הרבה מעבר לאוכל – איך סגנון ההורות שלנו משפיע על הרגלי האכילה של הילדים

אכילה רגשית מתפתחת לעתים כתגובה להורים – אילו דפוסים כדאי לאמץ כדי להקטין את הסיכון?

נוגה פנאי | 21 אוגוסט, 2017

ארוחת ערב. אתם יושבים מסביב לשולחן והילד לא מוכן לאכול כלום. במקרה הטוב, צ'יפס עם קטשופ. נשמע מוכר? כדי להבין מה זה, למה זה ומה עושים עם זה הזמנו לשיחה את חגית זהבי-אהרון, אימא לשלושה, בוגרת תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה והדרכת הורים במכון אדלר. במסגרת עיסוקה היא מתמקדת בין היתר באופן שבו הורים משפיעים ומעצבים הרגלי אכילה אצל ילדיהם.

בשיחה שערכה עימנו מסבירה זהבי-אהרון את מקור יחסם של הילדים לאוכל: "ילדים רוצים להרגיש חלק מהמארג המשפחתי, שנראה אותם ונקשיב להם. כשאנחנו לא קשובים לצרכים שלהם ומנסים להכניע אותם, הם מראים לנו שאין לנו אפשרות לשלוט בהם דרך שלושה תחומים מרכזיים: שינה, עשיית צרכים ואוכל". שם, היא טוענת, אי אפשר לגרום להם לפעול בניגוד לרצונם, ולכם אלו הזירות המרכזיות של מאבקי הכוח. הבשורות הטובות הן שמאבקי הכוח לא נולדים יש מאין, ופעמים רבות מהווים תגובה לדפוסים הוריים כמו הצורך להיות בשליטה או דווקא הקושי להכיל תסכול ולומר גם 'לא'.

אני אוהב משמע אני מאכיל

מה באוכל מפעיל אותנו ההורים ולמה זה נושא רגיש כל כך עבורנו? קודם כל, מסבירה זהבי-אהרון, רובנו מעניקים לו משמעות רחבה בהרבה ממזון לגוף. "קיים חיבור מובנה אצל הורים בין אהבה לאוכל", היא אומרת, וזה לא אמור להפתיע אף אחד. "אם אני אוהבת את הילד שלי, אני רוצה שהוא יאכל". ונראה שזה כך משחר ההיסטוריה, שאלו את א יידישע מאמע הקרובה למקום מגוריכם על וידוא צלחת ריקה. העניין הוא ש"אנחנו מעבירים את החיבור הרגשי לאוכל גם לילדים שלנו", אומרת זהבי-אהרון. "כשהם עצובים – דוחפים להם משהו מתוק, כששמחים ביומולדת –חוגגים בארוחה".

דיאנה באומרינד, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית, הגדירה ארבעה סגנונות של משמעת הורית, שנעים על שני צירים. האחד הוא היענות/תגובתיות הורית, שקשור להדגשת ה"אני" של הילד ומאופיין בהקשבה והכלה. השני הוא דרישה הורית, המדגיש ציפיות, גבולות והכוונה במטרה לשלב את הילד במבנה המשפחתי.

כל ציר מדורג בגבוה/נמוך וכך יצרה באומרינד מטריצה של ארבע רובריקות, כשהמקום האידיאלי בה הוא 'גבוה' בשני הפרמטרים – המבטאים סגנון סמכותי מאוזן בין היענות ודורשנות. לא ניגע כאן בהורה המזניח (נמוך-נמוך) אבל נפתח בשני הטיפוסים שלא מקיימים איזון במשוואה העדינה: המתירני והסמכותני (שולט).

הורה מתירני, אומרת זהבי-אהרון, הוא כזה שקשה לו להציב גבולות ונוטה "לפנק" את הילד יתר על המידה. באומרינד מציינת שדווקא נוכחות הורית, הכוללת מחשבות ורצונות נפרדים משל הילד, מבטאת ביטחון בהורות ומשפיעה לטובה על הסיכוי של הילד להפוך למבוגר בעל ביטחון ומסוגלות.

השלכה נוספת היא בררנות מוגזמת: ילדים עם תפריט מאוד מצומצם, שלא נוגעים בדרך-כלל בירקות, ואוכלים, למשל, רק שניצל ואורז, ולפעמים רק את השניצל שאבא מכין. "מתוך מקום שלא רוצה להתעמת עם הילד ולשמור אותו מרוצה, נותנים לו רק מה שהוא רוצה לאכול וגם מכינים לו במיוחד", מסבירה זהבי-אהרון. נוצר כאן מעגל שלילי שמזין (אהה!) את עצמו: הורה כזה לא מאפשר לילד ללמוד לגוון וגם לא מכוון אותו לשם. "בסופו של דבר זה פוגע ומפריע לילד, כי זה מייצר מציאות שבה הוא לא חשוף למגוון רחב של מזונות", ולכך יש השלכות בריאותיות, בנוסף למגבלות במסגרות ובמפגשים חברתיים. בהקשר זה, מחקר מצא שילדים אוכלים בריא יותר כשההורים מציבים גבולות וחוקים ברורים בנושא אוכל.

ילד שמקבל כל מה שהוא דורש עלול להפוך לבררן מדי וכתוצאה להיות בחסכים תזונתיים.

זהבי-אהרון מציינת שפעמים רבות ההתנהלות של הורים היא למעשה תגובת פיצוי לחסכים בילדותם, גשמיים (לא קיבלו ממתקים/מתנות) או רגשיים (היעדר נוכחות הורית). "יש פה תנועת מטוטלת. דור אחורה ולפניו אכלו מה שהיה כי זה השתלב עם ההורות האוטוקרטית. אבל בעידן הדמוקרטי, לא רק החברה השתנתה, אלא גם ההורות. כיום הפוקוס הוא על הילדים. ההורים מתאימים את אורח החיים שלהם לילדים, קובעים את פעילות אחר הצהריים לפיהם, רואים בטלוויזיה מה שהם בוחרים ומבשלים את מה שהם אוהבים".

אבל, היא מצביעה על הפרדוקס שציינו קודם, "אם אנחנו טורחים כל הזמן להתאים את המציאות לילדים, יהיה להם קשה בחייהם הבוגרים להתאים את עצמם למציאות".

ובכל זאת, האם אנחנו באמת תמיד יודעים מה הכי טוב בשבילם?

אוקיי, אז אנחנו לא רוצים לוותר על סמכות וגבולות, אבל חשוב גם לא להגזים לצד השני. הסגנון הסמכותני, או השולט, מאופיין על ידי באומרינד ברמה גבוהה של דרישות מהילד, יחד עם התחשבות נמוכה יחסית בצרכיו. אכן, פעמים רבות אנחנו נוטים להחליט בשביל ילדינו מה טוב בשבילם, והאוכל לא יוצא דופן: מגיל צעיר אנחנו משדלים אותם עם אווירונים, ולעיתים גם בכעס ובאיומים נוסח "אתה לא יורד מהשולחן עד שסיימת את הצלחת". השורה "ילד טוב משאיר צלחת ריקה" מראה איך במו ידינו אנחנו יוצרים חיבור רגשי לאוכל, אומרת זהבי-אהרון, מתנים אהבה והערכה הורית ולוקחים מהם את היכולת להחליט מה וכמה נכון עבורם לאכול. זה לא אומר שאין מקום לכוון אותם, פשוט חשוב להבין את ההשלכות ולמצוא את האיזון.

"כבר מגיל שנה וחצי, ואולי קודם, הילד יכול לאכול לבד. גם אם הוא מלכלך, זה חלק מתהליך הלמידה", מסבירה זהבי-אהרון. כשההורה לא נותן לילד לאכול במו ידיו ולא מאפשר לו להתמודד בעצמו – בין אם כדי לסיים מהר, להימנע מלכלוך או לפקח על הכמות – הוא משדר לילד שלא סומכים עליו. "ילד חייב להבין שיש לו מסוגלות כדי שיהיה לו ביטחון עצמי. כל עוד אני עושה בשבילו הכול, הוא לא יכול ללמוד על המסוגלות שלו ולפתח יכולת עצמאית ותחושת ערך", מסבירה זהבי-אהרון ומוסיפה, "כמובן שאהבה והיענות חיוניים, אבל לא רק. תחושת מסוגלות נבנית דרך התנסות ועשייה".

לעניין זה, מניעת אוכל זהה לדחיפה. הורים שחוששים מאכילת יתר, למשל, יכולים בסופו של דבר לגרום לאכילה רגשית שתוביל באופן אירוני להשמנה. ואכן, מחקר שבדק את השפעת סגנונות ההורות על משקל יתר בכיתה א' מצא שילדים לאימהות סמכותניות (שולטות) נמצאים בסיכון הגבוה ביותר להשמנת יתר בגיל צעיר.

"הורה שמנסה לשלוט בכמה הילד שלו אוכל מפריע למנגנון הטבעי של שובע ורעב", מדגישה זהבי-אהרון. ובנוסף, "יש תקופות בחיים של ילד שהוא אוכל פחות. ילדים לא אוכלים תמיד את אותה כמות, ולא תמיד הם רעבים", למשל אם אוכלים בגן כריך ב-16:00, או בקיץ כשכולנו פחות רעבים. "ילד רעב אוכל", היא מסכמת, "הבעיה נוצרת כשאנחנו מתערבים להם במנגנון הטבעי הזה ומפריעים לאיזון שלו, אז אנחנו מלמדים אותם שאוכל הוא הרבה יותר מסתם אוכל…הוא גם כלי למאבקי-כח עם ההורה".

ההורה הסמכותי: גם כאן הסוד הוא במציאת האיזון

ההורה הסמכותי מקשיב לצרכים של הילד, מכבד אותו, ובמקביל מציב לו הנחיות וגבולות ברורים ומפקח עליהם. הוא מצפה ודורש התנהגות בוגרת ועצמאית, אך מלווה ומוביל אותו לשם בהדרגה, תוך הקשבה, הנמקה, גמישות ומוכנות למשא ומתן.

צריך לזכור שכל התנגדות מתחילה מקושי אמיתי של הילד, והשאלה היא מה אנחנו כהורים עושים. "החדשות הטובות הן שתמיד אפשר לשנות את הכמות שהם אוכלים", מזכירה זהבי-אהרון, "אבל הכי חשוב לשדר להם שאנו מאמינים במסוגלות שלהם, במנגנון הפנימי שאומר להם מתי אכלתי יותר מדי ומתי אכלתי מספיק".

כשיש לילד ברירות מרובות הוא מרגיש שהוא שולט במצב וזה מוריד חסמים ובונה ביטחון.

אחד הכלים שעוזרים כאן הוא לספק אלמנט של בחירה. "ככל שיש לילד יותר אפשרויות בחירה – יש לו תחושת שליטה במצב, ובאופן טבעי פחות מתנגד כי אין על מה להילחם". למשל, אצל ילד שאוכל רק צ'יפס, אפשר לשים על השולחן גם אורז ופסטה ולשאול מה הוא רוצה לטעום היום. לחילופין אפשר לתת לו לבחור אם קודם ארוחת ערב או קודם מקלחת.

רצוי גם לשוחח אתם באופן פתוח ונגיש על חשיבות התזונה הבריאה: למה בכלל חשוב להקפיד על מגוון של אוכל, איך זה תורם לגוף ולבריאות, איזה חומרים מזיקים לגוף, מדוע השמנת-יתר או בררנות יתר איננה טובה לנו, ולעודד גם שיח רגשי כחלק מהתהליך.

מה עושים עם ילד שלא אוכל כמעט כלום? רצוי לא לתת במקום חטיף או ממתק רק כדי ש"יכניס משהו לפה". זהבי-אהרון מאמינה בתהליך עדין, במיוחד כשכבר התפתחה בררנות. ראשית יש לשלול בעיות רפואיות, כגון קושי בבליעה, רפלוקס או רגישות יתר למרקמים הנובעת מבעיית ויסות חושי. היכן ששללנו זאת, ניתן בהחלט להניח שהאוכל הפך לזירה של מאבקי כוחות, שבה הילד מראה את הכוח שלו ולומד להשתמש באוכל כקלף מיקוח.

כאן המקום לעשות שינוי חשיבה, מסבירה זהבי-אהרון, "להוריד את רמת הלחץ ולסמוך על הילד. להימנע מכעס ומאיומים, לא להכריח או למנוע, ולא לרוץ אחריו עם אוכל. גם אם הילד לא אוכל ירקות, הולך לישון לפעמים בלי ארוחת ערב או מדלג על ארוחה, לא נגרם שום אסון".

כדאי להמשיך להציע מגוון רחב של מזונות, ולהתמיד בכך. מדובר בתהליך שאורך זמן. מומלץ לאמץ שגרה חדשה בעניין האוכל: לא לאכול מול הטלוויזיה, לקיים ארוחות משפחתיות ככל שניתן, לאכול ברוגע ליד הילד ולתת דוגמה אישית חיובית. השאר כבר יקרה מעצמו בהדרגה. "ילדים לומדים מצפייה וחיקוי, ולכן חשוב להם לראות את ההורים אוכלים, בעיקר על רקע תרבות הדיאטות ששוררת היום", מדגישה זהבי-אהרון.

לשים מול העיניים את מטרת העל – ילד עצמאי ובטוח בעצמו

זהבי-אהרון מתייחסת לפרשנות החיובית של "גבולות". "לא מלשון 'להגביל', אלא לתחום טריטוריה של ערכים, שעוזרת לילד ללמוד מה נכון ומה לא נכון במשפחה, למשל תקשורת בריאה, עזרה לזולת, שיתוף, ואכילה מגוונת ומאוזנת". יותר מכך, היא אומרת, עצם הגבול משדר שמישהו רואה אותו ומשגיח עליו, ומעניק לילד ביטחון.

במסגרת התהליך, ההורה צריך להבין איזו דמות הוא רוצה להיות ואיזה מסר הוא רוצה להעביר לילד. "למשל", היא מדגימה, "אם היעד שלי הוא להראות אהבה ללא תנאי וקבלה – לא סביר שנתנה 'הטבות' בלגמור מהצלחת או בירידה במשקל. אם היעד הוא ילד עצמאי – לא סביר שנאכיל אותו בגיל 4. אם רוצים יחסים של שיתוף ודיאלוג – לא סביר שנכריח ונכניע. ניתן בהחלט להחליט עם הילד על יעד של טעימות או הורדה במשקל, אבל בדרך של דיאלוג והסכמה ועם המון חום וקבלה. כבר יש לו קושי ואנחנו רוצים מצד אחד, לתת מקום לקושי, ומצד שני גם לאמן אותו ביעד שקבענו ולתמוך בדרך שעליו לעבור כדי להגיע ליעד הזה".

העזרה הזאת דורשת לא אחת מההורה ויתור ויצירתיות: במקרה של השמנה נדרש שינוי באורח החיים של המשפחה כולה והתאמת התפריט המשפחתי לצרכים החדשים; במקרה של בררנות נדרש לעיתים לייצר עניין סביב האוכל בדרכים שונות, למשל בבישול משותף, חוויות משותפות סביב אוכל כמו קניות בסופר, קטיף בשדה, גידול ירקות בבית, פיקניק בדשא ועוד. ישנן גם פעולות שיכולות לתמוך בתהליך שינוי ההרגלים. עידוד וחיזוק של כל התקדמות בתהליך, קטנה כגדולה; כיוון הפוקוס על החיובי במקום לשים את הזרקור על המקומות שבהם לא הצליחו; הימנעות משיטת עונש-שוחד סביב אוכל ועוד.

למרבה המזל אנו חיים בעידן של שפע בל יתואר. הבור שרבים מאתנו נכשלים בו הוא שהשפע משכיח מאיתנו שבסופו של יום מזון הוא צורך הישרדותי, שני רק לחמצן ומים. ולכן אוכל נוגע עמוק מאוד בפסיכולוגיה האנושית. אצל ילדים שנמצאים בתהליכי גיבוש מנטלי מואצים, ההשלכות באות לידי ביטוי בעוצמה מלאה ועשויות להיחקק למשך שנים. לכן, התנהגות מאוזנת שלנו יוצרת בסופו של דבר ילד מאוזן שיכול ליהנות מעידן השפע ללא המטען שנשאו על כתפיהם אבות אבותיו.