פחות זה יותר – 3 דברים שאפשר לפשוט מעלינו ולהרוויח כמעט בכל תחום בחיים

ניסיונם של יזמים וספורטאים מלמד כי לעתים פשטות ומינימליזם משיגים תוצאות טובות יותר

בועז מזרחי | 14 אוגוסט, 2017

גל של מינימליזם הולך ושוטף אט אט את חופינו. אולי זוהי תגובת החברה לתרבות השפע ולעודף האינפורמציה, אולי ניסיון לחזור לחיים פשוטים, ואולי מדובר בניקוי רעשים, מעין ריטלין תפיסתי להפרעת קשב קולקטיבית. הצורות והביטויים שלו מגוונות כמגוון הדברים שמפריעים לנו בחיים. בכל מקום שבו אנשים מרגישים מוצפים, הם פונים למינימליזם או מנסים להסיר מעליהם צרכים מיותרים, חלקם מלאכותיים וחלקם טבעיים שתודלקו בצורה מלאכותית.

למינימליזם יש אתגר אדיר להתמודד מולו. הוא יוצא נגד אחד הכוחות החזקים ביותר הידועים לאדם המודרני – הצורך בעוד. הערכים בחברה המערבית המודרנית דוגלים בהצלחה, שגשוג, עושר ואושר. ועם כל האהדה שלנו אליהם והיתרונות הברורים לעין, הם יצרו בקרבנו מרדף מובנה אחרי עוד. עוד מה? עוד הכול. עוד כללי, נצחי. כחברה אנו אובססיביים לגבי ניפוץ שיאים וכיבוש פסגות, לא רק שלנו, גם של אחרים. למסעות הכיבוש הללו נלווים גם ענייני אגו, פחדים, יצרים ושלל היבטים פסיכולוגיים שמוסיפים אלמנט של אומללות וחרדה לכל הסיפור.

אם אתם שואבים סיפוק מאורח החיים של "עוד", הרווחתם בלוטו של החיים. אבל נראה כי זה לא המצב עבור רובנו. ולמרות הלחץ חסר השם והצורה שדוחק בנו לרוץ קדימה מיעד ליעד, עדיין יש לנו בחירה כאינדיבידואלים. ולא רק זה, ישנן גם דוגמאות מאוד ספציפיות לאופן שבו הפחתה יכולה דווקא להוסיף – מבחינה נפשית לבטח, אך מסתבר כי יש לכך יתרונות כלכליים ואפילו בריאותיים. הנחות היסוד של הפחתה ומינימליזם ניתנות ליישום בכל תחום בחיים, וכך גם התועלת שקוצרים מהם. במובן מסוים אנחנו כמו כדור פורח: ככל שמורידים ממנו משקל, הוא עף גבוה יותר. קחו, למשל, את שלוש הדוגמאות הבאות.

1. להיפטר מהתלות בטכנולוגיה ולחזור לסמוך על עצמנו

ביקורת על טכנולוגיה עלולה לעורר תחושה אישית של אי-נוחות, שמא אנו כפויי טובה וחסרי הערכה כלפי התקופה הבלתי נתפסת שבה אנו חיים, ביחס למאות ואפילו לעשרות השנים שקדמו לנו. ואמנם, ביקורת עיוורת וכללית כלפי טכנולוגיה באשר היא עושה עוול להרבה מאוד אנשים ורעיונות, אך זה לא סותר את העובדה שלא כל המצאה חיונית או רלוונטית לצרכינו. את הנקודה הזו ממחיש בראד סטולברג במגזין Science of Us כשהוא מתאר כיצד נפטר מרוב הגאדג'טים הטכנולוגיים שבהם השתמש בריצה, וכיצד המעבר לפעילות נקייה מרעשים שיפרה את הישגיו האובייקטיביים ואת הנאתו הסובייקטיבית כאחד.

הנטייה לשימוש בטכנולוגיה בספורט היא מגמה עולמית בקרב מקצוענים, והחובבים מחרים-מחזיקים אחריהם. טכנולוגיה מניבה נתונים פיזיולוגיים מגוונים ובכך מסייעת לספורטאים לבחון מחדש אסטרטגיות וטקטיקות בענף הספציפי שלהם, כמו גם לסגל שיטות אימון חדשות ויעילות יותר. המטרה, כאמור, היא להגיע מה שיותר גבוה. מכיוון שריצה היא ספורט בריא, פשוט ומאוד זמין, היא הפכה לחביבת הקהל. עם הפופולריות הגואה של ריצות מרתון או תחרויות מתונות יותר, נכנסו לתמונה שפע של אפליקציות, שעונים ואמצעי מדידה המנטרים כמעט כל מה שהנו בר מדידה: דופק, קצב נשימה, מרחק צעדים, שריפת קלוריות ומה לא. לכאורה מדובר בברכה עבור הרץ הממוצע, אך כפי שמסביר סטולברג, העטיפה הטכנולוגית עלולה להפוך לחיבוק דוב. "כפי שהסתבר, ריצה ללא כל אמצעי העזר הייתה תענוג מוחלט", הוא מספר. "לא הייתי צריך לדאוג לקצב המדויק שבו רצתי או למספר הפעמים שהלב שלי פעם". כשאנו משקיעים כסף בטכנולוגיה כדי שתאמר לנו מה לעשות, אנחנו נוטים להתחייבות טוטלית כלפי המומחה החדש, שכן 'הטכנולוגיה יודעת יותר טוב'. סטולברג, לעומת זאת, מסביר כי "ריצה על פי תחושה אישית" עשויה דווקא להיות יעילה יותר מהסתמכות מוחלטת על טכנולוגיה.

התמכרות לנתונים עלולה לסרבל את הריצה, פיזית ופסיכולוגית.

הסיבה הפשוטה היא שטכנולוגיה היא אחידה לכל משתמש, ואילו המנגנונים הפיזיולוגיים שלנו הם בערך הדבר הכי ספציפי ומותאם אישית. קצת מגוחך אפילו להשתמש בביטוי 'מותאם אישית' כיוון שהם עצמם חלק בלתי נפרד מהליבה האישית שלנו. סטולברג מפרט מה קורה כאשר משתמשים באמצעים חיצוניים וזונחים את המידע מהטכנולוגיה הפנימית: "בעבר, בכל פעם שהייתי רץ לאט מהקצב שהוכתב לי או מתחת לדופק שהוכתב לי, הייתי מאלץ את עצמי להאיץ, אפילו אם היה ברור שגופי לא רוצה בכך". זה נשמע כמו מתכון לוויתור עצמי, אבל התיאור הנגדי מעמיד את הדברים באור הנכון: "עתה, ללא פידבק מיידי, מה שהרגיש קשה ביום קשה, אכן היה קשה, ללא התחשבות במדדים האחרים". דהיינו – הקושי הוא יחסי. ישנם משתנים רבים שקובעים אם הריצה קשה – והם משתנים מאימון לאימון. אולי לא שתינו מספיק, אולי ישנו מעט מדי, אולי התזונה שלנו הייתה טובה יותר אתמול לעומת היום. הטכנולוגיה לא לוקחת את כל אלה בחשבון, הגוף בהחלט כן.

סטולברג מוסיף כי השמטת ה'צעצועים' משגרת האימונים כוללת יתרונות נוספים. "[זה] סייע לי להפוך לאצן פחות שברירי מבחינה פסיכולוגית", הוא כותב, ומתכוון לכך שביטול התלות בטכנולוגיה שחרר אותו מפחד התקלות. בבסיסו של עניין, זה דבר אחד פחות להיות מוטרדים ממנו. מלבד זאת, ריצה 'נקייה' מסייעת להתרכז טוב יותר בפעילות עצמה ומהווה כלי להיכרות סופר-אינטימית עם הפיזיולוגיה ועם היכולות האישיות שלנו. כמעט מיותר לציין שסטולברג שיפר את תוצאת המרתון שערך לאחר שסינן את הכלים הטכנולוגיים המיותרים. ולבסוף, הוא טוען כי ניתן להחיל את היתרונות הללו בסיטואציות נוספות: "בקלות רבה תוכלו להחליף את המילה 'ריצה' ב'כתיבה', 'למידה' או 'שינה'; לרוחב היריעה, האובססיה שלנו לאופטימיזציה של פרודוקטיביות עלולה להחניק את ביצוענו. אנו מסתכנים בדחיפה חזק מדי בימים שפשוט אין לנו את זה, ולא חזק מספיק בימים שכן".

2. ויתור על התרחבות כלכלית אינסופית רק לשם ההתרחבות

אחד היתרונות של הגוף על פני הנפש הוא היכולת לזהות בצורה בהירה מתי הספיק לנו. שובע, עייפות, או חמרמורת, כולם סימנים ברורים לנקודת מיצוי. בעניינים של הרוח מדובר באתגר מורכב בהרבה. מדוע? כי בעוד שהגוף קובע את ערכי הסיפוק באופן עצמאי, סיפוק פסיכולוגי הוא דינמי בהרבה וגורמים מגוונים מכתיבים אותו, ביניהם אנחנו עצמנו והחברה שבה אנו חיים. ולעתים יש לנו נטייה לקבל את הנורמות החברתיות במקום לווסת בעצמנו, כיוון שזה מידע מוכן מראש שאינו מצריך העמקה ותכנון מחודש. התוצאה – מגפת הסטרס שפושה בחברה כתוצאה ממרדף אינסופי אחר עוד. היטיב לבטא זאת היזם דיוויד היינמאייר הנסון.

בטור ב-Medium הוא מסביר כי המרדף אחר עוד הוא רק אחד מתוך פרדיגמות כלכליות מרובות. צמיחה אינסופית, לדידו, אינה האמת הצרופה שאין בלתה, או "חוק טבע" שעומד בבסיס הכלכלה. פרדיגמה אחרת, למשל, היא "מספיק". בעולם היזמות, שבו צעירים מתחילים לעתים עם משאבים אפסיים, הצורך בגדילה מטאורית מובן. אבל מרגע שעסק מתייצב, החוכמה היא לשמר אותו לאורך זמן, והכלים או הגישות שהביאו לצמיחה מהירה לא בהכרח מתאימים למטרה זו. השאלה המסובכת לפיצוח, לדברי הנסון, היא באיזו נקודה העסק יציב ויכול לשנות מגמה – מצמיחה פראית לאיזון ארוך טווח. במילים אחרות, הוא שואל "כמה בדיוק זה מספיק?"

ומכיוון שהתשובה לשאלה זו חמקמקה מאוד, הוא מציע לאמץ גישה אחרת: "מה שקל יותר לעשות במקום להציב מטרה אפריורית, זה להכיר בכך שעברת אותה". כמו בריצה, גם בכלכלה 'מספיק' זה עניין של תחושה אישית. אבל מה בדיוק היתרונות של הסתפקות במידה מסוימת של רווח או בשמירה על ממדים מוגבלים של חברה? "צמיחה", טוען הנסון, "לא יכולה לעצור בעד עצמה מלשנות ולגרום למוטציות במארח שלה". הוא ממשיך ומסביר כי אחת התוצאות הנפוצות של צמיחה מעבר למספיק היא יצירת נתק בין ההנהלה לחברה, הן ברמת המוצר והן בפן האישי. ניהול ממגדל השן יכול להיות עמדה רצויה עבור מנהלים מסוימים, אך במרבית המקרים שהעסק הוא תוצר כפיו של יזם עצמאי, המצב שונה. "העלאת הזיכרונות הנפוצה ביותר שאני שומע בשיחות עם יזמים שהצליחו בגדול היא על 'הימים הראשונים', כשכורח הנסיבות דרש מהם להיות מעורבים אינטימית ביצירת דברים בעזרת ידיהם וראשם". נדיר שמנהלים בחברות גדולות טורחים להיכנס לליבת הפעילות, בוודאי אם השתלבו בחברה שלא הם הקימו.

אילוסטרציה: לעתים המצב הקומפקטי יכול לשרת אותנו טוב יותר מהתרחבות חסר סוף.

הנטייה לצמיחה אינסופית עלולה להתגבר על הצורך במעורבות ישירה בשל חשש שמה הורדת הרגל מהדוושה תוביל לניוון וקריסה, או לכרסום בשכבת השומן הפיננסית המגנה על החברה. אך הנסון טוען כי להיות ענק כלכלי זה לא ביטוח מפני דעיכה, ולראיה ענקיות הטכנולוגיה נוקיה ובלאקברי שהתאדו מחיינו בחודשים ספורים, כך נדמה. "זה מוביל אותנו בחזרה לשאלה מדוע צמיחה חייבת להיות בלתי נמנעת? היא לא מבטיחה אורך חיים ולא מבטיחה רווח [לבעלי מניות]".

התהיות הללו הובילו את הנסון, יזם ובעלים של חברה העוסקת באפליקציות אינטרנט, ליישם את 'גישת המספיק' בסטארט-אפ שלו. הוא משתדל לא להוציא מיליונים על פרסום, לא להתמכר למציאת לקוחות חדשים, ולשמור את החברה בממדיה המספיקים. "החופש של 'מספיק' הוא החופש לומר לא. לא למצופה, לא לקונבנציונלי, לא לדברים 'שלא מצריכים מחשבה'. יש סיפוק עמוק בלאווים כאלה, שהפיתוי שבפוטנציאל עתידי פשוט לא משתווה אליו", הוא מסכם. במקום גדילה הוא מעדיף לחיות את העסק מקרוב, להיות מעורב ולנהל אותו בצורה אינטימית, ללא הלחץ הבלתי מתפשר להיות עשרה צעדים קדימה מבלי שעצרנו ליהנות מהפירות הנוכחיים.

3. להפשיט מעלינו את עול האגו

או במילים אחרות, לחשוב קצת פחות על עצמנו. חלק ניכר מהצורך להשיג עוד נועד לשרת את האגו, אך מקרים מגוונים לאורך ההיסטוריה ממחישים כי לעתים רבות – ובייחוד במצבי קיצון – ביטול האגו הוא שמניב את התוצאות הטובות ביותר. בכתבה נוספת של סטולברג ב-Science of Us (בשיתוף עם סטיב מגנס), הוא טוען בזכות העבודה למען אחרים ולמען מטרה רחבה יותר מאיתנו כדי להגיע להישגים. לכאורה יש פה סתירה פנימית – אם שאיפתנו היא לצמצם, כיצד ייתכן שמטרתנו הסופית היא עדיין להגיע רחוק יותר? הטיעון הוא שצמצום יכול להוביל לאותם הישגים ואפילו יותר, רק ביחסי עלות-תועלת רווחיים יותר.

כיצד זה רלוונטי לאגו? ובכן, אגו הוא משעבד רב עוצמה, וצמצום כוחו יכול לנקות את שדה הראייה שלנו מרעשים. הדרך לצמצם את האגו היא לרתום כוח אחר שיתדלק אותנו במקומו. וכשאנו מונעים ממטרה גדולה, פתאום תוצאות מעשינו מקבלות משמעות עמוקה בהרבה מזו שנובעת בתוך המטר המרובע שלנו. סטולברג מצטט את הספורטאי האולימפי עטור המדליות אשטון איטון, שהסביר כיצד הצליח לשבור את שיא העולם בריצה כשהיה תשוש לחלוטין לאחר תשע תחרויות אחרות שבהן השתתף: "פשוט חשבתי שאני לא צריך לעשות את זה בשביל עצמי […] חשבתי שאולי יושב ילד על ספה איפשהו ואם אשבור את שיא העולם זה יעורר בו השראה לעשות משהו".

וזו לא מרכולתם הבלעדית של ספורטאים. סטולברג מדווח, למשל, על מחקר בקרב שרתים בבתי חולים שגילה כי ביצועיהם האישיים בעבודה עלו כאשר הציגו להם את עבודתם בהקשר של סיוע ישיר לבריאותם של החולים. כלומר, כאשר השרתים הרגישו שהם חלק אינטגרלי מהצוות הרפואי וממלאים תפקיד שמשלים את פעולות הרופאים והרופאות, הם נרתמו למשימה במרץ רב יותר. הקושי האישי שחוו, בין אם פיזי ובין אם מנטלי, הפך לעניין משני. מעורבותו של האגו הצטמצמה – והפרודוקטיביות גדלה. קיימים מחקרים נוספים שהציגו ראיות דומות בתחומים שונים, אך לב העניין הוא שמטרה רחבה היא מקור מוטיבציה עוצמתי יותר מהאגו הצר שלנו. "כשהמאמץ כפי שאנו תופסים אותו גדול מהמוטיבציה, אנו מאטים", מסביר סטולברג, אך "ככל שאנו יותר מדורבנים, כך גדלה מידת המאמץ הנתפס שאנו מוכנים לסבול".

משמעות הממצאים המחקריים והעדויות האישיות שמציג סטולברג בכתבה הם שוויתור על האגו מניב תועלת. זה אמנם סוג מיוחד של צמצום וקשור לפשטות בצורה מעט עקיפה, אבל סוג ההפחתה שקיים פה הוא כנראה מהחשובים ביותר – הפחתת החשיבות העצמית.

תמונת כותרת: smspsy / shutterstock