רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח

כיצד הפעילות המכנית הפשוטה של הרגליים דוחפת את התהליך היצירתי המורכב?

בועז מזרחי | 5 נובמבר, 2017

ענקית האדריכלות ארופ אחראית לכמה מהמבנים המפורסמים בגלובוס כמו בית האופרה של סידני, מגדל סוויס רה בלונדון, האצטדיון האולימפי של בייג'ינג הידוע בכינוי "קן הציפור", אתר הנופש המרהיב מרינה ביי סאנדס בסינגפור שבראש שלושת מגדליו ניצבת ספינה ומונומנטים ארכיטקטוניים מרשימים נוספים. בקיצור, מדובר בחברה שמבינה בבנייה, בעיצוב ובאינטראקציה אנושית עם מרחב. בשנת 2016 פרסמה ארופ דו"ח שמטרתו לפרוט את כל היתרונות שביצירת תשתיות להליכה בערים.

בהתבסס על הדו"ח, ערך מגזין Fast Company רשימה של 50 תועלות הנובעות מעידוד הליכה בערים. בין היתרונות הכלכליים, החברתיים, האקולוגיים ושאר היבטים הנוגעים לכלל, צד את עינינו יתרון מאוד אינדיבידואלי, מספר 18 ברשימה: "הליכה הופכת אנשים ליצירתיים ופרודוקטיביים יותר". האירוניה היא שהסעיף בולט לא בגלל חריגותו, אלא דווקא בשל תדירות הופעתו בחיינו: לאחרונה נדמה כי כל מי שמדבר על יצירתיות טוען כי הליכה, אפילו קצרה, חיונית עבור רענון המחשבה. לאור כמות הפרסומים בנושא היה אפשר להתפתות להאמין כי קיים שפע רחב של מחקרים בנושא, אבל עבודת תחקיר קטנה מגלה שמרבית הפרסומים עוסקים למעשה במחקר אחד בולט.

הליכה משפרת את החשיבה היצירתית בכמעט מאה אחוז

אז מדוע נוצר כזה הייפ סביב הליכה? הרי כבר ידוע שפעילות גופנית תורמת למוח בכלל וליצירתיות בפרט. הסיבה היא שהחוקרים מרילי אופזו ודניאל שוורץ, שניהם מסטנפורד, כנראה עלו על משהו: להליכה, מסתבר, יש מאפיין ספציפי שהופך אותה ליעילה במיוחד. אבל, למעשה, אפילו זה לא מידע כל כך חדש. במאמר שסיקר את המחקר ב-Big Think מסביר דרק ברס כי בפרספקטיבה אבולוציונית מערכת היחסים של הרגליים והמוח הולכת הרבה אחורה. "היכולת ללכת הפכה אותנו למתקשרים יעילים", הוא כותב. "כחיות חברתיות, המרחק הנוסף שהתאפשר תודות לתכונה הדו-רגלית שלנו סייע לנו לאותת אחד לשני על פני מרחבים גדולים. אמצעי תקשורת יצירתיים התפתחו. הליכה ויצירתיות התפתחו יחד".

גם אם אכן קיים קשר עתיק בין יצירתיות להליכה, אופזו ושוורץ מדברים על מערכת יחסים הרבה יותר אינטימית ומדידה מכך. הם מציגים הגברה של היצירתיות בעשרות אחוזים כתוצאה ישירה ומיידית של הליכה. ברס מדווח כי החוקרים ערכו שני מבחני יצירתיות בקרב 176 סטודנטים במגוון של תרחישים: ישיבה, צעידה על הליכון, הליכה בקמפוס האוניברסיטה והתניידות על כיסא גלגלים בקמפוס. נקודה שכדאי להתעכב עליה וחשיבותה תתברר בהמשך היא שהסטודנטים הונחו לצעוד בקצב הטבעי עבורם. החוקרים ערכו ארבעה ניסויים בשילובים שונים של הפעילויות ומדדו את היצירתיות של הסטודנטים. המגוון של הפעילויות נועד כדי לבודד את השפעתה של ההליכה. כך, למשל, לסביבה של הקמפוס עשויה להיות השפעה ולכן בדקו החוקרים כיצד תנועה שאינה הליכה (כיסא גלגלים) משפיעה.

תוצאותיהם הראו בצורה חד-משמעית כי הליכה – גם כשהתבצעה על הליכון – הובילה לשיפור ניכר בכושר היצירתי לעומת ישיבה. ליתר דיוק, "95% מהסטודנטים שהלכו הצליחו להשלים [אחד ממבחני היצירתיות], בהשוואה ל-50% בלבד מאלה שלא נעמדו על רגליהם בכלל", כותב פריס ג'אבר ב-New Yorker. החוקרים משערים כי שילוב של מספר גורמים אחראי לתוצאות המרשימות של הליכה ביחס לחוסר פעילות. ראשית, כל סוג של תנועה מעלה את הדופק ומזרים דם לכל הגוף, כולל למוח, כך שהליכה ממריצה את הפעילות הנוירולוגית כברירת מחדל. בנוסף, פעילות גופנית משחררת כימיקלים שיוצרים מצב רוח טוב, ולכן, כפי שכותב ברס, "קשר בין מצב רוח חיובי וחשיבה מגוונת יכול לשחק תפקיד בתוצאות הללו". הוא מוסיף כי מחקרים גילו שכל רגש עמוק מוביל ליצירתיות, כל עוד הוא מסיט אותנו מהקהות המאפיינת את הממוצע הרגשי שלנו. הליכה פשוט מסייעת לעשות את זה בכיוון חיובי, ואם יש לנו ברירה, לא עדיף להיות יצירתיים עם חיוך על הפנים?

קמפוס סטנפורד בפאלו אלטו, קליפורניה. החוקרים רצו לשלול את השפעת הסביבה הפיזית בזמן הליכה. קרדיט: Diego Grandi / Shutterstock.com

כל זה טוב ויפה, אבל לא מסביר מדוע הליכה עדיפה על ריצה, אירובי או הרמת משקולות. ושוב, נזכיר כי אנו מדברים על שיפור בקיבולת המנטלית בטווח המיידי. נקודת המפתח היא, ככל הנראה, בקצב הטבעי של הליכה. ג'אבר יצא לחפש את הקשר במחקרים אחרים שגילו כיצד קצב משפיע עלינו. "פסיכולוגים המומחים במוזיקת אימונים כימתו את מה שרובנו כבר יודעים", הוא מסביר. "האזנה לשירים בעלי קצב גבוה מדרבנת אותנו לרוץ מהר יותר, וככל שאנו נעים יותר בזריזות כך אנו מעדיפים את המוזיקה שלנו מהירה יותר". באותו אופן, מוזיקה מהירה גורמת לנהגים להאיץ את מהירות נסיעתם. הקצב הטבעי שלנו, לעומת זאת, יוצר "לולאת היזון חוזר נקייה מהתערבות בין קצה הגוף שלנו לבין מצבנו המנטלי, שאנו לא יכולים לחוות באותה קלות כשאנו רצים בחדר הכושר, נוהגים, רוכבים על אופניים או בכל סוג אחר של ניידות".

מאוד מפתה לומר שהטבעיות של קצב ההליכה היא שמסבירה את הגברת היצירתיות ולהסתפק בזאת, אבל בואו נחפור יותר עמוק וננסה להבין מה זה בעצם אומר "קצב טבעי" ואיזה מנגנון קושר את הקצב הזה לפעילות המוחית. ובכן, קצב טבעי אינו קבוע מתמטי, אלא משתנה אינדיבידואלי הנקבע על ידי הצועד עצמו. העיקרון המנחה הוא ללכת ללא הלחץ של הגעה ליעד, אלא לשם ההנאה שבשוטטות. מאידך, זו צריכה להיות הליכה רציפה שאינה נקטעת כל מספר שניות. מדוע הקצב הפנימי שלנו מסונכרן היטב עם המחשבה? לדברי ג'אבר, "מכיוון שאיננו צריכים להקדיש הרבה מאמץ מנטלי מודע לאקט של הליכה, הקשב שלנו פנוי לנדוד – לכסות את העולם שלפנינו במצעד של דימויים מתיאטרון המוח". ברס מחדד את הנקודה: "פעילות מעבר לקצב הצעידה הטבעי היא תובענית מבחינה קוגניטיבית, בעוד שקצב הליכה טבעי מאפשר ל'רשת ברירת-המחדל' של המוח להיכנס לפעולה". רשת ברירת-המחדל היא כינוי לפעילות המוחית באזורים מסוימים כאשר אנחנו לא מעסיקים את המוח בתוכן ספציפי, בדומה למה שקורה בעת חלימה בהקיץ.

רק לשם ההשוואה, בריצה הגוף נכנס לסטרס, ברכיבת אופניים המוח טרוד באיתור סכנות, בריקוד אנו משקיעים מאמץ רב בתיאום התנועות ואפשר להמשיך עם הדוגמאות. הליכה היא פעולה שפשוט לא דורשת מהמוח לעבוד קשה.

הקומפוזיציה המושלמת של המוח

במילים אחרות, קצב ההליכה הטבעי מהדהד את תחושת הנינוחות גם למוח ומאפשר לקסם היצירתי להתחיל לפעול. בעוד המחקרים הפסיכולוגיים מסייעים להבין את המכניזם של נדידת המחשבה, טור פילוסופי קצר מאת The Book of Life מסייע להכניס קצת קונטקסט ומשמעות לדברים. על פי המאמר, אפילו סיבוב קטן בשכונה מכיל את הרכיבים העיקריים של מסע אפי. "הצורך לצאת להליכה מתחיל באותו מקום של הכיסופים להמריא למדינה אחרת: בשאיפה להניע מחדש את המחשבה". בשלב מסוים, לאחר שאנו מעמיסים על המוח יותר מדי – או, למרבה האירוניה, מעט מדי – אנו זקוקים לגירויים חדשים שיעלו אותו על נתיבים חדשים. ההליכה, על פי המאמר, מסייעת גם להיפטר "מהצנזור הפנימי" שדוחק הצידה מחשבות שונות בשל אילוצי שגרה – חלקן עשויות להיות מועילות. "כשאנו צועדים המוח כבר לא דרוך, אנו לא אמורים לעשות הרבה במחשבתנו, אנו בעיקר עסוקים במעקב אחר מסלול", בזמן הזה, "הרעיונות שחצי התבשלו באחורי המוח […] ממשיכים [ליצור] לחץ הפנימי, רק שעתה יש מעט מאוד מה שיעצור אותם מלהגיע להכרה מלאה"

המוח שלנו מכיל את התכנים בכל זמן נתון, אבל לא תמיד פנוי לעבד אותם. ולכן, די בהליכה קצרה כדי לשחרר את המחשבה לשוטט בעולמות הבלתי נגמרים. מכאן הניגוד בין פרק הזמן והמאמץ הדלים שאנו משקיעים ובין המרחב הפנימי האינסופי שנפתח בפנינו. הליכה, כך נראה, מספקת את התמהיל המושלם לניתוק המחשבה מכבליה: שילוב של זרימת דם, גמול כימי-רגשי וזמינות קשב כמעט מקסימלית.

אפשר לחשוב על זה כעל סיפור זהבה ושלושת הדובים של היצירתיות. פעילות גופנית מאומצת היא כמו הדייסה של אבא דוב עבור חשיבה יצירתית – קצת יותר מדי. חוסר פעילות מוחלט דומה לדייסה של אימא דובה – קצת פחות מדי. ואילו הליכה משולה לדייסה המתוקה של הדובון הקטן: היא מהווה בדיוק את תנאי הרקע המושלמים לריענון המחשבה, למציאת הסוויט-ספוט של היצירתיות.