הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום

לעתים דחיינות היא תוצאה של פרפקציוניזם – מתי מגיע השלב לפעול בכל מחיר?

בועז מזרחי | 3 ספטמבר, 2017

הסופרת האמריקאית פרל בק נודעה כיוצרת פורה שחיברה מעל 100 יצירות במהלך חייה. השקעתה בכתיבה זיכתה אותה בפרס נובל לשנת 1938 ואף בפרס הפוליצר הראשון שהוענק לאישה אי פעם. אחד מציטוטיה המפורסמים מעיד על הלך הרוח שהוביל אותה להישגים הנכבדים הללו: "אני לא ממתינה למצבי רוח. אתה לא משלים דבר אם אתה פועל כך. על המוח שלך לדעת שהוא צריך לגשת לעבודה".

פרודוקטיביות מול דחיינות הוא אחד הקונפליקטים המדוברים בתעשיית העזרה העצמית, ובצדק רב. הסרת חסמי ביצוע היא מהגורמים החשובים ביותר ביכולת שלנו להוציא לפועל תכניות. אך בעוד הדיון מתמקד בדחיינות מתוך דחף עז לעשות דברים שנותנים לנו סיפוק מיידי, קיים סוג אחר, ביישן וחמקמק יותר של דחיינות. בסוג השני אנו דוחים דווקא את הפעולה שהיינו רוצים לבצע עכשיו, את זו שהייתה מעניקה לנו סיפוק מיידי. כיצד זה ייתכן? זהו המקרה המשונה של דחיינות לשם ביצוע מושלם, או, הדחיינות של יראת הכבוד.

כשזה נוגע לאהבות שלנו אנו דורשים שלמות

ההבדל העיקרי בין שני סוגי הדחיינות הוא במניע, והבנתו יכולה לעזור להבין מתי אנו נקלעים לסוג השני, הקשה יותר לזיהוי. הבלוגר ג'יימס קליר כתב פוסט על מחקר שנערך בהרווארד וחשף את הפסיכולוגיה שמאחורי הסוג המוכר של דחיינות. החוקרים יזמו את הניסוי הבא: הם הציעו לנבדקים להשתתף בתוכנית חיסכון בשתי גרסאות. בראשונה נאמר לנבדקים להצטרף בהקדם האפשרי, ובשנייה הם קיבלו הצעה לעשות זאת בעתיד הלא רחוק, נניח בעוד כשנה. קודם לכן נשאלו הנבדקים אם יסכימו להשתתף בתוכנית חיסכון באופן כללי, ולשאלה זו כמעט כולם השיבו בחיוב. אולם התוצאות הראו פער עצום בנכונות לביצוע בפועל. רק 30 אחוזים מחברי הקבוצה של טווח הזמן המיידי הסכימו לעשות זאת, לעומת כ-80 אחוזים מהנבדקים שקיבלו שהות ארוכה.

"מדוע ציר הזמן שינה את תגובתם בעוצמה שכזו?" שואל קליר, ומסביר כי התשובה טמונה בשתי ישויות מקבילות שקיימות בתוכנו – אני העתידי ואני של ההווה. "קיימת בנו נטייה לדאוג יותר מדי לגבי האני הנוכחי ולא מספיק לגבי האני העתידי", הוא כותב. "אנו אוהבים ליהנות מיתרונות מיידיים בהווה, בייחוד אם מחיר הבחירות שלנו לא מתבהר אלא בעתיד הרחוק". קליר ממחיש באמצעות מספר דוגמאות, כמו למשל ההנאה המיידית שבקינוח לעומת ויתור על פעילות גופנית שמחירו יתגלה בטווח של חודשים עד שנים; או הסיפוק העכשווי ברכישת סמארטפון חדש לעומת הנזק הכלכלי של הימנעות מחיסכון, שיגיע להתדפק על דלתנו אי שם בגיל הפנסיה.

הנקודה בדוגמאות הללו ובמקרים רבים אחרים היא ההעדפה שלנו לעשות את מה שאנו אוהבים ונהנים לעשות, על פני פעולות הכרחיות אך טורדניות, משמימות, מפרכות או כל שם תואר בלתי-מחמיא אחר. זהו מצב די שגרתי שבו הרצוי מנצח את הנחוץ. בעוד דחיינות כזו היא המצב הבנאלי, הסוג השני הוא מעט פרדוקסלי, כיוון שאז אנו דוחים דווקא את הרצוי לטובת הנחוץ, ולמעשה לטובת כל דבר אחר. בטור ב-Guardian אוליבר בורקמן מכנה את התופעה "מלכודת החשיבות".

מלכודת החשיבות מתרחשת כאשר אנו כל כך מעריכים פעילות מסוימת, עד שאנו נמנעים מלבצע אותה אלא במצב האופטימלי. אנו מייחסים לפעילות הזו יראת כבוד ומתחייבים לעסוק בה רק על פי כל כללי הטקס המקובלים, רק כשכל התנאים בשלים במאה אחוז. בורקמן שאב את ההשראה לרעיון מהספר זן ואמנות אחזקת האופנוע, שבו מספר רוברט פירסיג "בחלק נדיר של הספר שאכן עוסק באחזקת אופנוע", על "אירועים חיצוניים זעירים או דרכי מחשבה שממלאים תפקיד חסר פרופורציה" בניקוז מאגרי היוזמה שלנו, ואשר מונעים מאיתנו לתקן את האופנוע בסופו של דבר.

לו רק היו כמה עננים בשמיים כדי לשבור את השמש, היה זה יום מושלם לצאת לטייל.

התפשרות על התנאים עכשיו מעצימה חוויות מושלמות עתידיות

בורקמן מתייחס למקרה אחד פרטני של דרכי חשיבה כאלה, כאמור, מלכודת החשיבות. כאן המניע הפסיכולוגי כבר יותר מורכב מדחיינות סתמית. הוא מסביר: "ככל שפעילות באמת חשובה לך, כך אתה מתחיל להאמין שאתה זקוק לריכוז, אנרגיה ופרקי זמן בלתי מופרעים ארוכים שבהם תוכל לבצע אותה". הוא טוען כי אלה הם בדיוק הנתונים שרובנו מרגישים חוסר מהם על בסיס שגרתי. וכך, הפעולות השגרתיות והנחוצות באות על חשבון התשוקות האמיתיות שלנו.

זוהי הדחיינות של דחיית הסיפוק. אנחנו רוצים לעשות את הדברים בצורה מושלמת, אחרת מה הטעם לעשות אותם בכלל? אנחנו לא נמנעים מפעולה בשל מחסור בחשק – אדרבא, דווקא ממנו יש בשפע. למעשה, אפילו יותר מדי: אנחנו כל כך נהנים מהעיסוק שאנו חייבים תנאים מושלמים. My way or the highway.

אנחנו, במילים של פרל באק, ממתינים למצב רוח.

"קחו קריאה, למשל", כותב בורקמן. "אם אתם הולכים לפתוח ספר רק בהזדמנות הלא סבירה שיהיו לכם כמה שעות להרוג בכיסא נוח עם כוס וויסקי, זה הולך לקרות רק כשיהיו לכם כמה שעות להרוג בכיסא נוח עם כוס וויסקי". על אותו משקל, אם תמתינו עם היציאה לטיול ליום שבו הטמפרטורה נעה בין 20 ל-25 מעלות אבל עדיין יש עננות קלה שתספק הפוגה מזדמנת מהשמש הישירה, השקיעה בשעה שמונה ואין רוח – אתם כנראה לא תטיילו לעולם. אם תחליטו שאתם הולכים להופעה של הלהקה האהובה עליכם, אבל רק אם היא מופיעה במועדון ההוא בברלין שבו נתקלתם בה לראשונה ורק אם שלושת החברים הנוספים שהיו איתכם אז יסכימו להצטרף, הסיכוי שלכם לשחזר את החוויה צונח. במרבית המקרים אנחנו פשוט דוחים עד למצב של חוסר עשייה מוחלט. אנחנו אוהבים לקרוא, לטייל או ללכת להופעות, ולכן לא מדובר בסיפוק מיידי שדוחה פעולה, אלא בצורך לחוות את הסיפוק בצורה מושלמת, כפי שהוא מצטייר בדמיון שלנו.

דחיית פעילויות מפאת התנאים יכולה לבוא בצורות נוספות. "קרובת משפחה של מלכודת החשיבות היא מלכודת העקביות: ההנחה שמשהו אינו ראוי לביצוע עד שחייך מסתדרים כדי לעשותו באופן קבוע". מה הטעם בביקור חד-פעמי בגלריה אם אנחנו לא מתכוונים לצרוך אמנות באופן עקבי? איזו מטרה נשיג מצפייה בהרצאה על היסטוריה אם אין לנו פנאי להתחיל תואר בתחום? מה הרעיון ביציאה להתנדבות אם אין לנו זמן להתחייב לכך באופן סדיר? אלו שאלות שרבים מאיתנו שואלים באמת בתום לב ומתוך כוונה טובה. אנחנו הרי מעוניינים להפוך את הפעולה הרצויה לשגרה. אבל אדם לא צריך להתחיל ברמה של סומלייה כדי ליהנות מיין. בורקמן מאמין כי "זה אבסורד, ראשית מכיוון שדברים כאלה ראויים לעשייה בפני עצמם, ושנית מכיוון שאתם לחלוטין לא תהפכו לאדם שעושה אותם, אם מעולם לא עשיתם אותם אפילו פעם אחת". לאורך חייו בורקמן גילה גם את האירוניה שבדבר: "הדרך היחידה להשיג את הדברים שאתה מדמיין שהם התנאים המקדימים ההכרחיים לפעול – אנרגיה גבוהה, תחושת ריכוז – היא להתחיל לפעול".

רוצים לקרוא? קחו איתכם ספר לכל מקום. מתישהו יזדמן לכם לעשות את זה גם עם כוס וויסקי על כיסא נוח. רוצים לטייל? צאו לדרך. ביום המזל שלכם, כשכל תנאי מזג האוויר יתיישרו לפי התוכנית, תעריכו את המאורע הרבה יותר. יהיה לכם למה להשוות. רוצים ללמוד היסטוריה? להתנדב? להתחיל לבשל? ספורט? גשו למלאכה עכשיו. התנאים יבואו עם הזמן. אחרת, אתם מסתכנים בשמירת המטרות והחלומות שלכם בלתי נגישים.

סידני סמית', כומר ואיש ספר בריטי בן המאה ה-18, הסביר במשפט אחד את ההיגיון שמרחף מעל המשוואה המשולשת מטרות-תנאים-זמן: "חרטה על הדברים שעשינו יכולה להתמתן עם הזמן; זוהי החרטה על הדברים שלא עשינו שתהיה בלתי ניתנת לנחמה".

תמונת כותרת: RossHelen / shutterstock