מהו "עיקרון הקלע" שמשמש את האדם לנווט על פני מרחבים עצומים – ומדוע הוא משל לחיים בכלל
חוכמה בדיעבד היא דרך חשיבה שזכתה למוניטין מפוקפק, בחלקו מסיבות ברורות ובחלקו שלא בצדק. הבנה בראייה לאחור עלולה להיות חסרת תועלת ואף מעוררת אנטגוניזם בנסיבות מסוימות, בייחוד כאשר היא מתחפשת לתבונה אותנטית. ובנסיבות אחרות, כמו אלו שמציגה מדליין דור במגזין 99U, לחוכמת הבדיעבד יש ערך כלל לא מבוטל.
דור ערכה רשימה, חלקית אמנם אך בהחלט ממצה, של "מה שהייתי רוצה לדעת בכל גיל". לשם כך היא פנתה לגברים ולנשים שתחום עיסוקם הוא יצירתי וניסתה לאסוף מהם תובנות שהיו עשויות לסייע להם בכל עשור בחייהם, תובנות לשימוש חופשי של הציבור הרחב. ובהיותנו חלק מהציבור הרחב, ליקטנו כמה מהן, לא כדי לקבל השראה או עצות לחיים – אם כי זה בהחלט יכול להיות תוצר לוואי שלהן – אלא משום שהן משמשות מקפצה טובה ל"עיקרון הקלע". אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, הרקע לעיקרון שווה עוד קצת התעמקות.
תובנות מרכזיות מכל עשור בחיים
בפתיחת הרשימה טוענת דור כי "כל החלטה – בין אם קבענו מאוחר יותר שהיא טובה ובין אם רעה – הובילה אותנו להיכן שאנו היום". היא ממשיכה: "חרטה היא אמנם חסרת תועלת, ועדיין, יש גוון מסוים של חוכמה שניתן להשיג רק בראייה לאחור". הרקע לדברים, אם כן, הוא ההחלטות שאנו מקבלים בחיים, התחנות שבהן אנו עוצרים והדרך שלנו לשנות מצב נתון ולנוע הלאה. התחנה הראשונה היא שנות ה-20 לחיינו. ליסה קונגדון, מאיירת ומחברת מפורטלנד, מגלה כי השיעור שהיה עוזר לה בשנים הללו היה הידיעה שאין מה למהר. "הלחץ לעשות דברים מהר או להשיג הצלחה מיידית מוטמע בתרבות הסיפוקים המהירים שלנו", היא כותבת, "אבל האמת היא שיש לכם חיים כאלה ארוכים, יש כל כך הרבה דברים שאתם יכולים לעשות".
טינה רות אייזנברג, מעצבת מניו יורק, הייתה שמחה לדעת בשנות ה-20 לחייה שיש לה השפעה גדולה יותר על מסלול חייה. "הלוואי שהייתי מבינה מוקדם יותר שעליי להיות משתתפת פעילה ביצירת העולם שרציתי". בן ווגנר, מעצב וארט-דיירקטור, גם הוא מניו יורק, טוען כי היה שמח לדעת ש"קריירות אינן ליניאריות". הקונספט המיושן של קריירה המתנהלת 40 שנה באותו מקום עבודה תוך טיפוס בדרגות הוא כיום נחלתם של מתי מעט בחברות ענק או במגזר הציבורי. רוב בני האדם יכולים להפיק תועלת בחייהם המוקדמים מהידיעה שמצפים להם שינויים והפתעות למכביר. בנוסף לכך, ווגנר טוען שטוב היה לו היה "מכיר בכך שלאיש אין את כל התשובות – אפילו למנטורים ולבוסים שלכם, וזה בסדר".
תובנה חשובה נוספת מגיעה מג'רמי וורטסמן, שעבר מניו יורק למלבורן ובשלב מסוים חשב שעשה את טעות חייו. הוא היה שמח לו ידע אז שבבוא הזמן יהיה לו "קשה כל כך להזדהות עם הרגשות הללו". היום, הוא מסביר, "אני לא יכול לדמיין את חיי אחרת. הכול יתבהר בחלוף הזמן". בשנות ה-30 לחייהם, ליוצרים שאליהם פנתה דור יש תובנות עם נגיעה קטנה של ניסיון. כך, למשל, קונגדון טוענת כי הייתה רוצה להבין בעשור הזה לחייה ש"אין ניסיון מבוזבז", שכן כשעברה הסבה מחינוך לאמנות חיה בהרגשה שזרקה לפח שנים של מאמץ. "אבל", היא מסבירה, החדשות הטובות הן שאם אתה עומד לשנות קריירה מאוחר יותר בחייך […] כל מה שעשית קודם לכן יתרום לכך שתעשה עבודה טובה יותר בדבר החדש".
בשנות ה-40 לחייהם היוצרים מבקשים היו לדעת שהם לא יכולים לשלוט בהכול, אבל בהחלט יכולים להסתגל; בשנות ה-50 היה עוזר להם לדעת שהם קובעים את החוקים של עצמם; בשנות ה-60 הלקח הוא לפתח סבלנות והתמדה; ובעשור הבא היו שמחים לגלות כי לכל גיל יש את העליות והמורדות שלו.
כל התובנות הללו הן ביטוי ממשי מחיי אנשים אמיתיים של מה שמכונה בנאס"א "עיקרון הקלע". בזמן שמדעני החלל משתמשים בעיקרון הזה לצורך המאוד מעשי של ניווט רכבי חלל אל יעדם, "הקלע" הוא משל שיכול לעזור לכל אחד גם במשימה הלא פחות מסובכת של ניווט דרכנו בחיים. ערוץ היוטיוב של מגזין Aeon עיבד פוסט של ג'ף מנו מבלוג האדריכלות BLDGBLOG לסרטון אנימציה שמסביר את עיקרון הקלע וכיצד שיטת הניווט הזו הייתה בשימושם של הפולינזים הקדמונים כאלף שנים לפני שנאס"א הייתה ניצוץ בעיניים של אייזנהאואר. במשפט אחד? אנחנו יכולים להתקדם מתחנה לתחנה, לא משנה אם אנחנו בין כוכבים או בין איים טרופיים, על ידי שימוש בכוחות טבעיים הקיימים סביב אותם גופים. ומה שנכון מבחינה פיזיקלית, לפחות על פי תובנות הבדיעבד, יכול לעבוד גם כגישה מופשטת לחיים.
לתפוס טרמפ עם כוחות הטבע
מנו, שכתב וגם מקריין את הטקסט, עוסק בעיקר בטכניקה, אבל בתחילת הסרטון מסגיר את הרלוונטיות שלו כאלגוריה לחיים. "אני אוהב את הרעיון שאתה למעשה יכול לצאת לדרך בכיוון שגוי לחלוטין, ולסמוך על העולם שיהיה שם כדי ללוות אותך למקום שאחריו אתה תר". עד כאן משלים מעוררי השראה. עכשיו הזמן להסבר המדעי.
איך אתם מדמיינים מסע בחלל של גשוש, או כל רכב חלל, שצריך להגיע ליעד שיכול להימצא בין כמה עשרות מיליונים לכמה מיליארדים של קילומטרים? וזה רק בתוך מערכת השמש. אתם מדמיינים חללית שנוסעת בקו ישר, כמו מטוס שממריא ונוחת ללא עצירות ביניים. אבל אפילו אלה לא טסים בקו ישר: תתפלאו לגלות כי טיסה ישירה מסן פרנסיסקו לישראל עוברת סמוך מאוד לקוטב הצפוני. קל וחומר חלליות שעוברות מרחקים בלתי נתפסים בתנאים של עיוורון מרחבי מוחלט. לחלליות אין טייס שיכול להביט מטה ולזהות את צורת המגף המוכרת של איטליה, או מרחב מדברי עצום שירמז לו היכן הוא משייט. רכבי חלל טסים על פי חישובים מתמטיים מורכבים מאוד, וכדי להגיע ליעדים המרוחקים שלהם, הם ממנפים את התנאים הטבעיים שעומדים לרשותם בחלל.
המשמעות היא שרכבי חלל אינם לוקחים אזימוט וטסים היישר לפלנטה או לאסטרואיד, אלא טסים לתחנות קרובות ומשתמשים בכוח הכבידה שלהן כדי לשגר את עצמם הלאה. וזהו למעשה עיקרון הקלע. הוא נקרא כך על שם אותו כוח צנטריפוגלי שפועל בכל עצם מסתובב – בקלע כמו בפלנטה. רכב החלל נכנס למסלול הכבידה של גרם שמיים כלשהו, צובר תאוצה חינם-אין-דלק על בסיס הכוח הטבעי, ויוצא ממנו בעיתוי הרצוי לצוות המשימה תוך השגת שני יתרונות משמעותיים: האחד הוא כאמור תאוצה חסכונית, והשני הוא שינוי הכיוון. מאחר ומסלול הכבידה הוא מעגלי, בכל נקודה שרכב החלל יצא לדרכו, הוא יטוס במסלול שונה. למעשה, על פי חוק הסימטריה הגיאומטרית קיים מספר אינסופי של כיוונים שרכב החלל יכול לקחת כשהוא נכנס ויוצא ממסלול של אלמנט כדורי.
"אפשר לשלוח כלי רכב שאולי יכול להגיע בכוחות עצמו רק מעט אחרי הירח, למשל", מסביר מנו, "כל הדרך ממש עד קצה מערכת השמש, כיוון שהוא מנצל את כוחות המשיכה כמעט כמסוע, וטס בעיקופים אל יעד סופי". זה נשמע לנו כמו פתרון גאוני, אבל לתושבי האיים של דרום האוקיינוס השקט, טכניקת הניווט והתנועה הזו עשויה להישמע מוכרת באופן מחשיד. הסיבה היא שאבות אבותיהם השתמשו בה במשך אלף שנה במסעותיהם בין איי פולינזיה. רק שבמקום כוח משיכה של גרמי שמיים, הם נסמכו על כוחות טבעיים מקומיים יותר, כמו זרמים ורוחות.
"אתם יכולים לדמיין את יורדי הים האלה כמדעני נאס"א של תקופתם", אומר מנו. "דמיינו את המשפחות העתיקות הללו עומדות על החוף, מביטות לאופק ואז יום אחד השמיים 'מתיישרים', הרוחות מתגברות, עננים אנטרקטיים כבדים מתחילים להופיע באופק הדרומי שוב, וכולם יודעים מה משמעות הסימנים הללו". מבחינתם זה הזמן להתחיל בהכנות למסע הבא. הם ייתנו לתופעות האקלים הייחודיות לפינה זו בעולם לשאת אותם הלאה במשלחות המחקר אל מקומות חדשים שרגל אדם טרם דרכה בהם. הם יאפשרו לרוחות ולזרמים לשגר אותם במסלולים בלתי ישירים מיבשה אל יבשה וימקסמו את כושר התנועה שלהם במאמץ מינימלי, במקום לחתור בקו ישר ולהגיע באפיסת כוחות ליעד קרוב.
למעשה, גם הפולינזים לא המציאו את הטכניקה הזו. סעו לנגב או לגולן, הביטו השמיימה – ותגלו כיצד הנשרים דואים על זרמי אוויר חמים ללא צורך במשק כנפיים; צאו לאוקיינוס השקט וחפשו את הלווייתנים נודדים במורד ובמעלה זרם קליפורניה, לאורכו של החוף המערבי. כל הגופים נמצאים בתנועה, מהיקום עצמו שמתפשט, דרך היבשות ועד לחלקיקי אבק שעפים ברוח. אלה מבין הגופים שיש להם יעד כלשהו למדו להשתמש בכוחות קיימים כדי להניע את עצמם ליעדים שאין בכוחם להגיע אליהם באופן ישיר, או שמסע כזה פשוט לא שווה את האנרגיה המושקעת בו. אתם כבר יכולים לראות כיצד חוק היסוד האוניברסלי הזה מתורגם לתפיסת עולם, לגישה לחיים.
עצם נכנס למסלול ההיקפי של גרם שמיים ומשגר עצמו החוצה והלאה תוך שימוש בכוח הצנטריפוגלי ובאנרגיה עצמית.
מתי להשתחרר ממסלול הכבידה של תחנות בחיים?
כשהביאה מדליין דור את התובנות לחיים בדיעבד, היא בחרה למסגר אותן בחוכמה ולא כחרטה, אף על פי שזו הייתה נקודת המוצא שלה. המסגור של חוכמת הבדיעבד כמקור לשיעורים ולא לחרטות הוא קריטי לענייננו, כיוון שבסופו של יום, אנו עוסקים בשינוי הפריזמה שדרכה אנו מביטים על התמונה הרחבה. וכך, מעבר מניו יורק למלבורן שנראה כהחלטה שגויה מתברר פשוט ככניסה לכוח הכבידה של כוכב חדש. כך אנו מבינים מדוע קריירה לא חייבת להיות ליניארית – כל תחנה בדרך היא קלע לתחנה הבאה. אותו היגיון תקף גם לגבי התובנה שאין ניסיון מבוזבז, אנחנו פשוט על אי אחד בדרך לאחר, מנצלים את הזרמים והרוחות.
עיקרון הקלע גם מסביר מדוע מצד אחד אנחנו לא חייבים לשלוט בהכול, ומצד שני יכולים לקבוע את החוקים של עצמנו – את הכיוון ליעד הבא. הוא מסביר מדוע יש לנו זמן ומדוע נדרשת סבלנות והתמדה, וגם מדוע זה בסדר לעמוד חסרי תשובות מול העננים הכבדים ולצאת לדרך למרות הכול. אם נדמיין את חיינו כמסע של גשוש בחלל או של קאנו בדרום האוקיינוס השקט, קל לנו יותר לראות כיצד כל האירועים שאנו חווים הם תחנות בדרך. יותר מזה, הגישה הזו אף מסייעת לנו לראות בהם קלע לשאיפות הבאות שלנו – אנו יכולים למנף כמעט כל סיטואציה כדי לצאת מכוח הכבידה שלה בעיתוי הרצוי. ואם קמתם בוקר אחד הרפתקנים, אולי אפילו להמר על כיוון לא ידוע.
במסע הזה, חלק מאיתנו יכולים לראות את הדרך בבהירות. עבור הרוב, לעומת זאת, המסע במרחבי החלל האינסופיים מתבצע בחסות אפלה כמעט מוחלטת, ולנו אין אפילו חישובים מתמטיים. לעתים נדמה כי הדבר היחיד שאי פעם נוכל לשזוף בו את עינינו הוא גרם השמיים שבמסלולו ההיקפי ובכוח הכבידה שלו אנו נעים. זה יכול להיות תפקיד מסוים בקריירה, הבית שבו אנו גרים, מערכת יחסים לא מספקת, מצב כלכלי או בריאותי וכדומה. אבל עיקרון הקלע מבטיח שאם נדע להפעיל מבערים או לפתוח מפרשים בהזדמנות הנכונה, לא משנה כמה חזק כוח המשיכה או הזרם, אנו יכולים לעבור הלאה.
התנאי הקריטי הוא לא לחשוב על עצמנו כעל חלקיקי אבק שעפים לאן שהרוח נושאת אותם, אלא כעל חלליות או סירות קאנו עם חותרים נחושים, שיש להם יעד כלשהו. זה לא משנה אם אתם עדיין לא יכולים לנחש היכן היעד הזה. חשוב לא פחות לזהות שטרם הגעתם אליו והמסע עדיין בעיצומו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
משל הדייג: מהו אותו דג גדול שאנו ממתינים לו כל חיינו?
פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי
עוד מרדיו מהות החיים:
