האם מדע הפיזיקה יכול לשלול קיום אחרי המוות? תיאוריית התודעה הקוונטית עומדת למבחן

ספוילר – על פי דעה רווחת, האפשרות להוכיח חיים אחרי המוות קלושה אך אנחנו עדיין לא יודעים מספיק כדי להיות נחרצים.

הרהורים מדעיים על החיים שאחרי המוות תמיד נתקלים בחומה בצורה של התנגדות, ובצדק. איך אפשר לצפות ממומחים שכל מהותם היא תצפית אמפירית, לחוות דעה על דבר מה שבאופן אינהרנטי אינו ניתן לצפייה? יחד עם זאת, לכל חומה ולא משנה כמה היא עבה, תמיד יהיו נקודות תורפה, בייחוד על רקע טבעו הדינמי של המדע. נקודת התורפה המדוברת ביותר בשנים האחרונות היא תורת הקוונטים. אף על פי שאנו כבר מיישמים אותה בטכנולוגיה, חסרים לנו כמה נתחי מידע קריטיים שנותרו בגדר תעלומה.

השטחים המתים בשדה הראייה הפיזיקלי משמשים כפתח למגוון ספקולציות והסברים, כמו חור שחור שיונק אליו את כל התופעות הבלתי מוסברות האחרות. החידה המבלבלת ביותר עבור האדם היא אולי חידת התודעה. זהו הכלי שבאמצעותו מנסה האדם לפתור את כל שאר השאלות, ועם התפתחות המחקר החלו מדענים מכובדים ורציניים לשאול האם המוזרויות הקוונטיות יכולות להסביר את המוזרויות התודעתיות. בשל המסתורין האופף את תורת הקוונטים, היא הפכה לנושא אקזוטי שאנשים רבים 'רוכבים' עליו כדי להסביר את תפיסות עולמם. אבל לאורך השנים מספר פיזיקאים מכובדים ורציניים עשו ניסיונות מדעיים של ממש לבדוק את הקשר בין מכניקת הקוונטים – המסבירה את התנהגותם של חלקיקים – ובין אופן פעולתו של המוח.

הוואקום שמשאירה תורת הקוונטים שואב את כל חידות היקום

רק כדי לבסס הבנה כללית ומבלי להיכנס להסברים פיזיקליים מתישים, מכניקת הקוונטים הציפה כמה תופעות שסותרות את האינטואיציה. כך, למשל, שזירה קוונטית היא תופעה שבה שני חלקיקים המופרדים זה מזה בזמן ובמרחב משפיעים אחד על התנהגותו של השני. או למשל, ניסוי שבדק כיצד חלקיקים נעים במרחב, הוכיח כי התשובה תלויה בעצם התצפית שלנו. כלומר, חלקיק מתנהג בשני אופנים שונים במקביל, מצב שמכונה סופרפוזיציה, אך כשאנו מודדים את מסלולו נקבעת הצורה שבה התנהג באופן סופי – לכאורה ברטרוספקטיבה. זוהי כנראה הנקודה המהותית ביותר להבנה, ומי שמעוניין להעמיק בנושא יכול לקרוא על תיאוריית החתול של שרדינגר, שעליה כתבנו בהרחבה. בכל אופן, התופעות הללו מורכבות לתפיסה מהסיבה שהן סותרות את מה שאנו חווים כמציאות מוחלטת – והפער הזה הוא בדיוק המקום שמאפשר למדענים להיות יצירתיים עם תיאוריות לגבי התודעה.

המושג המשמש בפי כל כדי להסביר את האופי הקוונטי של התודעה הוא, כמה מפתיע, "תודעה קוונטית". אבל מה זה בעצם אומר? הפיזיקאי ד"ר פיליפ בול, שערך את כתב העת המדעי היוקרתי Nature למעלה מ-20 שנה, מנסה לכסות את ההיסטוריה הקצרה יחסית של המושג בכתבה נרחבת ב- BBC Earth. הוא מסביר כי למרות היחס המזלזל שבו מתקבלת התיאוריה, "היא פשוט לא נעלמת". כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת הציע פיזיקאי הונגרי בשם יוג'ין וויגנר את הרעיון שאם תוצאות הניסוי נקבעות מעצם העובדה שהבחנו בתוצאה ולא בשל הפרעה או שינוי במדידה, ייתכן שהתודעה היא שמביאה לשינוי במציאות הפיזיקלית.

החתול של שרדינגר – חי ומת בו זמנית עד שפותחים את הקופסה.

מדען מפורסם אחר ששמו נחרת בתולדות מכניקת הקוונטים הוא ג'ון ווילר, מי שטבע את המונח "חור שחור". ווילר הוכיח בניסוי מעבדה כי אותו חלקיק קוונטי יכול להתקיים במקביל בשני מצבים שונים, וכי מדידת מצבו על ידי בני אדם קובעת לבסוף את מצבו. בהמשך לקו המחשבה של וויגנר, אם כן, ווילר "השתעשע במחשבה", כדברי בול, "שנוכחותם של יצורים חיים המסוגלים 'להבחין' שינתה את מה שקודם לכן היה אוסף מרובה של עברים קוונטיים, להיסטוריה אחת קונקרטית". כלומר, הקיום שלנו לוקח חלק פעיל בעיצוב היקום, משום שאנו קובעים את כיוון התפתחותו בעצם התצפית שלנו על המציאות. בול טוען כי "עד היום פיזיקאים לא מסכימים על הדרך הטובה ביותר לפרש את תוצאות הניסויים הקוונטיים [של ווילר], ועד לרמה מסוימת, מה שאתה מבין מהם (נכון לעכשיו) תלוי בך".

במילים אחרות, בשונה מהנוקשות שאנו מייחסים למדע, כשזה נוגע לתורת הקוונטים יש יותר מקום לגמישות. זה לא אומר שכל תיאוריה שנזרקת לאוויר מכילה קורט של אמת, אבל זה כן אומר שיש מרחב תמרון להשערות. והן מרתקות. לאורך השנים פיזיקאים אכן לקחו את האמיתות הבלתי מוסברות של המציאות הקוונטית למקומות מגוונים, הבולט בהם הוא החיבור עם התודעה האנושית. ב-1989 פרסם הפיזיקאי פרופסור רוג'ר פנרוס את הספר The Emperor's New Mind שהוקדש לשאלה "האם יש מבנים מולקולריים במוחנו שמסוגלים לשנות את מצבם בתגובה לאירוע קוונטי אחד?" ואם אכן כך, האם הם יכולים להיות בשני מצבים במקביל – והאם תהיה לכך השפעה על התקשורת החשמלית בין תאי המוח? "אולי", מסביר בול, "היכולת שלנו להחזיק בשני מצבים מנטליים בלתי תואמים לכאורה, אינה תופעה תפיסתית בלתי מוסברת, אלא אפקט קוונטי ממשי".

בל נלאה בפרטי הביופיזיקה של המחקר שמתאר בול בכתבה, נסתפק בלומר שעבודתו של פנרוס הולידה ביקורת חריפה מחד, ומחקרים נוספים בנושא מאידך. האחרון הבולט שייך לפיזיקאי מת'יו פישר שעורר מחדש את הדיון, אך הפעם הוסיף נדבך מדעי שגרם למדענים להרים גבה, מסוג המחקרים שיוצרים סדקים בחומה. טענתו לא הייתה יומרנית מדי, הוא פשוט מסביר כי באופן עקרוני התנאים במוח מאפשרים את קיומה של סופרפוזיציה, העיקרון הקוונטי שמאפשר את קיומו של חלקיק בשני מצבים שונים במקביל. אם השערתו נכונה, אירוע קוונטי יכול להתרחש במוח באופן עקרוני ולהשפיע על מצבו של נוירון, כלומר לקבוע אם הם נדלק. אם כך, אירועים קוונטיים מרובים שמתרחשים בכל הרשת העצבית מעורבים למעשה בכל הפעילות המוחית, ובכלל זה ביצירת התודעה.

למרות פריצת הדרך הפוטנציאלית פישר מסתייג מספקולציות ואין בכוונתו לקפוץ למסקנות פומפוזיות, כמו למשל קיומו של חיבור בין המאפיינים הקוונטיים שייתכן שיש למוח שלנו ובין תופעות עם ניחוח מיסטי כמו טלפתיה וטלקינזיס. ועדיין, מדענים מתקשים לראות "כיצד תיאור של התודעה המבוסס באופן בלעדי על עקרונות פיזיקליים פרה-קוונטיים יכול לתת מענה לכל הרכיבים שנראה שיש לה".

איור המתאר את הניסוי של ג'ון ווילר. החלקיק עבר דרך שני החריצים (בתחתית) בעת ובעונה אחת, מה שיצר דפוס גל. רק לאחר שהוצב חיישן בסמוך לחריצים כדי לתעד את מסלול החלקיק, החלקיק 'בחר' באיזה חריץ לעבור.

לא להתרגש מהר כל כך

אז מה יש לנו עד כאן? פיזיקאים שטוענים כי ייתכן שאירועים קוונטיים מתחוללים במוח ומשפיעים על התודעה, לצד פיזיקאים שמאמינים שייתכן שהאינטראקציה של התודעה עם המציאות פועלת בחלקה על פי עקרונות קוונטיים – כלומר שהמוח משפיע על אירועים במציאות. שום דבר מזה עוד לא הוכח לחלוטין, הראיות עדיין דלות והכול בגדר השערות. אבל כפי שטוען בול, החיבור הזה מסרב להיעלם מסדר היום המדעי. אם נפשט, ואין לנו ברירה אלא לעשות זאת אם ברצוננו להגיע לנקודה כלשהי, אפשר לומר כי פיזיקאים מסכימים שייתכן כי לתודעה יש מאפיין קוונטי. לכל הפחות לא ניתן לשלול את היתכנותו באופן גורף.

עם ההנחה החלקית על היתכנותו של יסוד קוונטי בתודעה אנו ניגשים לחלק העסיסי באמת. פרופסור מייקל שרמר הוא אחת הדמויות הדומיננטיות בהתנצחויות בין מדענים ובין אנשים שמנכסים גילויים מדעיים לצורך הסבר של תופעות בלתי מדעיות. תהליך כזה נקרא פסאודו-מדע. כבר הזכרנו את הטלפתיה והטלקינזיס, וקיים כמובן הדיון האולטימטיבי – האם ייתכנו חיים אחרי המוות. התשובה היא כמובן 'לא' מוחלט והסיבה לכך היא סמנטית. ההגדרה שלנו למושג חיים היא תהליך שסופו במוות. ולכן, דיון יותר מדויק יתמקד בשאלה האם ייתכן קיום כלשהו לאחר המוות, ובאופן ספציפי, האם הקיום הזה נובע מהתודעה. פרופסור שרמר, אם כן, מתגייס להעמיד דברים על דיוקם המדעי.

במאמר ב- Scientific American מסביר שרמר כי "גרסאות מסוימות לגבי התודעה הקוונטית מחזיקות בעמדה שהתודעה אינה תוצר של המוח גרידא, ושהיא מתקיימת בנפרד מחומר, כך שמות הגוף הפיזי לא מביא את הקץ לקיום התודעתי שלך". כלומר, בהנחה שלתודעה יש איזושהי מערכת יחסים עם העולם הקוונטי, ייתכן כי היא אינה תלויה לחלוטין בזמן ובמקום באופן הקלאסי שאנו מכירים. תוסיפו לכך את העובדה שאנחנו עדיין לא מבינים כיצד התהליך הביולוגי המוחשי מייצר תופעה מופשטת כמו תודעה, והרי לכם מתכון לתיאוריה אפשרית. אך שרמר מציין כי סקירה מדעית פשוטה של מספר נקודות מפריכה את האפשרות שאתם, כפי שאתם תופסים את עצמכם, תשרדו לאחר מות הגוף, או לצורך העניין, את השתלת תודעתכם על מחשב עתידי מתוחכם.

ראשית, הוא מסביר, הזיכרון שלנו לא עובד כמו מכשיר הקלטה, אלא "נערך בתמידיות והוא תהליך זרימה שתלוי לחלוטין בכושר התפקוד של הנוירונים במוח". מסקנה – מוות של מוח משמעו הפסקת פעילותו של אגף אחסון הזיכרון, ובלעדיו אין עוד משמעות לזהות שלנו. יחד עם זאת, עלינו לשאול האם לתודעה יש משמעות ללא זיכרון. שאלה שמאוד מורכב להשיב עליה, שכן התשובה תלויה בהגדרה שלנו לתודעה – וזו, אנו כבר יודעים, טרם הוגדרה באופן מדעי משביע רצון. שרמר טוען כי אפילו אם תתאפשר העתקה של המוח כפי שהוא, עדיין הישות שתקבל את ההעתק – יהא זה מחשב או כל גוף אחר – לא תהיה אתם. "העתק של הזיכרונות, התודעה או אפילו הנפש שלכם, אינו אתם", הוא מסביר, "זה העתק שלכם". חשבו על סופר שמקליד את כתב היד שלו לקובץ וורד. שינוי הפורמט, למרות שמירה מוחלטת על כל המבנה והחוקים, משנה מהותית את אופי המסמך החדש.

איך אתם מדמיינים את גן עדן? בילוי שארית הנצח ברביצה על שפת הים במזג אוויר מושלם ואספקה אינסופית של פיצה זה קונספט נחמד, אבל בלתי אפשרי מבחינה מדעית, לפחות לא עבור הישות שאתם עכשיו.

בנוסף לכך, חלק ניכר מהתודעה שלנו מושתת על קלט חושי. מה קורה כאשר כל המכניקה הזו מפסיקה לעבוד? "הזהות הייחודית שלכם היא יותר מסך הזיכרונות שלכם, היא כוללת גם את נקודת המבט האישית". אם באופן היפותטי ניקח אדם, נשכפל את תודעתו ונשתול אותה במחשב או שהיא תעבור בשזירה קוונטית למישור מציאותי אחר, מרגע המעבר מתחיל רישום תודעתי חדש המתבסס על, ובכן, אין לדעת. במקרה של מחשב תהיה זו טכנולוגיה ובמקרה אחר אנו חסרי מושג. כך או אחרת, אלה לא יהיו העיניים שלכם, האוזניים ושאר החושים שלכם שקולטים את המציאות. ואפילו אם זה יהיה אדם בשר ודם, הוא עדיין ישתמש בכלים שאינם מקוריים.

על כל השאלות של שרמר אפשר להשיב בשאלות נוספות. הרלוונטיות של שאלות חדשות אלה נחשפת בניסוח הכותרת – "מדוע 'אתם' בחיים שאחרי המוות לא באמת תהיו אתם" – כמו גם בדבקותו בהפרכת השמירה על הזהות האישית שלנו אחרי המוות. כי אם נבחן את שינויי המצב התודעתיים שלנו, נגלה כי הזהות שלנו אינה יצוקה בבטון מלכתחילה. ה'אני' שהיינו בגיל שנה וחודש שונה מה'אני' שאנחנו היום. עדיין, אנחנו לא מתייחסים לתינוק שהיינו כאל ישות נפרדת מאתנו, אלא פשוט כשלב מוקדם יותר. האם זה שונה באופן עקרוני משינוי מצב הצבירה של התודעה? לא בטוח. כך ייתכן שמה שייוותר מאיתנו פשוט יהיה שלב, או אולי פורמט שונה של מי שאנחנו עכשיו. ולכן, במצב שבו אנו מתים אין משמעות להשוואה בין 'אני' לבין הישות שתישאר מאותו 'אני'. לצד זאת, נקודת מבט אישית היא כלי שמשרת את הקיום הנוכחי שלנו. האם תהיה לו רלוונטיות במישור קוונטי אחר? מי יודע. האפשרויות הללו פשוט אינן ברות השוואה מבחינה מדעית ככל שזה נוגע להיקף הידע שקיים ברשותנו.

קחו את זה לאן שאתם רוצים

זה לא אומר ששרמר לוקה בדיוק, אלא שהוא מתמקד בזהות כפי שהיא מוכרת לנו כיום. אותה, על פי טיעוניו המשכנעים, אכן לא נוכל לשחזר אחרי המוות. אבל הוא טוען כי יש בכך נחמה רבה. "המודעות לתמותה שלנו היא מעודדת כיוון שמשמעותה היא שכל רגע, כל יום וכל מערכת יחסים שלנו חשובים […] כל אחד מאתנו הוא ייחודי בעולם, בהיסטוריה, מבחינה גיאוגרפית וכרונולוגית". על פי נקודת המבט הזו, העצמי הוא חד-פעמי ביקום, מה שמצדיק את חגיגת החיים. כל אחד מאיתנו הוא מה שמכונה בז'רגון העסקי 'חד-קרן' – תופעה מופלאה שאין דומה לה ולא ניתן לשחזר אותה על בסיס הכללים המוכרים.

זה השלב שבו אמור להגיע סיכום, אבל למעשה זה בדיוק הדבר שלא ניתן לעשות, כיוון שכל הקצוות נותרו פתוחים. מצד אחד, פיזיקאים ממהרים לצנן את ההתלהבות ומסבירים כי תורת הקוונטים אינה בדיוק מכרה הזהב לכל התעלומות בהיסטוריה. מצד שני, הם טוענים כי קיימת סבירות שהתעלומה הגדולה ביותר – התודעה – אכן ניתנת להסבר על ידי התיאוריה, אם כי עדיין לא קיים הסבר ממשי. כפי שטען בול, נכון לעכשיו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עם המידע. אם אתם מחזיקים בתפיסת עולם ספקנית אתם בוודאי לא ממהרים להסיק מסקנות. אבל ספקנות אמיתית פועלת בשני הכיוונים, כך שלמרות הכול, אפשר לומר שכבר מותר לנו להסתובב עם ניצוץ של מחשבה על האפשרות – רק אפשרות – שהתודעה שלנו משחקת במגרשים שבהם החוקים אינם מוכרים לנו, מתנהלת לה בעולמות שונים ומשונים. ואז, כשאנו נזכרים שהתודעה היא בעצם אנחנו, אז זה באמת הופך למוזר.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?

כיצד עזרו גרייטפול-דד לגלות ראיות לקיומה של טלפתיה בין חלומות?

להירגע מול יופייה של הפיזיקה – הוכח מדעית כי צפייה בחוקי היקום משנה את המצב המנטלי

עוד מרדיו מהות החיים:

סליחה, הודיה ושינוי