מתברר שאנחנו מחקים אחרים אפילו מבלי להיות מודעים – פסיכולוגים מסבירים מדוע

כיצד אסימילציה פיזית מובילה לחיבור רגשי ולאמפתיה

נוגה פנאי | 11 ספטמבר, 2017

סביר להניח שגם אתם מצאתם את עצמכם בעבר משוחחים עם אדם מארץ אחרת, ופתאום שמתם לב שהמבטא שלכם או קצב הדיבור, ואולי הטון, השתנה ונעשה דומה יותר לשלו. זה יכול לקרות לנו גם בעבודה, עם בן זוג ועם אנשים שחשוב לנו לרצות או להתקרב אליהם. מתברר שפעולת חיקוי זו היא בעלת שורשים עמוקים יותר משנראה על פניו. המוח שלנו מחווט לתקשר עם אחרים ללא הפסקה, ובין היתר דואג שננקוט בפעולות או בתנועות דומות, ויש לכך כמה מטרות.

SixSeconds הקדישו כתבה לנושא, וכללו בה ניסוי שהוביל מארקו יעקובוני מ-UCLA: המשתתפים קיבלו משפטים מבולגנים והתבקשו להרכיב אותם מחדש. קבוצה אחת קיבלה משפט שהכיל את המילה "פנסיונרים" והרכיבה ממנו את "פנסיונרים משחקים בינגו בפלורידה", ובקבוצה השנייה המשפט הסופי היה "איש הפרח היה בעל מוטיבציה". הקבוצה עם הפנסיונרים סיימה את הניסוי, לפחות כך חשבו המשתתפים, וחבריה צעדו לעבר המעלית בדרך החוצה מהבניין. אבל החוקרים המשיכו את התיעוד, וצפו במשתתפים יוצאים מהחדר. הם מצאו שמשתתפי הקבוצה הראשונה, עם המשפט שמכיל את המילה "פנסיונרים", צעדו לאט יותר.

בין אם אנחנו רוצים או לא – אנחנו מחקים אחרים כל הזמן

בעקבות תוצאות הניסוי שיערו החוקרים שהמשתתפים בקבוצה הראשונה נכנסו להלך רוח של הפנסיונרים – אנשים מבוגרים יותר, שהולכים לאט – וחיקו אותם. זוהי רק דוגמה אחת שבה המדע מראה שפעמים רבות אנו מחקים אחרים בכלל מבלי להיות במודעות לכך. כשאנו משוחחים עם אדם אחר, פעמים רבות אפשר להבחין שהוא ואנחנו יושבים באותו אופן, או מחזיקים את הידיים בצורה דומה.

אם חושבים על זה, כולנו מחקים כבר מגיל רך את הורינו או דמות מבוגרת נוכחת אחרת. אנחנו מתבוננים בתנועות שלהם, רגישים לטון הדיבור, להבעות הפנים ולאופן שבו הם מתקשרים עם הסביבה. ילדים רבים מחקים את הוריהם כשהם מדברים ב"טלפון", מבשלים, מטאטאים ועושים דברים בעצמם כמוהם. גם אם בפעם הראשונה שהם חוזרים על מילה או על הבעה, אלו לא ממש מובנות להם, עם הזמן הם ישלבו אותה באופן טבעי בהתנהלות שלהם והיא תיעשה מוכרת וברורה יותר. אותו דבר קורה לנו עם אנשים אחרים בבגרותנו.

"חיקוי מתחיל בלידה – הרבה תינוקות שזה עתה הגיחו לאוויר העולם, מעתיקים תנועות פנים כמו הוצאת הלשון החוצה", מסביר ד"ר האוורד קליין, מנהל מחלקת רפואת ילדים התנהגותית בבית חולים סיני שבבבולטימור. את דבריו מביאה שאנה סטיפל בכתבה במגזין Parents על הדברים שילדינו לומדים מאתנו באמצעות חיקוי. אבל בגיל שנה, הוא ממשיך, הם מתחילים לחקות באמת, עם כוונה. אז הם כבר מבינים שלפעולות שהם מחקים יש משמעות. סטיפל מסבירה כי לחיקוי תפקיד חשוב ברכישת מיומנויות חדשות. כך, למשל, ילדה מחקה את אמה כשהיא מצחצחת שיניים, כשהמטרה היא להיות גם גדולה. באותו אופן, ילדים מחקים פעמים רבות את סגנון התקשורת שהם רואים בבית, ואפשר בהחלט לשער שכשהם עדים לביטויים אמפתיים הם מחקים גם אותם. מעבר ללמידה חברתית ורכישת עצמאות, החיקוי מאפשר ליצור חיבור עם האובייקט שאותו מחקים. כך, למשל, מדגימה סטיפל, כשילד מותח את שריר הזרוע כפי שהוא רואה שאביו עושה הוא יוצר עמו בונדינג מיידי, שכן עבורו, המתיחה אינה בעלת תועלת רבה מבחינה פיזיולוגית.

ילדים מחקים את הוריהם הן לצורך למידה והן לחיזוק הקשר.

החיקוי מאפשר לנו להבין את מצבו הנפשי של הזולת

חוקרים משערים שמטרת הנטייה לחיקוי היא לאפשר לנו להיכנס להלך הרוח של האחר ולהבין את מצבו הנפשי. כך, למשל, אם אדם מרגיש שמחה, לרוב נראה אצלו ביטויים חיצוניים כמו חיוך, עיניים "זוהרות" ואולי תנועות מהירות יותר בידיים; כשהוא עצוב הבעת הפנים שלו עשויה להיות שקטה יותר וללא חיוך. כשאנו מזהים זאת, פעמים רבות אנו מחקים מבלי משים את המימיקות או את תנועות הגוף של האחר, עד לגבול מסוים.

למעשה, החיקוי הוא הבסיס לאמפתיה – כלומר הבנה מה אנשים עוברים, מרגישים וחשים. ולא בכדי, שהרי מידע זה חיוני עבור בני האדם, יצורים חברתיים מטבעם. במילים אחרות, אנחנו מחווטים להרגיש מה שאחרים מרגישים כאילו זה קורה לנו, עד גבול מסוים כאמור, כדי שנוכל לתקשר אתם. מספיק לחשוב על בני זוג שמתחילים לדבר באופן דומה כדי להמחיש את התופעה.

מחקר חם מהתנור (מאי 2017, פורסם בגיליון ספטמבר 2017) בהובלת אליסה פרוצ'סקובה מראה שחיקוי מוטורי (תנועות שרירי הפנים, העיניים, בכי וכיוצא באלו) מאפשר לאנשים להכיר ברגשות של הזולת ולגלות כלפיו אמפתיה. החוקרים מציעים מודל אלטרנטיבי להתפשטות של רגשות מאחד לשני – חיקוי אוטומטי – ומסבירים כיצד נוצרת אמפתיה בין שני מוחות וגופים שמתקשרים אחד עם השני.

לפי תיאוריות מסוימות, אחד הדברים אשר מבדילים בינינו לבין בעלי-חיים אחרים (בניגוד, למשל, לתחושת כאב) הוא מה שנקרא בפסיכולוגיה .Theory of Mindהכוונה היא ליכולת לשייך מצבים מנטליים כמו רצונות, כוונות, העמדת פנים וידע לאנשים שאינם אני; כלומר להבין ולזהות שלאנשים אחרים יש אהבות אחרות, תחושות אחרות ורצונות אחרים ממני.

היכולת המנטלית הזאת נרכשת בגילאי הילדות (אזור גיל 5) ומלווה אותנו לאורך כל החיים. ללא יכולת זו לא היינו מסוגלים לנבא התנהגות של אחרים ואחרות, קל וחומר לנהל אינטראקציה בוגרת ותקינה בינינו. כלומר, היכולת לזהות רגשות של אחרים היא חיונית לחיינו, והחיקוי הוא כלי עזר. הנוירו-ביולוגיה שלנו תומכת בכך. המוח שלנו, כך כבר הראו מחקרים רבים, מתקשר עם מוחות אחרים כל הזמן.

לפי תיאוריית נוירוני המראה, שראוי לציין כי קיימת אין לגביה הסכמה גורפת בקרב חוקרים, במוחנו ישנם תאים שגורמים לנו לחוש מה שהזולת חש ומרגיש, שוב, עד גבול מסוים, ולעתים גם לפעול כמוהו. ההשערה היא שתאים אלו עוזרים לנו לתפוס את הלך הרוח של הזולת דרך חיקוי, ולחוש אמפתיה ולתקשר עמו. כך מסבירים תומכי התיאוריה מדוע כשאנו רואים אדם מפהק אנו "נדבקים" בפיהוק שלו. אפשר גם לחשוב על חיוך – לעתים, כשאנו כופים על עצמנו לחייך גם כשלא ממש מתחשק לנו, עצם הפעלת השרירים המעורבים עשויה לשפר את הרגשתנו. נראה שעם החיקוי קורה תהליך דומה: האדם שאנו מזהים שעצוב, לדוגמה, מפעיל במוח שלנו את נוירוני המראה באופן שגורם לנו להבין מה הוא חש, ומכאן הדרך לאמפתיה קצרה יותר.

אימוץ מנח גוף דומה הוא כלי יעיל בניהול משא ומתן.

כשמחקים אותנו אנחנו מרגישים אהובים

נקיטת התנהגות של חיקוי, המכונה לעתים "אפקט הזיקית", מובילה פעמים רבות אחרים לחבב אותנו ולסמוך עלינו יותר. כך כותבת סו סלנברגר ב-The Wall Street Journal, ומסבירה שאנשי מכירות ומשא ומתן, כמו גם מומחי נטוורקינג, נעזרים בחיקוי כדי להעמיק את השיחה ולהבין את האדם שמולם. לא מעט מחקרים תומכים בכך, וביניהם מציינת סלנברגר ניסוי שבו השתתפו 62 סטודנטים שמשימתם הייתה לקיים משא ומתן עם סטודנטים אחרים. אלו ששיקפו מחוות ויציבה של הצד השני הגיעו להסכם ב-67% מהמפגשים, לעומת 12.5% בקרב אלו שלא נקטו חיקוי דומה.

סלנברגר מספרת על מחקרים שמשתמשים בטכנולוגיית דימות מוח: במחקר מ-2016 שהוביל במשותף ד"ר אורי חסון מהמחלקה לפסיכולוגיה ולמדעי המוח מאוניברסיטת פרינסטון, בדקו זוגות של מדברים ומקשיבים ומצאו שהם "dynamically coupled", מגיבים אחד לשני (מדבר למקשיב וההיפך) ומאמצים איתותים וסימנים אחד של השני. חסון מקביל את הקשר שנוצר בין המוחות לסוג של תקשורת אלחוטית. יכולת השיקוף, קרי החיקוי, של המוח היא הבסיס למשחק ההשפעה ההדדי של סימנים ותגובות – ומחוות לא מילוליות מתדלקות אותו.

סוג כזה של יישור קו מעודד קרבה ואמון. לפיכך, כפי שמסביר נוח זנדן, מנהל ומייסדQuantified Communications באוסטין טקסס, ככל שאנו מסוגלים ליצור יותר מהזיווג המוחי הזה, כך אנו נהנים מעוצמה רבה יותר. ומיומנות זו "שימושית בכל סביבה שבה שיתוף פעולה מסייע יותר מעוינות".

ואולם, כדאי להיזהר מחיקוי שזועק לשמיים. "אנחנו נוטים לחבב אנשים שמחקים אותנו – כל עוד אנחנו לא מבחינים בכך שהם עושים זאת". תובנה זו חולק בכתבה כריס פרית', פרופסור לנוירו-פסיכולוגיה מאוניברסיטת קולג' לונדון, שהיה כותב-שותף במחקר של חסון.

להשתמש בחיקוי כדי להתחבר לאחרים

מחקר מ-2016 שעסק בחיקוי מימיקות הראה את זה יפה. כשהמשתתפים קיבלו משימה מוגדרת ומפורשת להבין את המצב הנפשי של הזולת, הם הצליחו לחקות את הבעות הפנים שלו בצורה טובה יותר. המשמעות היא שלמרות שאנו עוסקים בחיקוי מעודן רוב או כל הזמן, יש לנו היכולת לתגבר מאמצים ובתמורה להבין טוב יותר אחרים ולתקשר אתם בצורה עמוקה יותר.

אימוץ מודע של מחוות, פוזיציות או טון של הצד השני, עשוי לחזק את הקשר ולסייע בנטוורקינג או במשא ומתן. סלנברגר ממליצה ראשית ליצור קשר ולשים בעדיפות הקשבה והבנה של האדם השני. בהמשך כדאי להנהן בראש ואף להטות אותו קצת בזמן ההאזנה. עוד היא מציעה להשוות את קצב הדיבור ואת הטון לשל האדם מהצד השני. אם זה עובד, היא ממשיכה, התקדמו לחיקוי של מחוות ותנוחה. סלנברגר מדגישה כי השיקוף אמור לבטא תחושות אותנטיות, ומזהירה: "אל תנסו לזייף באמצעות העמדת פנים של עניין כאשר אתם לא מתעניינים. כמעט בטוח יעלו עליכם וזה יפגע במערכת היחסים". היא מציעה לא לחקות סימנים לא מילוליים שליליים וגם להיזהר מחיקוי אחד לאחד של כל התנועות, הבעות ותנוחות של האדם השני.

הבחירה שלנו להגביר מאמצים בתחום יכולה לסייע לנו ליהנות בתמורה מהבנה עמוקה יותר של הקרובים לנו והיתרונות שזו מספקת. מדובר בכלי נהדר שעוזר לנו ללמוד מה אנשים אחרים מרגישים ולתקשר אתם באופן מיטבי. הוא יכול לסייע לנו להבין תרבות שונה ולהתחבר עם אנשים שיש להם נקודות השקפה אחרות משלנו.

אם לסכם, זיהוי ושיקוף מעצימים את היכולת שלנו לראות את העולם גם דרך נקודות מבט נוספות ובכך משמשים דבק אנושי. המציאות שלנו נוצרת באמצעות הפילטרים שלנו, הפיזיולוגיים והמנטליים, כוללים את החושים, את החוויות ואת הניסיון שלנו. לפיכך המציאות אישית וייחודית לכל אחד מאתנו, ומכאן גם מוגבלותה. ואולם, אם נשים לב לפעולות ולרגשות של אחרים, ונבין אותם בין היתר על ידי חיקוי מודע, לא רק באמצעות הרפלקס האוטומטי, נוכל לגלות יותר אמפתיה וחמלה, לתקשר טוב יותר, ובסופו של דבר – להעשיר את חיינו ואת החברה שאנו חלק ממנה. רק שוו בנפשכם חברה שכל פרטיה נוהגים כך. והבונוס: באמצעות הצצה לחוויות חיים נוספות, אנחנו לא רק זוכים לתחושת קרבה ואחדות אלא נהנים גם מקיומן של מציאויות נוספות.