החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

זמן שקט למחשבה והרהורים הוא מההזדמנויות הבודדות שלנו לפתח זהות אישית ועולם ערכי עצמאי.

הרכב האלקטרונים באטום משפיע על תכונותיו הסופיות של החומר. פלדה היא חומר חזק מכיוון שלאטומים המרכיבים אותה יש מבנה מסוים, ולגומי תכונה אלסטית מאותה סיבה בדיוק. היקום שלנו בנוי ברובו כך שתופעות רחבות מקבלות את צורתן של אבני היסוד המרכיבות אותן. ניתן לראות זאת בטבע בדפוסים פרקטליים כמו גלי הים, למשל, או במבנה של עץ, ובני האדם לא שונים מכך. מבחינה ביולוגית, כמובן, אך נראה שכלל האצבע הזה מתרחב גם למישור הפסיכולוגי, החברתי ואולי אפילו הרוחני.

האופן שבו נראית המציאות שלנו נקבע לא מעט על ידי הערכים הדומיננטיים של החברה שבה אנו חיים. איכרים של ימי הביניים לא חיו בחופש יחסי כמו זה שאנו נהנים ממנו, כיוון שחירות הפרט היא ערך עליון בתקופתנו ואילו הרחק בהיסטוריה ציות לסמכות היה ערך עליון. אבל עד כמה הערכים שאנו מאמצים כחברה באמת משקפים את מצב הדברים? אם נבחן את חיינו על פי כלל אבני היסוד נופתע לגלות שחופש, למשל, הוא לא מצב שהאדם חווה בהגדרה, רק מפני שהוא ערך חברתי. להיפך, חופש הופך לנחלת הכלל רק אם האטומים הבודדים של החברה מקיימים אותו בעצמם. זה נכון לגבי תופעות נוספות, אך מכיוון שחופש הוא ערך כה יסודי ונחגג בתרבותנו, שווה להעיף בו מבט בוחן נוסף.

המקום שבו החופש נוצר

כדי שנוכל להכריז בבטחה שאנו חיים בחברה חופשית, אפוא, ראשית עלינו להיות חופשיים כאינדיבידואלים. וזה, כפי שטוענת ג'ניפר סטיט ב-Aeon, כלל לא מובן מאליו. סביר להניח שחופש אבסולוטי לא קיים. אנו נולדים לתוך מערכות חברתיות מתוחזקות היטב, שחלק ממנגנוניהן קיימים כבר אלפי שנים. יותר מזה, חלק ניכר מחיינו הוא תוצאה של גנטיקה שאין לנו אלא לציית לה, וכך למעשה החופש מלכתחילה מוגבל לתחום מסוים. השאלה היא כמה מגבלות נוספות אנו מקבלים על עצמנו – לרוב מבלי להיות מודעים לכך – כתוצאה של נורמות תרבותיות או ריסון עצמי שקשור לפסיכולוגיה האישית שלנו. לדברי סטיט, המפתח למעוניינים בשחרור מהמנגנונים החיצוניים והפנימיים הכובלים אותנו הוא התבודדות.

הרציונל הוא שקודם עלינו לפתח את התכונות הגרעיניות שלנו, להתעצב כאטומים, ורק אז כאשר אנו חוברים למולקולות, החומר הסופי מקבל את התכונות שלנו. מטבע הדברים, את העבודה הגרעינית אנו צריכים לעשות עם עצמנו. סטיט מציגה את משנתה של הפילוסופית חנה ארנדט, אשר עבורה "חופש מחייב יותר מהקיבולת האנושית להתנהג בספונטניות וביצירתיות בציבור. הוא מחייב גם את הקיבולת לחשוב ולשקול בפרטיות, היכן שהתבודדות מעודדת את האינדיבידואל להרהר במעשיו ולפתח מצפון, להימלט מהקקופוניה של ההמון – לשמוע את עצמו חושב סוף סוף".

התבודדות היא רק תנאי הכרחי, אך היא לא לב העניין. הדבר המרכזי שמוליך לחופש הוא הרהור, רפלקסיה עצמית. במובן מסוים, השיח הפנימי אינו שונה מתקשורת בין שני בני אדם. המטרה היא להעביר מסר ולהשיג איזושהי הבנה. כאשר אדם מהרהר עם עצמו הוא מבצע בדיוק את זה. ארנדט מסבירה על דרך השלילה: "לאדם שאינו מכיר את התקשורת השקטה הזאת לא יהיה אכפת לסתור את עצמו, וזה אומר שהוא לעולם לא יוכל או ירצה לתת דין וחשבון על דבריו או על מעשיו". במקרים רבים החברה משמשת כבלם למעשים שלנו. אבל מה הדין במצב שבו אף אחד לא יודע על מעשינו מלבדנו? בהיעדר הרהור עצמי אין מי שיבקר אותנו מבפנים, וכך למעשה אובד מנגנון האיזונים והבלמים הפרטי שלנו.

הרהור עצמי, מסבירה סטיט, מעניק לנו הזדמנות "לצאת לתהליך חיוני של שאלות ותשובות שמתיר לנו לבחון את משמעות הדברים, להבחין בין עובדה ובדיה, אמת וכזב, טוב ורע". אך נראה כי יש עוד. מעבר לעניין המוסרי והערכי, השיח הפנימי מסייע לפתח כישורים מעשיים. במאמר ב-Harvard Business Review כותבת ג'ניפר פורטר, מאמנת מנהלים ועסקים, כי "המנהיגים שהכי קשה לאמן הם אלה שאינם מהרהרים – במיוחד מנהיגים שלא יהרהרו לגבי עצמם". לדבריה, זהו אחד הכלים החשובים ביותר ללמידה.

דיאלוג פנימי שומר אותנו בחברה, גם כשאנו לבד.

פורטר מאמינה כי המוח זקוק להפסקה מהכאוס, שבה הוא יכול "לפרום את הסבך ולבחון השקפות והתנסויות שונות, לשקול פרשנויות אפשריות מרובות וליצור משמעות. המשמעות הזו הופכת ללמידה". היא מציגה מחקרים התומכים בשיפור יעילות ואיכות העבודה, ואפילו בתחושת האושר, כתוצאה מהקדשת רבע שעה להרהורים עצמיים בסוף היום. הקאטץ' הוא ששיח פנימי יכול להיות בלתי נעים, בייחוד אם הוא נועד להוביל ללמידה, שהרי לא פעם הלימוד המשמעותי ביותר הוא מטעויות. בדיוק כפי שקשה לנו להודות בטעות בפני אחרים, כך אנו מתקשים לעשות זאת עם עצמנו. אדם שנקלע לוויכוח קולני עם פקיד, למשל, יכול לפתור את עצמו ב:"הפקיד הזה חסר תועלת וחוצפן כמו שאר הפקידים". זה לא נחשב הרהור עמוק כפי שמציגות אותו פורטר וסטיט. שיח פנימי משמעותי שבונה מוסר ומצפון ייאלץ את האדם לשאול את עצמו שאלות קשות: "אולי הרמתי את הטון בלי לשים לב?"; "האם הנימה שלי הייתה מזלזלת?"; "ייתכן שהפקיד עבר כמה לקוחות קשים לפניי" וכן הלאה. אך מפני שאנו לא חייבים לנהל את השיחה הקשה עם עצמנו, רבים פשוט מוותרים עליה.

ובכל זאת, אם בחופש ועצמאות חפץ לבנו, הרהור עצמי הוא ציר מעבר הכרחי. פורטר מציעה פורמט שעשוי להקל את התהליך. היא פורטת מגוון כיוונים שיכולים להוביל את הדיון עם עצמנו, כמו "ממה אנו נמנעים?" או "כיצד אנו לא עוזרים או אפילו מעכבים התקדמות?" אכן, שאלות נוקבות. כמו כן, היא מציעה מספר דרכים לקבע את ההרגל בשגרה, כמו לנהל את הדיון בצורת יומן כתוב, להגדיר זמן המוקדש להרהור, להתחיל בקטן ולהסתייע באדם אחר. ובנקודה זו דרכינו נפרדות, כיוון שאם אנו דבקים בעיקרון הגרעיני, הרי שהחישול הפנימי הזה צריך להישאר סטרילי. זה לא שאין לאדם אחר מה לתרום לנו, אבל אז כבר מדובר באקט משלים השונה במהותו משיח פנימי.

פרדוקס ההתבודדות – בילוי זמן עם עצמנו מחזק את החברה

ולכן, למרות שהתבודדות אינה המטרה אלא האמצעי, היא בגדר תנאי מקדים הכרחי. דיון עצמי מפתח את עצמאות המחשבה שלנו. הוא מסייע לנו לשקול את האירועים, המחשבות, הערכים והפעולות, ולעשות את כל זה במנותק מהשפעות זרות (עד כמה שניתן). כאן אנו חוזרים לגישתה של ארנדט. לדברי סטיט, זה לא שאנשים שאינם נוהגים להרהר הם בעלי מצפון מושחת. יחד עם זאת, "חברה תוכל לתפקד בחופשיות ובדמוקרטיה אך ורק אם היא מורכבת מאינדיבידואלים שעוסקים בפעילות ההרהור – פעילות שדורשת התבודדות". היא מצטטת את ארנדט שאומרת כי "חיים יחד עם אחרים מתחילים בלחיות יחד עצמנו".

משתמע מדברים אלה שלא מדובר בקריאה לניתוק האדם מחברתו. בפועל ההיפך הוא הנכון – התבודדות לצורך הרהור היא פעולה שנועדה לטפח את הכישורים החברתיים שלנו. סטיט מציגה את ההבדל בין התבודדות לבדידות, ומבלי להרחיב מדי, היא מסבירה שהתבודדות מאופיינת בחברת העצמי. כפי שאדם יכול להיות בודד בקרב אנשים, הוא יכול להיות בחברה גם בגפו. יותר מזה, השיח הפנימי – שבעקבותיו נוצרים החופש המחשבתי וערכי המוסר – מחזק את הלכידות החברתית על ידי ביסוס מכנה משותף יציב ועמוק, גרעיני.

אפשר לטעון שאנו יכולים להחיל את הנוסחה הזו גם על תכונות שליליות ובכך ליצור חברה דיסטופית. אך יהיה פה כשל לוגי, פרדוקס פנימי, מכיוון שאם אנו מכניסים למשוואה כל משתנה אחר שאינו חופש, הנוסחה מתפרקת. למשל, אם ננסה לעשות את אותו תהליך אך במקום חופש לבחור באנוכיות ולחנך את הפרט לטפח את האנוכיות עם עצמו, זה יחטא לכלל של התפתחות גרעינית ושל סטריליות. מדוע? כיוון שהחברה הכתיבה זאת. עצמאות המחשבה גם היא פרדוקס בפני עצמו, כיוון שרק כאשר הבשילו התנאים ההיסטוריים היא החלה להתפשט. זה מחזק את הטענה שחופש המחשבה אינו מאפיין ברירת מחדל. צריך לטפח אותו. אך מרגע שהחלטנו על חופש, הוא מארגן את עצמו. החברה לא יכולה להיות הומוגנית כאשר לפחות רובה מורכב מנפשות חופשיות. הדבר היחיד שמוסכם על כולם הוא הצורך בשחרור מכבלים. התיאור הזה אמנם חוטא בהפשטה משמעותית, אך הוא מסייע לשרטט את קווי המתאר של אינדיבידואל חופשי וחברה חופשית.

נראה, אם כן, שהתבודדות וחופש קשורים בקשר טבעי. "ארנדט מזכירה לנו", כותבת סטיט, "שאם אנו מאבדים את הקיבולת להתבודדות, היכולת שלנו להיות לבד עם עצמנו, אזי אנו מאבדים ממש את יכולתנו לחשוב". כשאנו מסוגלים לשהות באופן יזום במצב של לבד מוחלט – רק אנחנו והמחשבות – אנו מפתחים עוגן יציב שמונע מאתנו להיסחף בזרמים ובמערבולות שסביבנו. והם רבים וחזקים. ועל זה בעצם כל הסיפור, על היכולת לבחור את כיוון הספינה בעצמנו ולהחליט מה נכון עבורנו.

תמונת כותרת: Fabio Lamanna / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?

מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?

אלמנט ההפתעה – היתרונות שבוויתור על השליטה ובאימוץ חוסר הוודאות אל חיינו

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע: תודעה - להרחיב אותה, לשנות אותה, להתבונן בה