חוקר מוח מציג זווית מרעננת לגבי טיבה של התודעה והקשר בינה ובין המציאות החיצונית
בזמן שאתם קוראים שורות אלה המוח שלכם מבצע ניחוש פרוע לגבי מה שנמצא לפניו. אין לכם שום דרך לאמת את אמיתותן של המילים, הצבעים והמשמעות שלהם. טוב, אולי קצת נסחפנו עם התואר "פרוע", אבל החלק של ה"ניחוש" עדיין נכון. כך לפחות מסביר פרופסור אניל סת', חוקר מוח ומדען מחשבים מאוניברסיטת סאסקס בדרום אנגליה בהרצאת TED מעוררת פליאה.
חידת התודעה והמציאות היא מהנושאים המדוברים ביותר בחוגי מדע ופילוסופיה, ככל הנראה מכיוון שהיא נוגעת להוויה הבסיסית שלנו, אך גם מכיוון שלא נראה באופק כל פתרון מיישב דעת. למעשה, עצם הניסיון לפתור את החידה הוא פרדוקסלי. יחד עם זאת, התיאוריות שקיימות בנושא מרתקות ושולחות אותנו להרהר בטיב התפיסה שלנו. חלקן מדברות על התודעה כעל תופעה מטה-פיזית שאינה נובעת בהכרח מהחומר, חלק מסבירות כי המציאות מתרחשת בתוך המוח שלנו בלבד, אחרות גורסות שכולנו חלק מרשת מידע עם מאפיינים קוונטיים.
סת' מציע פרספקטיבה מרעננת על המוח והתודעה: לדבריו, המציאות והתודעה נמצאות כל הזמן בתהליך בנייה הדדי. המוח משפיע על מה שקורה בחוץ בדיוק כשם שהתנאים החיצוניים יוצרים תמונה בתוכנו. התהליך הזה, הוא מוסיף, אינו מדויק וחשוף לסטיות רבות ומגוונות, ומכאן שתפיסת המציאות שלנו היא למעשה הזיה. כששני אנשים ויותר מסכימים לגבי ההזיה שבמוחם, הם מכנים זאת מציאות. ויש עוד. ניסויים נוירולוגיים הראו כיצד מערכת החיישנים הפנימית שלנו, זו שמספקת מידע לגבי תפקוד מערכות הלב, הכבד וכן הלאה, מעורבת גם היא בעיצוב המציאות ותפיסת העצמי. הכינו את עצמכם להרצאה שעשויה לטלטל מעט את האחיזה הבוטחת שלכם בידע על העולם.
דמיינו שאתם מוח בתוך גולגולת – כיצד מגיע אליכם מידע מבחוץ?
אחת השיטות היעילות להבין תופעות היא על דרך השלילה. במקרה של תודעה, מסביר סת' על סמך ניסיונו האישי, הרדמה היא אירוע שכזה. "הרדמה היא סוג מודרני של קסם. היא הופכת אנשים לחפצים, ואז – יש לקוות – הופכת אותם שוב לאנשים. ובתהליך הזה מסתתרת אחת התעלומות הגדולות האחרונות במדע ובפילוסופיה". בלב החידה שהוא מדבר עליה עומדת שאלה אחת ויחידה, נקודת מוצא אל חלל חשוך ואינסופי של אפשרויות: כיצד התהליכים הביולוגיים שבמוח מייצרים את חוויית המציאות. כיצד נוצרת התודעה.
לא נתעכב על חשיבות השאלה, שכן אם היא לא הייתה מפליאה אתכם כנראה כבר הייתם פונים לעיסוק אחר. ולסת' יש כישרון מיוחד לעורר פליאה. נקודת המבט הייחודית שלו בהחלט בולטת ביחס לעיסוק המרובה בנושא. בשונה מתיאוריות הקצה הרבות, הוא מאמין שלתודעה יש דווקא קשר הדוק לביולוגיה שלנו, אבל ממש לא במובן הסטנדרטי. נכון, התודעה היא תוצאה של פעילות חשמלית, אבל תחושת העצמי נובעת ממקום הרבה יותר עמוק בביולוגיה שלנו. חשמל הוא רק כלי, לדידו – הסיבה ליצירת התודעה היא שצריכה לעניין אותנו.
אבל כדי לדבר על הסיבה צריך להבין לעומק את סוג התופעה שעמה אנו מתמודדים, ועל פי סת', "התפיסה המודעת שלנו של העולם שסביבנו, ושל עצמנו בתוכו, היא סוג של הזיות מבוקרות שמתרחשות עם, באמצעות ובגלל הגוף החי שלנו". האופי הספציפי הזה של התודעה מעלה מסקנות שונות מאלו השגורות והמוכרות. למעשה, מסקנה מאוד מקובלת היא שהתודעה היא "לחלוטין מחוץ ליכולת ההבנה של המדע". ולכן אחת המטרות של סת' היא להראות שלמדע בהחלט יש קצה חוט בנושא.
קצה החוט הזה מתחיל בשתי תחושות התודעה השונות שבהן אנו מחזיקים במקביל: "יש את התחושה של העולם שסביבנו, מלא במראות, קולות וריחות, יש מעין סרט תלת-מימדי פנימי, רב-חושי, פנורמי ומכיל. ובנוסף יש את העצמי המודע. החוויה הייחודית של להיות אתם או להיות אני. הדמות הראשית בסרט הפנימי הזה". נקודות הממשק בין שתי תחושות התודעה האלה מלמדות אותנו הרבה על טיב התפיסה ועל הקשר בין העצמי למציאות, בדגש על ההיבט הביולוגי של העצמי.
סת' מציע תרגיל מחשבתי מעניין: "דמיינו שאתם מוח. אתם תקועים בתוך גולגולת מעצם, מנסים להבין מה קורה שם בחוץ. אין אור בתוך הגולגולת. גם אין קולות. כל מה שיש לכם הם זרמים חשמליים הקשורים רק באופן עקיף לדברים הקיימים בעולם". הקשר העקיף מתבצע דרך החושים שלנו, שעליהם כמובן לא ניתן לסמוך באופן ודאי. אשליה אופטית פשוטה יכולה להמחיש עד כמה בלתי אמין המידע שהמוח, למשל, מפיק מהעיניים. לכן, הוא מסביר, "תפיסה חייבת להיות תהליך של ניחוש מושכל שבו המוח משלב את האותות החושיים האלה עם ציפיות או אמונות קודמות על האופן שבו מתנהל העולם כדי לעצב את הניחוש הטוב ביותר של מה גרם לאותות האלה".
אפילו לא צריך לדמיין שאתם מוח בתוך גולגולת. נסו לחשוב על סיטואציה שבה אתם יושבים בחדר סגור ומזהים התרחשות מבעד לדלת. אתם שומעים כמה קולות, אבל לא מבינים את המילים. ובכל זאת, ברור לכם שמישהו שם בחוץ מאוד כועס על מישהו אחר. זהו אמנם ניחוש, אבל דבר לא ישכנע אתכם שאתם טועים אלא אם תצאו החוצה ותגלו שמה ששמעתם היה בכלל סרטון יוטיוב שמישהו הראה לחברו. המוח שלנו, לעומתנו, לא מסוגל לצאת מהגולגולת ולתפוס את הדברים ישירות. ולכן, כדי להשלים את התמונה הוא מסתמך על מידע שקיים בתוכו, כפי שאתם הסתמכתם על הידיעה שקול רם מסמל כעס. סת' מדגים כיצד המוח שלנו מוסיף אינפורמציה משלו בשתי אשליות, האחת אופטית והשנייה של סאונד.
דיבור מעוות, למשל, הופך להיות ברור לאחר ששמענו את המשפט בצורה רגילה, כיוון שהמוח יוצק את אותו תוכן לתבנית מוכרת. "הדבר המדהים הוא שהמידע החושי שמגיע לתוך המוח כלל לא השתנה", מסביר סת'. "כל מה שהשתנה הוא הניחוש הטוב ביותר של המוח שלכם בנוגע למקור של המידע החושי. וזה משנה את מה שאתם שומעים באופן מודע". המשמעות היא שאנחנו לא רק קולטים אותות ומנחשים את משמעותם, אנחנו אף יוצרים את המציאות באופן פעיל. לא את המציאות החיצונית אלא את הביטוי הפנימי שלה בתוכנו. לא שיש לזה יותר מדי משמעות בפועל, כי המציאות היחידה שיש לנו גישה אליה היא זו שבמוח. אנחנו אמנם יכולים להשפיע על הציפיות ולשנות את תפיסת המציאות אבל זה דיון לפעם אחרת.
מי מרגיש את היד הנעלמה?
הוכחה נוספת לכך שהמציאות שאנו חווים היא הזיה של המוח מגיעה מהתחום הפסיכיאטרי. סת' מסביר כי אנשים שצורכים חומרים מסוימים מדווחים על הזיות שהשתלבו בתוך העולם המציאותי. למשל, אדם הניצב על שפת הים תחת השפעה ופתאום רואה שהאוקיינוס, במקום מים, מלא עד האופק בסוכריות m&m’s. "חשבו על זה לרגע", הוא אומר, "אם הזיה [כתוצאה משינוי כימי במוח] היא סוג של תפיסה בלתי מבוקרת, אז התפיסה של כאן ועכשיו היא גם סוג של הזיה". ההבדל הוא שההזיה 'הרגילה' נמצאת תחת רגולציה – היא נקבעת על ידי מכשירים בעלי כושר ביצוע עקבי באופן יחסי, החושים. זאת אומרת ש"כולנו הוזים כל הזמן, כולל ברגע זה. אלא שכשאנחנו מסכימים על ההזיות שלנו, אנו מכנים אותן מציאות".
אז תחושת המציאות הכללית היא ניחוש מושכל המבוסס על אמצעי קליטה סבירים ועל ידע מוקדם. מה לגבי תפיסת העצמי? "איך אני יכול לטעות לגבי המשמעות של להיות אני?" שואל סת'. "בשביל רובנו, החוויה של להיות בן אדם היא כל כך מוכרת, כל כך אחידה וכל כך רציפה, עד שקשה לא לקחת אותה כמובנת מאליה". אבל סדרת ניסויים שהוא מציג מול הקהל מגלה כי תחושת העצמי שלנו היא "מבנה שביר למדי שקיים במוח". והמבנה הזה יכול להתמוסס די בקלות.
בניסוי הראשון סת' מראה כיצד ניתן להעמיד בספק את תחושת העצמי הפיזית שלנו, כלומר את הגבול הממשי בינינו לבין העולם: "באשליה של יד הגומי, היד האמיתית של האדם מוסתרת, ויד הגומי המזויפת מונחת לפניו. אז מלטפים את שתי הידיים עם המברשת באותו זמן, בעוד האדם מסתכל על היד המזויפת. עבור רוב האנשים, אחרי כמה זמן זה יוביל לתחושה מוזרה שהיד המזויפת היא למעשה חלק מהגוף שלהם. והרעיון הוא שהחפיפה בין תחושת המגע לראייה של הנגיעה על עצם שדומה ליד ושנמצא בערך איפה שהיד אמורה להיות, מספיקה כדי לגרום למוח לעשות את הניחוש הטוב ביותר שהיד המזויפת היא למעשה חלק מהגוף". ויש גם את תופעת כאב הפאנטום (כאב רפאים) אצל אנשים שאיבדו גפיים ומדי פעם מתעוררת בקרבם תחושה באיבר שאיננו.
וזה עוד לא החלק המפתיע ביותר. תפיסת העצמי המופלאה והעקרונית יותר היא לא של הגבולות החיצוניים, אלא של הממלכה הפנימית: האיברים החיוניים, מערכת הולכת הדם, השלד וכן הלאה. סת' מראה ניסוי יד-מדומה נוסף, שהוכיח כי אנשים מפתחים תחושה חזקה שהיא חלק מגופם כאשר היא מהבהבת בסנכרון עם קצב הדופק שלהם. "החוויות של הגוף נטועות עמוק בתפיסה שלנו את גופנו מבפנים". אבל קיים הבדל אחד משמעותי בין תפיסת גבולות הגוף לפנימיותו. במצב שגרתי אין לנו תחושה מודעת של הכבד, למשל. עד שמשהו משתבש. כשמשהו לא בסדר עם הכבד, תסמכו על הגוף שידאג להודיע לנו על כך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. סת' מסביר: "תפיסה של המצב הפנימי של הגוף אינה קשורה להבנה של מה נמצא איפה, אלא לשליטה ובקרה – שמירה על המשתנים הפיזיולוגיים בתוך גבולות ברורים המאפשרים הישרדות".
אני הוזה משמע אני קיים
בואו ננסה להציג את זה מזווית נוספת. כשאנו מדברים על העצמי הפנימי, במובן הגשמי ביותר של המושג, דהיינו האיברים הפנימיים שלנו ממש, תפיסת העצמי נועדה להוות תהליך ניטור מתמשך של תסמיני חיים. תודעת העצמי במובן הזה היא חדר בקרה שתפקידו לוודא את תקינות המערכות. כשהכול בסדר, אנחנו אפילו לא מודעים לקיומן, רק כשיש חריגה מהנורמה עולה התודעה העצמית לפני השטח. "כשאנחנו הולכים עם הרעיון הזה עד הסוף, אנו יכולים להתחיל להבין שכל החוויות המודעות שלנו, מכיוון שכולן תלויות באותו מנגנון של חיזוי התפיסה, כולן נובעות מהדחף הבסיסי להישאר בחיים".
עכשיו ננסה לחבר את כל חתיכות הפאזל. המוח מנחש את מה שיש בחוץ על בסיס החושים, ומוסיף מידע משלו כדי ליצור חוויית מציאות. חוויית המציאות הכללית וחוויית העצמיות הן שתי צורות תודעה שלוקות באותו חוסר יציבות מנטלי, אף על פי שבשגרה מתקיימת עקביות כלשהי. תפיסת העצמי הממשית, הפיזית שלנו, קשורה באופן הדוק למערכת בקרת נתוני החיים, ובמילים אחרות, לכושר ההישרדות שלנו. "אז", מסכם סת', "החוויות של העולם מסביבנו, ושלנו בתוכו, הן סוגים של הזיות מבוקרות שהתעצבו במשך מיליוני שנות אבולוציה על מנת להחזיק אותנו בחיים בעולם המלא בסכנות ובהזדמנויות. אנו חוזים את עצמנו לכדי קיום".
וכאן אנו סוגרים את המעגל הסיבתי. התודעה, על פי התיאוריה הזו, היא תוצר אבולוציוני מתוחכם שנועד לשמור אותנו בחיים. כל חוויה שאי פעם חוויתם בתור האני העצמי שלכם – כל מחשבה, ריח, מראה וצליל שאי פעם חלפו בראשכם, כל המהות הייחודית של מי שאתם – הכול תוצרים של מנגנון מפואר לשמירה על הגוף בחיים. נעשה עוד אבחנה אחת אחרונה על דרך השלילה כדי להשלים את התמונה. אם נחשוב על גוף ללא תודעה או תודעה חלקית, נניח אדם מעורפל הכרה, ניאלץ להסיק שתודעה נמדדת על סקלה. ולכן, ככל שהתודעה שלכם מפותחת יותר, זה אולי רמז לכך שאתם יותר בחיים. גם אם זה לא מדויק מבחינה ביולוגית, בהחלט אפשר לקחת את זה על דרך המשל.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם מדע הפיזיקה יכול לשלול קיום אחרי המוות? תיאוריית התודעה הקוונטית עומדת למבחן
האם המוח מייצר את התודעה, או שהיא פשוט נמצאת שם? המדענים חלוקים
האם התודעה שלנו אמיתית, או אשליה? ואולי מדובר בכלל בתופעה קוונטית מסתורית
עוד מרדיו מהות החיים:
