שאילת שאלות או מרדף אחר תשובות – מדוע מאלצים אותנו לבחור ביניהם בדרך להתפתחות?

הטיעון בעד שילוב של ידע עתיק ומבוסס עם סקרנות פורצת גבולות לגילוי ידע חדש.

בועז מזרחי | 23 יולי, 2017

תלמידים או סטודנטים וכל מי שאי פעם השתתף בקורס, סדנה או הרצאה, יכולים לקבל אחת משתי מחמאות משמחות מהמרצה: "תשובה נהדרת!" או את מקבילתה – "שאלה מצוינת!" שאלות טובות חשובות באותה מידה כמו תשובות טובות, מכיוון ששאלה איכותית היא המפתח לקבלת תשובה משמעותית ואפקטיבית. זה כל תהליך הלמידה על רגל אחת.

אך אם זה כל כך פשוט, מדוע התרבות שלנו כה מבולבלת בכל הנוגע ליחסי הכוחות בין תשובות לשאלות? ראשית, הבלבול הוא כפי הנראה במערכות חינוך המושתתות על ערכים ששורשיהם בימי הביניים. ייתכן שכיום כבר חלות תנודות בכיתות, אך לאורך מאות שנים אולפו דורות של תלמידים להאמין שהם ספוג לידע המונחת עליהם בפורמט מסודר מטעם דמות סמכותית. המורה מדבר, התלמידים מקשיבים ומשננים.

בשנים האחרונות, לעומת זאת, הפכו פופולריות תפיסות מורכבות יותר של למידה והתפתחות, השמות דגש על איכות השאלות. פילוסופים שאחראים לחלק מהגישות הללו אף מאמינים שהשאלות חשובות יותר מהתשובות. מדוע מקורות סמכות שונים יוצרים הטיה חדה לכיוון כלשהו במקום להציג את הלמידה כתהליך מאוזן בעל שני צדדים שקולים בחשיבותם?

הסקרנות הרגה את החתול?

לכאורה, הגישה התומכת בשאילת שאלות וסקרנות נראית לנו מנקודת המבט הנוכחית כדבר הנכון לטפח אצל ילדינו. הרי מי רוצה לגדל רובוט צייתן שלא חושב בכוחות עצמו, לא משנה כמה ידע יש לו. בשביל אינפורמציה יש לנו את ויקיפדיה והאינטרנט בכלל, הלא כן? אייזק מורהאוס, יזם בכל עצמותיו, מחבר ומרצה הדוגל בחופש והתפתחות עצמית, הוא מהתומכים הנלהבים בפיתוח סקרנות על חשבון הפיכה לבנק של עובדות. במאמר ב-Medium הוא שוטח כמה טענות שקשה להתווכח עמן, אם כי לא בלתי אפשרי. טענתו המפורשת: "סקרנות טובה יותר מידע".

מורהאוס מייחס כל הצלחה והתקדמות שעשה בחייו לסקרנות גרידא. "שאלה בוערת מניעה מרדף חסר פשרות", הוא טוען, ולכן כל יוזמה והמצאה הן למעשה תוצאה של סקרנות אשר בערה בעצמותיו של אדם או של קבוצת אנשים. אבל זה לא מסתכם בכך, מורהאוס מרחיק וטוען שככל שאנו למדים יותר, ככל שיש לנו יותר תשובות, הולך ודועך הדחף ליצור. "זה סיפור מוכר", הוא מסביר, "כמעט כל יזם יספר לכם שהבורות המוקדמת שלהם ביחס למשוכות שבמורד הדרך, יחד עם סקרנות שאין לספקה, היו כוח חזק יותר ממסה של ידע על השוק". לראיה הוא מציג את האוכלוסייה העיקרית שמניעה את שוק הסטארט-אפים: צעירים. לדבריו, אם היה זה ידע שמניע את צמיחתם של סטארט-אפים, רוב היזמים היו מבוגרים ומנוסים מאוד. לדידו, יש דבר כזה – לדעת יותר מדי, כיוון שבלב מסוים הידע מונע מאתנו לפעול, פשוט כי אנו מודעים יותר לסיכונים ולמורכבות. הוא מאמין כי אקדמאים, למשל, עשויים להישאב לנוחות של עולם התיאוריות ולהימנע מנקיטת צעדים ממשיים ליצירת דבר מה חדש.

התשובות שחינכו אותנו בבתי הספר לזהות כיעד של כל תהליך הלמידה, גורס מורהאוס, עלולות לחבל "בתמימות ובאופטימיות שגילויים חדשים נמצאים מעבר לפינה". הגישה הזו כלפי סקרנות מקבלת משנה תוקף בימינו, כאשר אחוז עצום מהידע האנושי זמין 24/7 בהינף אצבע. "גוגל הפך ידע עובדתי כמעט לחסר ערך". אם פעם אדם מלומד הוערך ונחשב לבעל מעמד, היום מטבע הידע חווה אינפלציה אדירה, שפל של כל הזמנים. ולכן כדי לבדל את עצמו מאחרים, לאדם אין טעם ברכישת ידע, אלא בפיתוח וטיפוח יצר הסקרנות האישי, תכונה שאף שרת לא יוכל לספק לנו. מורהאוס טוען כי חינוך פורמלי לא ישיג לנו הרבה. להיפך, ניאלץ לעבוד כפליים כדי לשחרר את המוח מכבלי השיטה המיושנת. לדבריו, "לימוד דבר חדש הוא קל בהרבה ויכול להתבצע במהירות גבוהה משהרוב חושבים", וכוונתו ללימוד שנעשה באופן עצמאי ומתוך סקרנות. ואילו למידה על פי פורמט קבוע היא פחות יעילה, איטית ומסורבלת. כתוצאה מהמאפיינים הללו של סוגי הלמידה, "התפרצויות של צמיחה מדורבנות על ידי סקרנות, לא על ידי ידע".

עד שזה יתאפשר, האם אנחנו באמת יכולים לוותר לחלוטין על ידע אישי?

יש משהו מאוד רומנטי בתפיסת העולם הזאת. הרי מסבירים לנו חדשות לבקרים שהמסע חשוב יותר מהיעד, שאנו נהנים יותר מהפסגה אם התאמצנו בעלייה, וכן הלאה. התובנות הללו מבוססות בחוויה האנושית ועבור רבים הן בגדר אמיתות שאין לערער עליהן. ואולי גם לא צריך. מה שצריך הוא לשאול עד כמה הידע באמת מיותר. או אם לדבוק במטאפורות, למה ללכת לכיוון מסוים אם היעד לא חשוב? אפשר פשוט לשוטט חסרי מטרה בשדות. ולמה להעפיל לפסגה אם העלייה עצמה היא החלק שממנו נובעת ההנאה? על פי היגיון זה, ברגע שנגמרת העלייה אנחנו לא צריכים לנוח על ראש ההר אלא לרדת ולחפש עלייה נוספת.

אם כן, האם ידע הוא חסר תועלת לחלוטין? מה המשמעות של סקרנות שלא באה על סיפוקה? אדם רעב, עושה רושם, לא יכול לשבוע מפנטזיה על פיצה. יותר מזה, אם הוא אוהב פיצה, כדאי לו להחזיק בראש מתכון או שניים, כך לפחות מאמין פרופסור דניאל ט. ווילינגהם מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה.

אל תמהרו לעשות אאוט-סורסינג לכל הידע שלכם

את הקונטרה לגישת המבטלת את חשיבותו של הידע שוטח ווילינגהם בטור ב-New York Times. טענתו המפורשת: "אתם עדיין זקוקים למוח שלכם". הוא מסכים כי לגוגל ולאינטרנט בכלל יש יתרון שהאדם לא מסוגל להתמודד עמו, נפח. למוח האנושי, לעומת זאת, יש פונקציות הפעלה שבגוגל בינתיים רק חולמים עליהן. אחת מהן היא הקניית משמעות למידע. "קחו למשל אוצר מילים", מסביר ווילינגהם, "עם הידע הנכון בזיכרון, המוח מניח מילים בהקשר במיומנות גבוהה". הוא מדגים כיצד משפט יכול לשנות את משמעותו לחלוטין רק על ידי משפט עוקב. כך, למשל, אם אחרי המשפט: "טרישה שפכה את הקפה" יבוא המשפט: "דן קפץ כדי להביא מטלית", המשפט המקורי יקבל מסגרת ספציפית. "המוח מיד מדגיש היבט אחד של משמעות פעולת השפיכה", מסביר ווילינגהם, "שפיכה יוצרת בלגן". אילו המשפט העוקב היה "דן קפץ כדי להביא לה עוד", הרי המשמעות של 'שפיכה' היא חוסר; המשפט "דן קפץ מעלה, מיילל בכאב", היה מעניק משמעות של כוויה וכך הלאה.

גוגל לא יודע לזהות הקשר, ולכן אם תחפשו את הערך "פירות בים" תקבלו תוצאות העוסקות במסעדות דגים לצד עסקים שעושים משלוחי סלסלות פירות. לצד היכולת שלנו להבין ניואנסים שנובעים מהקשר וליצור משמעויות חדשות בהתבסס על ידע קיים, ווילינגהם מייחס למוח חוזקה נוספת, ומנפץ בדרך מיתוס קטן. "גישה מהירה אמורה להיות יתרון עצום של שימוש באינטרנט… אך הרגעים הספורים [שדרושים לביצוע חיפוש ברשת] עדיין איטיים בהרבה מפעילות המוח". בהנחה שאנו מכירים את המשוואה הריבועית על בוריה, אין ספק שנוכל לפתור תרגיל מתמטי במהירות גבוהה מאדם שייאלץ לחפש תשובות באינטרנט. וככל שהבעיה מסתבכת כך מהירות השליפה המוחית הופכת קריטית ובעלת אפקט חזק יותר.

ממלכה נוספת שבה לידע מושתת יש חשיבות היא קריאה. אוצר מילים עשיר מסייע לנו לקרוא טקסטים מורכבים וכמובן גם להביע את עצמנו בצורה עמוקה ומחודדת. כמובן שתמיד אפשר לעצור לפרש מילה תוך רגע באפליקציית תרגום או מילון, אך מעבר לפגיעה בהנאת הקריאה, קיימת גם פגיעה בריכוז, בשטף ובקליטת המידע. כך שאפילו אם אתם רוצים לקרוא ספר לצורך לימוד עצמי, דרושה לכם תשתית מסודרת. בנוסף, היכולת לחפש מילים לא קיימת בכל סיטואציה בחיים, כמו למשל כשאתם באמצע מצגת, דייט או ריאיון עבודה.

ווילינגהם מאמין כי צריכה להיות פשרה בין שינון ידע ובין הסתמכות על מקורות חיצוניים. הוא מצביע על דברים כמו "עובדות מתמטיות בסיסיות וצלילים של אותיות", אך מרחיב את הידע הדרוש לאחסון פנימי לכל דבר "שאנו זקוקים לו בתדירות גבוהה". סקרנות יכולה להוביל אישה צעירה לפתוח מסעדת קונספט חדשה שבה הסועדים משתתפים בבישול, אבל כדי לבשל יחד אתם היא חייבת להחזיק בראשה לפחות את המתכונים הבסיסיים לצורך שליפה מהירה. "זו טעות חמורה לחשוב שגוגל יכול להחליף את הזיכרון שלכם", מסכם ווילינגהם, "אך הוא יכול להשלים אותו אם זוכרים במה מצטיין כל אחד".

בשולי הדברים צריך לקחת בחשבון שידע עובדתי בעצמו יכול להצית סקרנות. למעשה, התהליך שמניע אותנו ללמידה חדשה הוא פקעת חוטים שאין לדעת היכן ראשה והיכן סופה. אבל הנקודה החשובה היא שאין לנו שום אילוץ מובנה להחליט אם אנחנו בעד סקרנות ושאילת שאלות או בעד רכישת ידע עובדתי והחזקת בנק תשובות. זהו דיון מלאכותי שהרציונל מאחוריו הוא לא יותר מתפיסת עולמם האישית של אנשים במוקדי השפעה. אנחנו לא חייבים לבחור, יש לנו הפריבילגיה, חלק יאמרו אף החובה, לטפח הן הסקרנות והן את הידע התשתיתי. לא רק ששניהם מועילים, עצם ההפרדה ביניהם לשתי ישויות נפרדות חוטאת לתפקיד ששאלות ותשובות נועדו למלא בחיינו, לתכלית הסופית של למידה.