האם קיימת דרך קריאה שמסייעת לחקוק בזיכרון יותר מידע מספרים?

קריאה אקטיבית – ביכולתנו להפיק יותר מהספרים שעוברים תחת עינינו

בועז מזרחי | 13 ספטמבר, 2017

עבור הילדים בבתי הספר היסודיים במחוז מריון בפלורידה, שנת הלימודים 2017/18 הולכת להיות התגשמות החלומות המתוקים ביותר של כל תלמיד אי-פעם. הסיבה היא, כפי שמדווח ה- Washington Post, שהמפקחת האזורית החליטה לבטל את שיעורי הבית כמדיניות גורפת. במקום זה, הדרישה מתלמידי היסודי תהיה 20 דקות של קריאה מדי ערב, או האזנה למבוגר קורא בשלבים המוקדמים יותר. התלמידים אף יוכלו לבחור את חומרי הקריאה בעצמם.

על פי הכתבה, המהלך זכה לתמיכה מצד רוב ההורים והמורים, אך היו לו גם לא מעט מתנגדים. המצדדים בהשארת שיעורי הבית מאמינים כי הם "עוזרים לקבע מידע בזיכרון של הילדים ומלמדים אותם לבסס הרגלים". אפשר להבין מהיכן מגיעה טענה כזו. אחרי הכול, קריאה עלולה להיתפס כפעילות פסיבית. בשיעורי בית, לעומת זאת, הילד אמור להפעיל את המחשבה באופן יזום אל מול אתגרים קונקרטיים. הטיעון הזה אינו מדויק, כיוון שקריאה יכולה להיות מאוד אקטיבית: היא מעוררת דיון פנימי בקרב הקורא – מבוגר או ילד, זה לא משנה – ודווקא מכיוון שהדיון הזה אמורפי ופתוח, הוא דורש יותר מאמץ ויכולת מיקוד.

אבל גם אם נניח שהקורא הממוצע אינו עוצר לאתגר את עצמו בשאלות מורכבות כל כמה משפטים, נראה כי בכל זאת אפשר לזקק מהספרים יותר מידע משנראה על פני השטח. ההחלטה של המפקחת מפלורידה הרי לא הייתה שרירותית. היא התבססה על מחקרים שלא מצאו תרומה משמעותית לשיעורי בית ביסודי ועל עבודתו של פרופסור ריצ'רד אלינגטון, מומחה לחינוך מאוניברסיטת טנסי בנוקסוויל, שמאמין כי קריאה יומיומית יעילה יותר משיעורי בית קלסיים.

נרצה או לא – הספר נטמע בתוכנו

מכיוון שרוב הקוראים שלנו אינם תלמידי יסודי מפלורידה, צריך לשאול האם לאירוע המעניין הזה עשויה להיות רלוונטיות כללית יותר. כלומר, האם אכן אפשר לבנות על כך שהידע שאנו צוברים מקריאה לא יאבד והאם יש דרך להפוך אותו למוצק יותר. הכותב והבלוגר צ'ארלס צ'ו מאמין כי אנחנו לא באמת שוכחים את מה שאנו קוראים, אפילו אם אנחנו לא מצליחים לדלות פרטים ספציפיים.

בטור ב-Medium הוא מציף בעיה מוכרת – אנו קוראים ספר ואחרי מספר שבועות אין לנו כמעט שום זיכרון ממנו. נסו זאת עם הספר האחרון שקראתם. אם כן, לכאורה, אין טעם להשקיע בקריאה. המידע בלאו הכי אובד בתהום הנשייה של הזיכרון. צ'ו מאמין כי "חששות כאלה אינם מבוססים". הוא מסביר כי ערכו של המידע בספר אינו בהכרח בזכירת פרטים נקודתיים כפי שלימדו אותנו לבגרות בהיסטוריה. ספרים מספקים לנו תשתית עמוקה יותר של מידע. "מה שאנו מקבלים מספרים אינו רק רשימת שמות, תאריכים ואירועים המאוחסנים במוחנו כמו קבצים במחשב", מסביר צ'ו, "ספרים גם משנים ממש את המציאות שאנו תופסים, דרך המודלים המנטליים שלנו".

כשנחזור אל הספר עוד כמה שנים, הוא כבר יהיה משהו די חדש עבורנו.

מי שקרא למשל את כמעיין המתגבר של איין ראנד, אולי לא זוכר את שם הפרויקט האדריכלי הראשון שקיבל הגיבור, ואולי אפילו לא את שמו. האווירה במנהטן של ראשית המאה ה-20, לעומת זאת, הפכה לחלק בלתי נפרד מההיכרות שלו עם העיר ניו- יורק. הוא אולי לא זוכר את שם העיתון המרכזי, אבל הוא כבר לא יוכל שלא לדעת כיצד התקשורת מעצבת את דעת הקהל. מי שקרא את הזקן והים של המינגווי לבטח לא זוכר את שמו של הילד בסיפור, אבל התחושה של מאבק סיזיפי נטמעה בתוך האישיות שלו לנצח. ספרים, כשהם כתובים היטב, מספקים ערך שגולש מעבר למכסה המצומצמת של הזיכרון ומתפשט אל תפיסת העולם שלנו עצמה. אל המודלים המנטליים, כדברי צ'ו.

"אתם יכולים לחשוב על מודלים מנטליים כעל עדשות פסיכולוגיות שמעניקות צורה וצבע למה שאנו רואים", הוא כותב. ומניסיונו, האינטואיציה יודעת לאותת לנו כשאנו נתקלים בקטעים המעצבים את המודלים שלנו ביתר שאת. "כשמשהו קופץ אליי [בזמן הקריאה], יש סיכוי טוב שזה חשוב". כשקטע סיפורי ברומן (או אינפורמציה במקרה של ספרי עיון) לוכד את תשומת ליבנו בצורה מיוחדת, זה רמז לעצור ולחשוב על הדבר. מדוע הטקסט פרט על המיתרים שלנו? מה המשמעות של הכתוב עבור המקרה הפרטי שלנו? איפה נתקלנו בדבר דומה או נוכל ליישם אותו בעתיד? רובנו עוברים את התהליך הזה מבלי להיות מודעים אליו בצורה מוחלטת, וייתכן שתשומת לב מיוחדת עשויה לייעל את התהליך הקוגניטיבי הזה. עצירה והרהור בדברים אינם פוגעים בשטף הקריאה, בדיוק כפי שאינם מפרים את שטף חייכם.

המידע שבספר משתנה עם נקודת המבט שלנו

במילים פשוטות, צ'ו מציע להיות מודעים לנקודות שבהן המודלים המנטליים שלנו מושחזים, מתרחבים או עוברים שינויים. המודלים הללו עוברים תהליכים לא רק כתוצאה מקריאה, אלא כתוצר של כל ניסיון בחיים: היכרות עם אנשים חדשים, לימודים לתואר, עבודה, תחביבים וכן הלאה. קריאה מספקת לנו בוסט של ניסיון וירטואלי שבמרבית המקרים לא היינו יכולים להשיג בעצמנו, ולו מהסיבה הפשוטה שחלק מהספרים נכתבו בטרם נולדנו. וככל שהניסיון שלנו עשיר יותר, סביר להניח שהשינוי שעברנו ניכר יותר. המשמעות היא שהדרך שהסתכלתם על העולם בגיל 24 שונה מהאופן שבו תביטו עליו בגיל 36 או 42. זו סיבה נהדרת לחזור ולקרוא שוב את אותם ספרים.

"אם המוח שלנו משדרג בקביעות את המודלים המנטליים שלו", טוען צ'ו, "אז הגיוני מאוד שהוא אף פעם לא רואה את המציאות בדיוק באותה דרך. זה אומר גם שאף ספר אינו בדיוק אותו הדבר כשאתה קורא בו שוב". הרעיון הוא לא לקרוא שוב כדי לאחזר את המידע שבספר. להיפך, המטרה היא להשיג ידע חדש מאותו מקור, לא מפני שמשהו השתנה בו, אלא בעקבות השינוי שחל בנו. כפי שנוף ייראה לנו אחרת לגמרי משתי נקודות שונות במדרון הר, אף על פי שגרגר אבק לא זע בו. איך עושים את האיזון בין ספרים חדשים לקריאה חוזרת? צ'ו מאמין שהספרים ששווה לחזור אליהם הם אוסף מצומצם ומובחר שהיה לו את האימפקט המשמעותי ביותר עלינו. ככל שהספר היה עשיר ועמוק יותר, כך עולה הסיכוי לשאוב ממנו מידע חדש.

לצד העובדה שאנו מפיקים תועלת מקריאה גם בצורה פסיבית יחסית, עדיין נראה כי ניתן להוסיף אלמנט של אקטיביות באמצעות טכניקות פרקטיות. הבלוגר דריוס פורו כתב פוסט בנושא, ובו הוא טוען כי "העיקר אינו כמה ספרים אתה קורא, אלא כמה אתה שומר ממה שקראת". הוא מציג חמש דרכים לחלץ יותר מהספרים, בדגש על ספרי עיון. אך נרשה לעצמנו לכלול בתוך כך גם רומנים, כיוון שלצד ידע המעשי, אימוץ פרספקטיבה לחיים, למשל, בהחלט נכלל בסל הדברים שאפשר להעביר מהדיו או מהפיקסלים אל המציאות הממשית.

האמצעי הראשון הוא שמירה על רלוונטיות. "לפני שאני חושב איזה ספר אני הולך לקרוא, אני חושב על מה שאני רוצה להשיג", מסביר פורו. במקרה של ספרי עיון הכוונה ברורה. אם נתקלנו באתגר משמעותי בניסיון להתגבר על עודף המשימות, ספר על ניהול זמן יסייע לנו יותר מספר על מערכות יחסים. זוהי אסטרטגיה של קריאה על בסיס אתגר משמעותי פר תקופה. זמנו של הספר על מערכות יחסים יבוא כשזה יהיה הנושא שבראש מעיינינו. אפשר להחיל את זה גם על סוגים נוספים של ספרים, כמו רומנים או ספרי הגות פילוסופית במקרים כמו משבר קיומי, או התחושה הלא מוגדרת שבין דיכאון, אדישות ושחיקה.

במקביל, פורו מציע לעשות שינוי בהלך הרוח בזמן קריאה, ולחשוב על עצמנו כמורים. לדבריו, ידע זה דבר שראוי להחזיק בו רק אם מיישמים אותו, מה שהופך הרבה מהידע שלנו למיותר, לכאורה. "אבל הנה דבר אחד שהרבה אנשים אינם לוקחים בחשבון", הוא כותב, "שיתוף ידע הוא יישום נהדר". המשמעות היא לקרוא במצב תודעתי של מורה. לחשוב על הספר כעל מקור שאנו הולכים להעביר הלאה, ואכן לעשות זאת ככל האפשר. לדבר עם אחרים על הספר ועל הרעיונות שבו בזמן הקריאה ולאחריה. זה גם ימקד אתכם ברעיונות ובפרטים, וגם תבצעו לחומר עיבוד מחדש.

צילום של הקטע ותיוק באפליקציה יכול לחסוך לכם כתיבה על גבי הדף, אם אתם רואים בכך השחתה.

ליישם את המידע, במציאות ובדמיון כאחד

הרעיון הבא הוא אחת השיטות המוכרות לחידוד המידע שאנו לוקחים מספרים – הערות שוליים. לדברי פורו זוהי דרך טובה ליצור קשרים בין פיסות אינפורמציה, מה שעוזר לזכור אותן טוב יותר וכן ליישם אותן בסט רחב יותר של אפשרויות. עם האמצעים הטכנולוגיים של היום, השיטה העתיקה הזו אפילו לא צריכה להיות כרוכה בכתיבה על דפי הספר. פורו משתף את השיטה שלו כשהוא נתקל בקטע שווה סימון והערות: "יש לי תיקייה נפרדת של "הערות ספרים" באפליקציית הפתקיות שלי […] אני מצלם את הדף ומעלה אותו לתיקייה, ואז אני מיד כותב מדוע הקטע חשוב וכיצד אני יכול להשתמש בו". אפילו ציטוט חכם מרומן יכול לשמש אתכם לצורך מצגת, לברכת יום הולדת או בכל יישום אחר שעולה בדעתכם.

מחקרים גילו כי עבור המוח אין הבדל מהותי בין מציאות לדמיון. כאשר אנו מדמיינים פעולה, עבור המוח זה כמעט כאילו ביצענו אותה במציאות. סביר להניח שככל שהדמיון חי יותר, כך החוויה מציאותית יותר. על העיקרון הזה מבוססת הטכניקה הרביעית. פורו מציע ליצור ויזואליזציה ממשית ככל הניתן של קטעים חיוניים שאנו קוראים. אנחנו כמעט לא יכולים להימנע מזה כתופעת רקע. כאשר אומברטו אקו מתאר את רובע העוני של פריז בבית העלמין של פראג, אנו מוכרחים לדמיין את הסמטאות הצרות, הטיפוסים החשודים וכן הלאה. פורו טוען שאפשר לקחת את צעד אחד קדימה – ממש לעצור את הקריאה וליצור סימולציה מנטלית שבה אנו מיישמים את מה שקראנו. בהמשך לכך, הדרך האחרונה להפיק עוד מספרים היא ליישם פיסת ידע חדשה שקראנו בהקדם האפשרי. זה יעניק לה אחיזה ממשית במציאות, בחוויה מוחשית שעברתם. ובואו לא נשכח, זו המטרה שלשמה יצאתם לדרך מלכתחילה.

האם זו תהיה הגישה של בתי הספר בפלורידה כלפי קריאה? סביר להניח שעוד יחקרו את זה וילטשו את הגישה. בינתיים, עבור מי שסיים את חוק לימודיו ועדיין מעוניין לקרוא ולהפיק מכך תועלת, קריאה מכוונת וממוקדת יותר יכולה לעשות את העבודה.

ולבסוף, אפילו אם לא הסכמתם עם מילה שנכתבה כאן או שניסיתם טכניקות דומות והן לא עבדו; לצ'ארלס צ'ו יש נקודה מעניינת עבורכם. הוא אמנם מתייחס לכך בחצי קריצה, אבל יש גרעין של רצינות בדבריו. לשיטתו, השכחה היא ברכה, לכל הפחות במקרה של קריאה לשם הנאה צרופה. כיוון שאז, הוא טוען, אנחנו יכולים ליהנות שוב ושוב מאותם ספרים מוצלחים עם כל ההתרגשות וההתפעלות שצפות מחדש. מקרה קלסי שבו יוצא שכרנו בהפסדנו.