אין מנוס מזה – כדי להתקדם או לבצע שינוי בסוף נצטרך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעשות.
מרוב שאנו מחפשים פתרונות מתוחכמים להתמודדות עם אתגרים, לפעמים הדבר המובן מאליו הוא הראשון להישכח: בסופו של כל תהליך מחשבתי תצטרך להגיע פעולה במציאות. אי אפשר להדגיש מספיק פעמים את חשיבותם של מעשים, ובכל זאת אנו מגלים – פעם אחר פעם – כי נקיטת פעולה היא המשוכה המשמעותית ביותר בחייהם של מרבית האנשים. בין אם זה הפסקת עישון, יציאה ממערכת יחסים בעייתית או פיתוח עצמי, לכולנו יש רעיונות נפלאים ותכניות מדוקדקות. אבל כשזה נוגע להוצאה לפועל, גלגלי השיניים נתקעים.
מגוון גורמים מפריעים לנו בהוצאת התכניות שלנו לפועל, ויש גם לא מעט טכניקות פרקטיות לשינוי הרגלים. עסקנו בעבר באלה גם באלה. אך אל לנו לשכוח לכוון זרקור בוהק על הדבר עצמו ולתפוס אותו בצורתו המזוקקת. זוהי, אם כן, תזכורת לדבר הבנאלי ביותר שאפשר לחשוב עליו – חשיבותם של מעשים. היה מיותר לדבר על כך לו קיבולת הביצוע של כולנו הייתה משביעת רצון, אבל דחיינות או רתיעה מנקיטת פעולות היא תופעה רחבה מאוד – ולראיה, מציאות שבה אנשים אינם מרוצים מהיבט זה או אחר בחייהם.
בין שני סוגים של סדרי עדיפויות – רק אחד מנצח
המציאות הזו היא הוכחה לכך שלעתים אנו מתעלמים מרעיון בסיסי, שאותו מבטא הבלוגר והיזם דרק סיברס בפוסט על סדרי עדיפויות: מה שמייצג אותנו הוא הפעולות שאנו עושים, לא המילים שאנו אומרים. כבודן של מילים במקומו מונח, ויחד עם זאת כוחן יפה לדברים מסוימים. לדברים אחרים הן פשוט לא מספיקות, כמו למשל שינוי ממשי של המציאות. בוודאי שיש יוצאי דופן גם כאן, אבל ברוב המכריע של האתגרים הניצבים בפנינו, דיבורים אמנם יובילו אותנו אל השוקת, אבל כדי להרוות את צימאוננו ניאלץ להתכופף ולשתות. סיברס, אם כן, מאמין שכל זמן שלא עשינו דבר מה, הוא פשוט לא מספיק חשוב לנו.
לכל אחד מאיתנו יש שני סדרי עדיפויות מקבילים: האחד בממד המילולי-מופשט, והשני בממד המציאותי-קונקרטי. אנו יכולים להצהיר על סדר העדיפויות שלנו מפה עד טסמניה וחזרה, אבל אם שני סדרי העדיפויות אינם חופפים, המציאותי-קונקרטי מנצח. סיברס משתף כי כאשר סיפר למאמן שלו שהוא ממש רוצה לפתוח עסק חדש, המאמן ביטל אותו, ולאחר דין ודברים קצר טען סיברס כי המאמן לא יכול להתעלם מדבריו. בתגובה השיב לו: "אני יכול להתעלם ממה שאתה אומר ורק להביט על המעשים שלך. הפעולות שלנו תמיד מגלות את הערכים האמיתיים שלנו". קחו מקרה מקביל מחייכם ושאלו את עצמכם מה באמת סדר העדיפויות שלכם.
במובלע מסתתר פה הרעיון שאנחנו לא אמיתיים לגמרי עם עצמנו לגבי חשיבות הדברים השונים בחיינו, ולכן כנות עצמית היא תנאי הכרחי כדי להניע איזשהו תהליך חיובי שמשרת אותנו בחיים. למשל, ייתכן שבסדר העדיפויות המוצהר – ואגב זו לא חייבת להיות הצהרה כלפי חוץ, אדרבא, הצהרה פנימה מסוכנת עוד יותר – יציאה לטיול אוהלים נמצאת מעל בילוי סוף שבוע נוסף בבית מול הטלוויזיה. אבל מה קורה בסדר העדיפויות הממשי? חיפשתם מסלול? ארזתם תיק? אם התשובות הן לא ולא, לטיול כנראה לא תצאו וגם את השבת הקרובה תבלו בבית (או בכל עיסוק אחר שאינו טיול בטבע).
לעתים אנו זקוקים לצריבה בישבן
סיברס ממשיך לתאר את שיחתו עם המאמן. כששאל אותו לגבי אנשים שרוצים לעשות משהו ועדיין לא התחילו, הסביר לו ש"אם הם היו רוצים באמת לעשות זאת, הם כבר היו עושים זאת". בנוגע לעסק שלו, שיקף לו המאמן תמונת מצב עגומה: "אתה מדבר עליו מ-2008, אבל אף פעם לא הרמת אותו. כשאני מביט על המעשים שלך, ומתוך היכרות אתך, אני אומר שאתה לא ממש רוצה להקים חברה חדשה. למעשה אתה מעדיף את החיים הפשוטים שיש לך עכשיו". סיברס מודה בפה מלא כי הצדק היה עם המאמן.
הפשטות של הרעיון הזה עלולה לכאוב. השאלה היא לא מה עוצר בעדנו, אלא האם הכוונות שלנו עומדות במבחן התוצאה. כלומר, אין פה גילויי הבנה לאתגרים ולמחסומים שעומדים בדרכנו, אלא קריאה נועזת להכיר באמת – אנשים יכולים להזיז הר בשעה כשזה מספיק דחוף להם, ולעמוד ימים שלמים בחוסר אונים מול תל נמלים כאשר הם לא באמת מוכנים להקריב עבור המטרה, או שהיא פשוט לא מספיק מטרידה אותם. כאמור, נקודת המבט הזו עלולה להיתפס כאכזרית, אבל כשאנו יושבים עמוק באזור הנוחות, לעתים אנו זקוקים לעקיצה באחורינו כדי לזנק באוויר ולנוע הלאה. ההבנה שאנו מוליכים את עצמנו שולל יכולה לצרוב בישבן, כמו גם השלמה עם עליונותו של סדר העדיפויות הממשי.
מילים, מחשבות ותכנונים הם שלב חשוב, אבל סדר העדיפויות האמיתי נקבע רטרואקטיבית מכוח הפעולות שביצענו.
זה לא שלמילים ולמחשבות אין משמעות. להיפך, הן שלב הכרחי לפני רוב הפעולות שלנו, תוך כדי ביצוען וגם אחריהן. לימודים, קריאת ספרים וכל צורה אחרת של פיתוח הידע יעזרו לנו מאוד להגשים שאיפות. אבל, כפי שגילה היזם והיועץ ג'וש פצ'טר, כל הדברים הללו לא מסוגלים להניע נוצה ממקומה ללא קימה מהכורסה ויציאה לשטח. הוא מביא את סיפורו האישי בתגובה לשאלה של גולש באתר השאלות והתשובות Quora: כיצד להפוך מאדם עם חשיבה יצירתית, לאדם שמסוגל ממש ליצור? התשובה של פצ'טר מתחילה בתקופת שפל שעבר, כמו שקורה ליזמים עצמאיים רבים אחרים: "בתום שנה של שיעורים שנלמדו בדרך הקשה כמייסד איבדתי את החברה שלי". הוא ניסה את מזלו כשכיר, אך איבד עבודה נוספת ומכאן נקלע לסחרור של ראיונות עבודה ודחיות. המצב הגיע לידי כך שהוא נאלץ לעבור לגור עם אביו בדירה קטנה, כשאחד מהם ישן על מזרון מתנפח והשני על הרצפה.
כדי לייצב את הסירה מצא פצ'טר עבודה בשכר נמוך, אבל מטרתו המרכזית – מה שעמד בראש סדר העדיפויות המוצהר שלו – הייתה להמריא חזרה לעצמאות תעסוקתית. לשם כך, הוא מספר, בודד עצמו חברתית על מנת להתמקד בשיפור עצמי. "באותה תקופה", הוא מספר, "קראתי מאה ועשרים ספרים על עסקים, פסיכולוגיה ושיווק. כשסיימתי לקרוא, הבחנתי במשהו. חיי לא השתנו. למרות שהרגשתי חכם, יצירתי ומסוגל יותר, עמדתי באותו מקום". מה שהיה חסר הוא לצאת מדי פעם מחדר הלימוד ולחפש עבודה או דרך אחרת להרוויח יותר כסף. פצ'טר היה צריך להעביר את המטרה מסדר העדיפויות המוצהר לסדר העדיפויות הממשי. "כאן התחלתי להבין את הכוח שבלהפוך לאיש-מעשה".
השיטה עבורו הייתה המרה של עיסוקיו מפסיביים לאקטיביים: במקום קריאה, לכתוב; במקום לצפות בסרטונים, לצלם קטעי וידיאו; במקום לבלות בפייסבוק, לצאת לפגוש אנשים וכן הלאה. במקביל הוא החל לייעל את לוח הזמנים במטרה להתאים אותו לפעולות שהוא מעוניין לבצע. מכיוון שהקנה חשיבות גבוהה הן לפגישות והן לפעילות גופנית, הוא החל להתאמן בבית בזמן ההמתנה למונית, או לרוץ ליעדים במקום ללכת אליהם. במילים אחרות, הוא מצא חללים בזמן כדי לבצע עוד ועוד פעולות – להעביר מה שיותר סעיפים מהרשימה הרעיונית לרשימה הביצועית.
מתי אנו מגיעים לנקודת הרתיחה?
לדבריו, הגישה הזו הובילה אותו להישגים משמעותיים, כמו למשל התחרות בטריאתלון, כתיבת ספר וצילום מאות סרטוני וידיאו. "כדי להפוך לאיש מעשה", הוא מחדד את הנקודה, "החלפתי את כל הרגלי הצריכה שלי ביצירה". לדבריו, התהליך דומה לגמילה ועלול לתסכל בתחילה, אך כעבור זמן מה מתחילות להגיע התוצאות, ואז התפנית הגדולה שאנו מחפשים קורמת עור וגידים לנגד עינינו. וכמו שצריכה ממכרת, כך גם עשייה, מעיד פצ'טר. הוא מספר כי ברגע שסיגלנו מצב תודעתי של עשייה, אנחנו כבר לא יכולים לחכות לדבר הבא שניצור. ואז, כשאתה מתחיל ליצור נוכחות ולהטביע חותם פיזי על הסביבה שלך, "אנשים מתחילים לזהות את היכולות שלך כאיש-מעשה. הם רואים את המאמץ ואת החוסן שלך".
סביר שרובנו לא מחפשים להפוך ליוצרים אחוזי תזזית שלא מצליחים להירדם בלילה מרוב רעיונות, כפי שמשתמע מתיאורו הציורי של פצ'טר. אבל המשמעות של שהייה בקיצון השני היא קיפאון. הפרדוקס הוא שמדובר בקיפאון לא משמעותי, שכן אם המצב היה מספיק מפריע לנו, היינו זזים. עצם הפעולה היא הוכחה לחשיבותו של הרעיון.
מה המסקנה? לכולנו יש מנעד של סיבולת למצב שבו אנו נמצאים, או לחילופין – מנעד שאפתנות ביחס למטרות שלנו. ובכל תחום יש לנו נקודת רתיחה שונה. אחת יכולה לסחוב שני עשורים באותה עבודה חסרת סיפוק בטרם תפנה לכיוון אחר, ואחרת לא תסכים להעביר יותר משנה בתפקיד שאינו עומד בציפיותיה. במקביל, אדם יכול לא לדבר על דבר מלבד השאיפה שלו להתחיל דיאטה, אבל לצאת לדרך רק אחרי אירוע לבבי, ואחר יכול בוקר אחד להפסיק לשתות קפה עם סוכר לשארית חייו. רק כשאנו מגיעים לרף המסוים שלנו, אנחנו נוקטים בפעולה כדי לשנות מצב. השאלה הגדולה היא האם בכוחנו להנמיך את נקודת הרתיחה כדי לזרז את השינוי.
את התשובה לכך יספקו כבר המעשים שלכם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אפקט כדור השלג – פסיכולוגים מסבירים כיצד פעולות מינימליות מסייעות לשנות אורח חיים
המנגנונים המרתקים שמפעילים את כוח הרצון - המשאב היקר שכל אחד יכול לטפח
משתלם להכיר: חלונות ההזדמנויות שבהם יותר קל לנו לבצע משימות מאתגרות
עוד מרדיו מהות החיים:
