבוק כדי לתכנן משחק כדורגל, למשל, זה בריא. אבל אם אני פונה לפייסבוק במקום לשחק עם חברים שלי, זה כנראה לא".
החדשות המעודדות הן שהנטייה לפומו יורדת עם הגיל, ובמקביל כנראה מצטמצמת גם ההשוואה לזולת שמזינה ומוזנת על ידי חרדת ההחמצה. בינתיים, בהקשר זה, ברקר מציג טיעון שאי אפשר להתעלם ממנו: בכל פעם שאנו מכלים את זמננו בבהייה בתמונות של אושר שנבחרו בקפידה, זכרו דבר אחד: אלו החיים שלכם שאתם מפספסים.
נכון, הבחירה לא להיות מעודכן בכל מם שצץ ברשת מגיעה עם מחיר מסוים, אבל, כפי שאומרת סוזאן קיין, מחברת הספר Quiet: The Power of introvert in World that can't stop Talking, "אז במשך 10 דקות לא יהיה לכם מה לתרום לשיחה. החיים ממשיכים".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
במגמת שיפור? כיצד השוואות לאחרים משפיעות על ההתקדמות שלנו בחיים
מה מניע אותנו להיחשף ברשתות החברתיות – וכיצד הן תומכות בקיום הנפשי שלנו?
מדוע אנשים שמשתמשים באמוג'י מצליחים יותר בהשגת בני זוג?
עוד מרדיו מהות החיים:
