מיוון העתיקה ועד הבית הלבן - מומחים מאמינים שכדאי לנו להקדיש זמן להרהר בשאלות הגדולות
לפעמים בעיצומו של יום עבודה, אין דבר שמתחשק לנו יותר מלעצור הכול ולהיעלם לאיזו שעה. לצאת החוצה לגינה סמוכה, לבית קפה, או אפילו לגג של הבניין, להניח בצד את המשימות שלנו, ולמשך שעה בלבד לשכוח את מרוצת היום כדי לשחרר את המחשבה להתפזר לכל עבר.
פסיכולוגים רבים טוענים כי הפנטזיה הקטנה הזו היא לא סתם משאלת לב שנחמד לו הייתה חלק מחיינו, אלא הרגל כמעט הכרחי כדי להוביל אותנו קדימה בקריירה ובחיים האישיים כאחד. שעה ביום, כך נראה, עשויה להספיק כדי להפיח רוח חדשה במפרשים שלנו, לעורר את המחשבה היצירתית ולשפר את תהליך קבלת ההחלטות האסטרטגיות. אבל למעשה, המחקר המודרני הגיע למסיבה בעיכוב של כאלפיים שנה. כבר ביוון העתיקה הבינו את חשיבותו של זמן הרהור חופשי.
האיש שחמק מעבודה בפרוזדורי הבית הלבן
עוד נגיע אל היוונים הקדמונים. בינתיים בואו נדבר על כמה דמויות עדכניות יותר. האדם הראשון שנרצה להתוודע אליו הוא מי שעל שמו נקראת "שעת שולץ". את הכינוי המציא דייוויד לאונהרדט בטור ב- New York Times בהתייחסו למנהג של ג'ורג' שולץ, לשעבר מזכיר המדינה ושר האוצר האמריקאי. "שולץ", מתאר לאונהארדט, "אהב לפנות שעה אחת בכל שבוע להרהור שקט. הוא ישב במשרדו עם דף ועט, סגר את הדלתות והודיע למזכירה להפריע לו רק אם אחד משני אנשים מתקשרים: אשתו או הנשיא".
מה היה עושה מזכיר המדינה בשעה הזו? מה שלשמו הוא נבחר לתפקידו – חושב. יום העבודה של בכיר בממשל המעצמה הגדולה בעולם מורכב מאינספור משימות טכניות קטנות. בין פגישה להצהרה, חתימה על מזכר ושאר הדברים שהיו תחת אחריותו, שולץ לא הצליח לעשות קצת חשיבה אסטרטגית במבט רחב. כדי להשתחרר מפרספקטיבת המיקרו הוא היה חומק לחדרו כדי "להתמקד בשאלות הגדולות של האינטרס הלאומי". לאונהרדט מוסיף כי "הדרך היחידה לבצע עבודה גדולה, בכל תחום, היא למצוא זמן לשקול את השאלות הגדולות".
הדמות הבאה שמציג לאונהרדט היא הפסיכולוג עמוס טברסקי, מי שהיה שותפו למחקר של זוכה פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן, ולא זכה בו רק משום שכבר לא היה בן החיים. טברסקי, שגדל בישראל ועבר לארה"ב כדי לפתח קריירה אקדמית מזהירה, הביע חיזוק לקונספט של "שעת שולץ" באחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "הסוד לביצוע מחקר טוב הוא תמיד להיות מעט חסר תעסוקה. אתה מבזבז שנים בגלל חוסר היכולת לבזבז שעות". היכולת שלנו לתפקד בצורה אפקטיבית עולה כאשר אנו עושים מדי פעם זום-אאוט ושוברים את שגרת העבודה. סרט נע ימשיך תמיד לייצר את אותו הדבר. כדי להתגבר על אתגרים או לחשוב על משהו חדש, צריך לרדת מדי פעם מפס הייצור ולתת מבט רחב על המפעל כולו: מה מטרתו, למה אנחנו נמצאים בו וכן הלאה.
לאונהרדט טוען כי "שעת שולץ" הכרחית בייחוד בתרבות "שמעריצה שיגעון" ביחס לעבודה. "כמה פעמים אנו שומעים מישהו מצטנע-משתחצן על כמה עסוק הוא?" בעוד שאנחנו דיברנו על שעה ביום, הוא מסביר כי בעצמו התקשה להתחייב לשעה בשבוע, מה שבעיניו היה סימן אף מובהק יותר לנחיצותו של ההרגל החדש. לבסוף אימץ את "שעת שולץ" ומאז מפציר בכולם לנסות בעצמם. לדבריו, השעה הזו אמורה להיות נקייה מרעשים טכנולוגיים, כך שהמוח יוכל באמת לצאת למסעות ולא להישאב למערבולת אינפורמציה חסרת פשר ונעדרת מטרה ברורה.
קיימים שני מצבי פעולה מנטליים שעלינו לטפח, מסביר לאונהרדט לסיכום: מצב 'חיובי-משימתית' או 'שלילי-משימתית'. במצב חיובי אנו מוכוונים עשייה וביצוע פעולות ברגע הנתון, מה שמזמנת לנו מרבית שגרת יום עבודה. במצב השלילי המוח אינו ממוקד במשימה ספציפית, אלא חופשי לטייל ללא רצועה, מצב שאנו חווים לרוב בעת חלימה בהקיץ. "מדע המוח שלנו ברור לגבי הנקודה הזאת", הוא כותב. "המוח שלנו יכול להיות במצב 'חיובי-משימתית' או שלילי-משימתית', אך לא שניהם יחד. המוח מרוויח מבילוי זמן בכל אחד מהמצבים". "שעת שולץ" מאפשרת לנו לשחרר את הרצועה ולשוטט חופשי.
השלישי בסדרה הוא הפילוסוף אלן דה בוטון, שבשתי דקות מבהיר את עומק חשיבותה של "שעת שולץ", או בגרסה שלו, "זמן הצצה מהחלון".
עדיף ציפור אחת על ענף מלהקה שלמה שעפה בכאוס
אכן, דה בוטון מאמין שאין אפילו צורך לעלות לגג הבניין או לצאת לסיבוב הליכה בפארק הקרוב. די לנו לשבת סתם ולהביט מהחלון כדי להשיג את אפקט ההרהור העמוק שכה נעדר מחיי הקריירה שלנו. כמו הדמויות הקודמות שפגשנו, גם דה בוטון מדבר על תרבות התזזית ששולטת בסביבת העבודה המודרנית. באווירה כזו, הצצה סתמית מהחלון תיחשב לבזבוז זמן ותתקבל במקרה הטוב בעיקום אף מצד עמיתים, שלא לומר מנהלים.
בואו נצלול עם דה בוטון אל נבכי המחשבה כדי להבין מדוע בכל זאת שווה לצאת נגד תרבות התזזית, ולגלות כיצד שעה של חוסר מעש יכולה להביא יותר תועלת מכמה שעות, כמה ימים, וכפי שטען טברסקי, אפילו כמה שנים של עבודה סיזיפית. "המטרה של הצצה מהחלון היא – באופן פרדוקסלי – לא לגלות מה קורה בחוץ", הוא מסביר, "זהו דווקא תרגיל בגילוי התוכן של מחשבתנו". הצצה מהחלון היא מונח מייצג. ההתרחשות החיצונית יכולה להצית בנו את תהליך החלימה בהקיץ, אולי דווקא בגלל הניגוד של המולת הרחוב לעומת 'חוסר המעש' שלנו, או, אם שפר מזלכם וחלונכם פונה אל נוף שקט, זכיתם ברקע מושלם לשקיעה בהרהורים.
"קל לדמיין שאנו יודעים מה אנו חושבים, מה אנו מרגישים ומה מתחולל בראשנו", ממשיך דה בוטון, "אבל לעתים נדירות אנו מבינים דברים אלה לאשורם". המחשבה המודעת שלנו היא קצה הקרחון. המוח שלנו אוגר כמויות מידע עצומות שאינן בשימוש יומיומי ושקשה לנו לאחזר בדרישה. כמו פתיתי שלג בזמן סופה, אנו מסוגלים לתפוס באוויר רק אחדות מהמחשבות בשגרה הלוחצת. אך כשהסערה שוככת, אנו יכולים למלא חופנים שלמים של שלג. "אם אנו עושים זאת נכון, בהייה מהחלון מאפשרת לנו דרך להאזין להצעות ולנקודות המבט השקטות יותר של הטבע הפנימי שלנו".
מה שמתואר כאן הוא למעשה תמציתו של התהליך היצירתי ושל היכולת ליצור רעיונות חדשים. כשאנו יוצאים ממיקוד במשימה מוכרת וספציפית, המוח פנוי לבצע חיבורים שלכאורה נראים בלתי קשורים. ולכן, בזמן המחשבה העמוקה אנו נוטים להניב יותר מסוג הפתרונות יקרי-הערך שאנו רואים בהברקות חד-פעמיות. רעיונות שיכולים לעשות סדר או ליישב בעיה ששברנו עליה את הראש מספר שבועות. "כמה מהתובנות הגדולות ביותר שלנו מגיעות כשאנו מפסיקים להיות מוכוונים מטרה, ותחת זאת מכבדים את הפוטנציאל היצירתי של חלומות בהקיץ".
מפילוסוף מודרני לפילוסופים קלאסיים, דה בוטון מסביר כי העיקרון שעומד מאחורי "שעת שולץ", או "בהייה מהחלון", נוסח עוד בימי יוון העתיקה בידי אפלטון. "[הוא] הציע מטאפורה למחשבה: הוא מלא רעיונות כמו ציפורים המרפרפות סביב בכלוב של המוח שלנו, אך כדי שהציפורים יוכלו להסתדר, אפלטון הבין שאנו זקוקים לתקופות של רוגע. הצצה דרך החלון מציעה הזדמנות כזו". מסתבר שלבני המאה ה-21 אין זכויות יוצרים על חיים מלאי טרדות, אחרי הכול.
הצורך בזמן פנוי למחשבה חופשית, אם כן, מלווה אותנו מכיכרות אתונה העתיקה, דרך מסדרונות הבית הלבן ועד לחדרי המחקר של האקדמיה. אנו יכולים לבחור לסגל אותו בפורמט שולץ, בפורמט דה בוטון או בכל צורה אחרת. בסופו של דבר, השאיפה היא ליצור מצב שבו "שעת שולץ" היא משימה בפני עצמה. ככל שנקפיד להפוך את נתח הזמן הזה להרגל, הוא יחל לקבל מעמד של חשיבות בסדר יומנו ולהפיק עבורנו תוצרת איכותית. אנחנו לא יודעים מתי נקטוף את הפירות, אבל כשהם יגיעו, המשימות היומיומיות שלנו יראו כמו ניכוש עשבים לעומתם.
תמונת כותרת: Suzanne Tucker / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
הכמיהה לטבע – מה מתרחש בתודעה כשאנו נחשפים ליופייה של השממה הפראית
עוד מרדיו מהות החיים:
