הסופרת האמריקאית אן למוט מגישה 12 אמיתות על בני אדם ועל החיים בכלל
לפעמים, ברגעים של שקט, כשנדמה שהמרוץ הכאוטי של החיים יצא להפסקה קטנה או שאנחנו עצמנו נפלטנו לרגע מהמסלול, הראש מתפנה להרהר בשאלות גדולות. אז, כשהדופק יורד והנשימה מוסדרת, מזדמן לנו לבחון בעין חיצונית את המרוץ ולנסות לזקק איזושהי תובנה קונקרטית מתוך הבליל האמורפי המסחרר שאופף אותנו. בינינו יש אנשים שהתברכו בכישרון וביוזמה לנסח במילים את פירות הרגעים יקרי הערך הללו.
הסופרת האמריקאית אן למוט היא אחת מאותם אינדיבידואלים. בהרצאה מלאת הומור ורגש היא פורשת שתים-עשרה אמיתות שלמדה על החיים. ממרומי 61 שנות חייה – ואחרי כמעט ארבעה עשורים של כתיבה – היא מביאה את תמצית הדברים שלגביהם הגיעה לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית של ודאות.
בחמש עשרה דקות היא מכסה קשת רחבה של נושאים: חיים, מוות, אהבה, פחד, אוכל, כתיבה, התמכרויות, אלוהים, משפחה, בית ועוד. כשהיא מרקדת בחן ורבלי בין הומור נהדר לרצינות תהומית, למוט למעשה רוקמת עבורנו את גרסתה האישית לסיפור הכללי שמאחד את כולנו. היא מאמינה כי בדיוק כמוה, "אנשים היום מאוד מבוהלים ומרגישים ממש אבודים", ו-12 הנקודות ברשימה שלה נועדו רק "לעזור להחזיר להם את חוש ההומור בקשר לזה".
החיים הם יותר כאוס, או יותר פרדוקס?
למוט יוצאת מהנחת היסוד שבני האדם הם יצורים מבולבלים. בסדר הרחב של הדברים אנחנו חסרי אונים אל מול האינטנסיביות של החיים. מרגע שאנו נולדים אנו דומים לחתולים המומים הבוהים בפנסי המכונית – החיים פשוט קורים ואין לנו הרבה מה לעשות עם זה. בתוך המהומה הזאת יש לנו אפשרויות בחירה, השפעה מרובה ויכולת לשלוט בגורלנו. אבל איכשהו, הבלבול ממשיך ללוות אותנו לפרקים ארוכים, לא משנה לאלו גבהים נשגבים הגענו. למוט, אם כן, מבקשת לחשוף את נקודות האור הצלולות שהצליחה לזקק, ופותחת עם הפרדוקסליות של האמת.
"החיים הם גם יקרים, מתנה נפלאה ובלתי-נתפשת", מסבירה למוט את פשר הפרדוקס, ומאידך, "גם קשה מנשוא כאן, בצד הגשמי של הדברים". היא מתייחסת לחוסר הסדר המובנה שמרכיב את המציאות שלנו. אין דפוס הגיוני של טוב ורע, מעניין ומשעמם. אנו נוטים לומר שהחיים מלאים עליות ומורדות, ומדמיינים מעין תנועת גל – אחרי כל ירידה באה עלייה. אך, למעשה, אין שום ראיה לדפוס סדיר שכזה. אחרי ירידות יכולות לבוא עוד ירידות, עליות מרובות יכולות להתרחש בו זמנית, ובעצם כל צירוף אפשרי של עליות וירידות יכול לפקוד אותנו. וזה בהנחה שאנו מקבלים את החלוקה הדיכוטומית של החיים לטוב ורע. אם נכניס את גוני האפור לתמונה, המצב מסתבך עוד יותר. הנקודה היא להפנים שאלה הם פני הדברים, ושהם משותפים לכל האנשים, בעלי החיים והצמחים בעולם.
בכוונה או שלא, הנקודה השנייה ממחישה היטב את הפרדוקס הזה. לעומת הרעיון כבד המשקל של המציאות הכאוטית, התובנה השנייה פשוטה ומצחיקה: "כמעט כל דבר יחזור לפעול אם מוציאים אותו מהשקע לכמה דקות… כולל אתכם". למוט ממשיכה עם הנדנדה ובתובנה השלישית חוזרת לקו הרציני. "אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח", היא טוענת. "אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה". ואם לא די בכך, למוט מציינת גם את התסכול ההכרחי הנובע מהניסיון שלנו לרכוש את השקט והשלווה עבור אהובינו. מובן שיש לנו כוונות טובות, אך לדבריה "אנשים צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם". היא מציעה לגלות יראת כבוד וצנעה ביחס לאתגרים שעמם מתמודדים אנשים: "אם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה".
שוקולד צריך להיות שוקולד
נמשיך. מספר ארבע ברשימה נוגע לנושא ידוע ומדובר, אך כזה שאנו נכשלים לראות פעם אחר פעם. "כולם דפוקים, שבורים, תלותיים ומבוהלים", טוענת למוט, "אפילו האנשים שנראים הכי מסודרים. הם דומים לך יותר מכפי שהיית מאמינה". השפעת המדיה החברתית בהקשר הזה כבר נלעסה לזרא – אנו מקבלים מהסביבה רושם שלכולם יש חיים מושלמים, ואילו אנו, שיודעים את האמת לגבי עצמנו, מדשדשים במקום, חווים תסכול, מתמודדים עם משברים ושאר תופינים מהסלסלה של החיים. האם אנחנו לבד במערכה? התשובה של למוט לעצמה היא "נסי לא להשוות את פנימיותך לחיצוניות של אחרים". לכך היא מוסיפה עקיצה מלאת הומור עצמי: "זה רק יעשה אותך גרועה ממה שאת ממילא".
לגבי מספר חמש אין הרבה מה להוסיף: "שוקולד עם 75 אחוזי קקאו איננו באמת אוכל. הכי טוב להשתמש בו כפיתיון במלכודת נחשים או להניחו מתחת לרגל של כיסא מתנדנד. הוא מעולם לא נועד להיחשב אכיל". בתובנה השישית, לעומת זאת, למוט מרחיבה לא מעט, כיוון שהיא עוסקת בנושא יקר לליבה – כתיבה. היא חושפת סוד מקצועי: "כל סופר שאת מכירה מתחיל עם טיוטות ממש איומות". אך, לתפיסתה, זה המפתח דווקא להתמדה והצלחה. היא טוענת כי תהליך הכתיבה הוא מייגע ודורש סבלנות אין קץ, אך תנאים אלה הכרחיים לחישולו של סיפור טוב. למוט מפצירה בכל מי שיש לו מה לספר לעולם, לקום ולעשות זאת, לא משנה כמה נוראית הטיוטה וכמה מייסר התהליך. "אם אינכם יודעים ממה להתחיל, זכרו שכל דבר ודבר שקרה לכם הוא שלכם, וזכותכם לספר עליו", היא אומרת. "אתם תרגישו נורא אם יום אחד תתעוררו ותבינו שלא כתבתם שום דבר ממה שהחבאתם בשרוולים של ליבכם". למרות הנגיעה האישית, לא קשה להחיל את האמת הזו כמעט על כל תחום בחיים.
"פרסום והצלחה יצירתית זמנית הם משהו שצריך להחלים ממנו" היא התובנה השביעית ברשימה. פעמים רבות אנו שומעים על אנשים מפורסמים ומוצלחים שלא ידעו להתמודד עם ההצלחה ושואלים את עצמנו – מה זה בכלל אומר? להתמודד עם ההצלחה? מה יש פה להתמודד? הרי כל הרעיון הוא ההצלחה – את החלק של להתמודד עושים לפני. אך בפועל, מסתבר שלא מדובר בדמעות תנין, כי בני אדם אינם ערוכים לעלייה מטאורית. פרסום ותהילה "ישנו אתכם בדרכים שאינכם מעלים על הדעת", מסבירה למוט. האם זה אומר שעלינו לוותר על השאיפות בחיים כדי לא לקחת את הסיכון? לא, מובן שלא. זה נס שעבודה שלך מתפרסמת ושקוראים ושומעים את הסיפורים שלך, מסבירה למוט, "אבל נסו להתנער בעדינות מהפנטזיה שהפרסום ירפא אתכם, שהוא ימלא את חורי הגבינה השווייצרית שבתוככם". מה שכן יכול לעזור הוא היצירה עצמה, המעשה, ולא תופעת הלוואי החברתית שלו. נגינה, כתיבה או פיתוח קוד לאפליקציה חדשה יכולים למלא אותנו – לא ההדים החיוורים שבאים לידי ביטוי בהוקרה של אנשים זרים.
תובנה מספר שמונה: "משפחות הן עניין קשה, קשה, קשה, ולא משנה כמה הן יכולות להיות גם מקודשות ומדהימות". כפי שכבר הבחנתם, למוט אינה מנסה לייפות את המציאות ולא נרתעת משחיטת פרות קדושות. בכנות מרשימה היא משרטטת את המורכבות של המציאות שכולנו חווים, לא משנה כמה מאושרים אנחנו נראים בתמונות שאנו מעלים לרשתות החברתיות, וכמה מושלמת המשפחה שלנו בשיחות עם אנשים. ברגעים הקשים, היא מציעה, "זכרו שאצל כולם זהו נס שכל אחד ואחת מאיתנו נהרו ונולדו. האדמה היא בית-ספר לסליחה. ההתחלה היא לסלוח לעצמך, ואחר-כך אפשר כבר להתחיל לסלוח מסביב לשולחן האוכל". מספר תשע נוגע להרגלי התזונה שלנו. "נסו קצת להשתפר. אני חושבת שאתם יודעים למה כוונתי…", היא אומרת לקול צחוק רועם של הסכמה מצד הקהל.
סגירת מעגל החיים צריכה לקבל מעמד של כבוד כמו בפתיחתו
התובנה הבאה מדברת על מושג מופשט וחמקמק – חסד. היא מתארת אותו כ-" WD-40רוחני" – ספריי שמן לשחרור ברגים, רק עבור הנפש. אבל מהו בדיוק אותו חסד? לתפיסתה, מדובר בטוב אלוהי אוניברסלי חובק כל שיכול לשנות מהלכי גורל. "החסד מוצא אתכם בדיוק במצב שבו אתם נמצאים, אבל לא משאיר אתכם היכן שמצא אתכם". מספר עשר הוא המשך ישיר של התובנה הזו. למוט מדברת על האלוהות ומצטטת את ראלף וולדו אמרסון: "האדם הכי מאושר עלי אדמות הוא זה שלומד מהטבע את לקחי עבודת האל". בגישה הזו מסתתרת מעין פשרה בין מאמינים ללא מאמינים, כיוון שהיא פתוחה לפרשנות. המאמינים יכולים לקבל את העניין פשוטו כמשמעו ואילו הלא מאמינים יכולים להתחבר לתחושת ההתעלות של הטבע, לקוסמוס או לכל הגדרה נשגבה אחרת שמדברת אליהם. "אז צאו הרבה החוצה והביטו למעלה", היא אומרת, "[זה] סוד החיים".
וכיאה לשיחה על החיים, הנושא האחרון על הפרק הוא המוות. "וואו", אומרת למוט ומוסיפה גם "איכס". את החלק השני אנו מבינים אינטואיטיבית: "קשה נורא לסבול שמעט האנשים שאינכם יכולים לחיות בלעדיהם, מתים. לעולם לא תתגברו על אובדנם, ולמרות כל מה שטוענת התרבות, אתם גם לא אמורים להתגבר". עד כמה שזה נשמע אובדני, יש ברעיון הזה סוג של נחמה, כי הוא משחרר אותנו מהמאבק הכפוי לנסות ולהמשיך בחיינו כאילו כלום לא קרה. גם לגבי המוות מקיימת למוט את שטענה בתחילת השיחה – האמת היא פרדוקסלית. האנשים שגורמים לנו את האושר הרב עתידים, בלכתם, לגרום לנו את הצער הכבד ביותר. בנוסף, היא טוענת כי "כשאתם טיפה מזדקנים, כמו העצמי האישי הקטנטן שלי, אתם מבינים שהמוות מקודש כמו הלידה". הדבר שעוזר להתמודד עם מוות הוא קיומם של חיים נוספים לצדנו. הם יעזרו לנו להתמודד עם מותם של היקרים לנו, אך גם עם רעיון המוות כשלעצמו – אותן דמויות יקרות "יעזרו לכם לעשות את המעבר למה שלא יהיה שמחכה לנו שם".
יהיה זה חטא מצדנו לסיים את ההרצאה המופלאה הזו בכל דרך אחרת מאשר משפט הסיום הפשוט והמבריק הממצה את כל הגישה של אן למוט, ואת כל המעברים החדים בין רצינות להומור. וכך היא אומרת: "נראה לי שזהו. אבל אם אזכר בעוד משהו, אודיע לכם".
תמונת כותרת: DarZel on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.
ג'ים קארי בנאום לבוגרי אוניברסיטת מהרישי – סטנדאפ רוחני עם ערך לחיים
ההרצאה השבועית של TED: היתרונות המפתיעים של סופיות החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
