איך תחושת עוצמה יכולה לפגוע במוח, ממה נהנים הנוירוטיים ולמה יהירות יכולה להציל את העולם
כשאנחנו חושבים על תכונות אופי רצויות, כמו יכולת ארגון או חוש הומור, אנחנו רואים בעיקר את היתרונות שלהן עבורנו. נכון שאם נחשוב עוד קצת אולי נראה שבמצבים קיצוניים הם לא כאלו אידיאליים, כמו למשל אדם שלא מסוגל להפסיק לסדר ועלול לפספס בשל ההתעסקות חלק ניכר מחייו, ובשתי מילים – התנהגות קומפולסיבית. בקיצור, אנחנו מבינים שזה עניין של איזון. אבל קיימות גם סיטואציות די שגרתיות שבהן תכונות או אפילו תחושות שנתפסות בצורה מאוד ספציפית ובנאלית, יכולות לגרום לתוצאות ממש לא צפויות. הנה למשל, הדרך שבה עוצמה, גאווה ונוירוטיות יכולות להניב אפקט בלתי שגרתי.
1. תחושת עוצמה יכולה לגרום לניתוק
נראה שרובנו יסכימו שמדובר בתחושה מועילה בסך הכול, שיכולה לתרום למוטיבציה עצמית וגם להובלה של אחרים. עם זאת, ברור שניתן לחשוב על אינסוף מצבים, בעיקר בפוליטיקה, שעוצמה לא נוצלה בהכרח למימוש ערכים חיוביים. בכתבה של ג'רי יוסים ב-The Atlantic, הוא מצביע על כך שאם עוצמה הייתה תרופת מרשם, היא ככל הנראה הייתה מגיעה עם רשימה מבהילה של תופעות לוואי. אינטואיטיבית, אפשר לחשוב על השחתה נפשית, ניצול ציני של המעמד ואף חלילה התעמרות. אלו כשלעצמן הן תוצאות מצערות, אבל האם היינו חושבים שמנת יתר של עוצמה יכולה אף להוביל לנזק מוחי?
יוסים מתמקד במנהיגים וטוען שעוצמה, כלומר תחושת כח חזקה, עלולה לגרום לעיוות בתפיסה העצמית ולאובדן יכולות אחרות, בעיקר היכולת לקרוא מצבים ואנשים, ובמיוחד אותם האנשים שתמכו במנהיגים אלו מלכתחילה ואפשרו להם למעשה לצבור את העוצמה, למרבה האירוניה. כדוגמה הוא מביא את ג'ון סטמפף, לשעבר מנכ"ל הבנק המוביל בארה"ב, וולס פרגו. סטמפף הואשם בכך שלא מנע מ-5,000 עובדיו להקים חשבונות מזויפים ללקוחות הבנק. לאורך הדיונים, מספר יוסים, סטמפף לא רק שלא נראה מיוסר או מלא חרטה, אם כי גם לא זחוח או מתנשא. "הוא פשוט נראה מנותק, כמו תייר מהחלל שרק הגיע מכוכב סטמפף ומצוי בג'ט לג…. אפילו האמירות האגרסיביות ביותר שנזרקו כלפיו לא הצליחו לנער אותו".
מה עבר לו בראש, או כפי שמנסח מחקר חדש את השאלה – מה לא עבד שם? ההיסטוריון הנרי אדמס אמר פעם "חבר בעל עוצמה הוא חבר שאבד", ואף תיאר עוצמה כסוג של גידול שבסופו של דבר מחסל את יכולת הסימפטיה של הקורבן שלו. זו הייתה, אמנם, מטפורה, אך לא רחוקה כל כך מהמציאות, כפי שמצא דאקר קלטנר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, שחקר את הנושא במשך שני עשורים, במעבדה ובשטח: "אנשים תחת השפעה של כח התנהגו כאילו עברו פגיעה מוחית טראומטית – הם נעשו יותר אימפולסיביים, פחות ערים לסיכונים ופחות מיומנים באופן משמעותי בראיית הדברים מנקודת מבט של האחר".
לורד דיוויד אואן וג'ונתן דווידסון חקרו התנהגות של נשיאים אמריקאים וראשי ממשלות בריטיים במשך מאה שנים. במאמר שפרסמו ב-Brain ב-2009 הם כינו את התופעה "סינדרום ההיבריס". לדבריהם, מדובר ב"הפרעה שנובעת כתוצאה מתחושת עוצמה, במיוחד כזו שמקושרת עם הצלחה מוחצת, ונמשכת שנים עם מינימום מעצורים על המנהיג שאוחז בה". בין השאר מנהיגים אלו ביטאו בוז גלוי לאחר, היו מנותקים מהמציאות, פעלו בפזיזות וברשלנות ובאופן שהוכיח אי כשירות.
הנוירולוג סוקבינדר אובי שחקר את הנושא מזווית יותר ביולוגית, הגיע למסקנה דומה. הוא סרק ראשים של אנשים בעלי יותר ופחות עוצמה באמצעות גירוי מגנטי של תאי עצב (TMS) ומצא שעוצמה למעשה פוגעת בתהליך נוירולוגי מסוים – תהליך השיקוף (Mirroring) – שככל הנראה מהווה תנאי בסיסי לאמפתיה. בכך הוא מחזק את מה שקלטנר כינה "פרדוקס העוצמה" – ברגע שקיבלנו את העוצמה אנו מאבדים חלק מהיכולות שהיו תנאי להשגתה מלכתחילה.
יוסים מביא ניסויים נוספים שמחזקים את הטענה שתחושת עוצמה אכן עלולה לפגוע ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של הזולת ולהיות אמפתיים. האם ניתן לעשות משהו בנדון? ובכן, כן ולא, לפי יוסים. קשה אמנם לעצור את הנטייה שיש לעוצמה להשפיע על המוח, אך פשוט יותר להפסיק להרגיש בעל עוצמה מדי פעם. אחרי הכול, מדובר במצב מנטלי שיש לנו שליטה עליו. קלטנר מציע לשם כך להיזכר בפעם שבה לא הרגשנו בעלי עוצמה, ומספר על ניסוי דומה של היזכרות באירוע "לא עוצמתי" שלאחריה המוח אכן חוזר למצב הרגיל ו"מתקשר עם המציאות".
במחקר מרתק מ-2016 מצאו שמנכ"לים ששרדו בילדותם אסון טבע עם הרוגים רבים נטו לקחת פחות סיכונים, ואולי מי שעבר חוויה בצד השני של העוצמה "מחוסן" לנצח מההשפעות השליליות של תחושת העוצמה. לפעמים אדם אחר יכול להיות זה שיזכיר לנו ויעזור לנו להימנע מלעבור לצד המנותק והמסוכן. במקרה של ווינסטון צ'רצ'יל זו הייתה אשתו, קלמנטיין, שהזהירה אותו לטובתו, בין היתר מפני חוסר שיתוף פעולה של כפיפיו עקב יחסו המזלזל בפגישותיהם, וכתבה כך: "ווינסטון היקר, אני חייבת להודות שהבחנתי בהידרדרות בנימוסים שלך ואתה כבר לא אדיב כפי שהיית". והוסיפה "כך לא תקבל את התוצאות הטובות ביותר".
1. תחושת עוצמה יכולה לגרום לניתוק
נראה שרובנו יסכימו שמדובר בתחושה מועילה בסך הכול, שיכולה לתרום למוטיבציה עצמית וגם להובלה של אחרים. עם זאת, ברור שניתן לחשוב על אינסוף מצבים, בעיקר בפוליטיקה, שעוצמה לא נוצלה בהכרח למימוש ערכים חיוביים. בכתבה של ג'רי יוסים ב-The Atlantic, הוא מצביע על כך שאם עוצמה הייתה תרופת מרשם, היא ככל הנראה הייתה מגיעה עם רשימה מבהילה של תופעות לוואי. אינטואיטיבית, אפשר לחשוב על השחתה נפשית, ניצול ציני של המעמד ואף חלילה התעמרות. אלו כשלעצמן הן תוצאות מצערות, אבל האם היינו חושבים שמנת יתר של עוצמה יכולה אף להוביל לנזק מוחי?
יוסים מתמקד במנהיגים וטוען שעוצמה, כלומר תחושת כח חזקה, עלולה לגרום לעיוות בתפיסה העצמית ולאובדן יכולות אחרות, בעיקר היכולת לקרוא מצבים ואנשים, ובמיוחד אותם האנשים שתמכו במנהיגים אלו מלכתחילה ואפשרו להם למעשה לצבור את העוצמה, למרבה האירוניה. כדוגמה הוא מביא את ג'ון סטמפף, לשעבר מנכ"ל הבנק המוביל בארה"ב, וולס פרגו. סטמפף הואשם בכך שלא מנע מ-5,000 עובדיו להקים חשבונות מזויפים ללקוחות הבנק. לאורך הדיונים, מספר יוסים, סטמפף לא רק שלא נראה מיוסר או מלא חרטה, אם כי גם לא זחוח או מתנשא. "הוא פשוט נראה מנותק, כמו תייר מהחלל שרק הגיע מכוכב סטמפף ומצוי בג'ט לג…. אפילו האמירות האגרסיביות ביותר שנזרקו כלפיו לא הצליחו לנער אותו".
מה עבר לו בראש, או כפי שמנסח מחקר חדש את השאלה – מה לא עבד שם? ההיסטוריון הנרי אדמס אמר פעם "חבר בעל עוצמה הוא חבר שאבד", ואף תיאר עוצמה כסוג של גידול שבסופו של דבר מחסל את יכולת הסימפטיה של הקורבן שלו. זו הייתה, אמנם, מטפורה, אך לא רחוקה כל כך מהמציאות, כפי שמצא דאקר קלטנר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, שחקר את הנושא במשך שני עשורים, במעבדה ובשטח: "אנשים תחת השפעה של כח התנהגו כאילו עברו פגיעה מוחית טראומטית – הם נעשו יותר אימפולסיביים, פחות ערים לסיכונים ופחות מיומנים באופן משמעותי בראיית הדברים מנקודת מבט של האחר".
לורד דיוויד אואן וג'ונתן דווידסון חקרו התנהגות של נשיאים אמריקאים וראשי ממשלות בריטיים במשך מאה שנים. במאמר שפרסמו ב-Brain ב-2009 הם כינו את התופעה "סינדרום ההיבריס". לדבריהם, מדובר ב"הפרעה שנובעת כתוצאה מתחושת עוצמה, במיוחד כזו שמקושרת עם הצלחה מוחצת, ונמשכת שנים עם מינימום מעצורים על המנהיג שאוחז בה". בין השאר מנהיגים אלו ביטאו בוז גלוי לאחר, היו מנותקים מהמציאות, פעלו בפזיזות וברשלנות ובאופן שהוכיח אי כשירות.
הנוירולוג סוקבינדר אובי שחקר את הנושא מזווית יותר ביולוגית, הגיע למסקנה דומה. הוא סרק ראשים של אנשים בעלי יותר ופחות עוצמה באמצעות גירוי מגנטי של תאי עצב (TMS) ומצא שעוצמה למעשה פוגעת בתהליך נוירולוגי מסוים – תהליך השיקוף (Mirroring) – שככל הנראה מהווה תנאי בסיסי לאמפתיה. בכך הוא מחזק את מה שקלטנר כינה "פרדוקס העוצמה" – ברגע שקיבלנו את העוצמה אנו מאבדים חלק מהיכולות שהיו תנאי להשגתה מלכתחילה.
יוסים מביא ניסויים נוספים שמחזקים את הטענה שתחושת עוצמה אכן עלולה לפגוע ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של הזולת ולהיות אמפתיים. האם ניתן לעשות משהו בנדון? ובכן, כן ולא, לפי יוסים. קשה אמנם לעצור את הנטייה שיש לעוצמה להשפיע על המוח, אך פשוט יותר להפסיק להרגיש בעל עוצמה מדי פעם. אחרי הכול, מדובר במצב מנטלי שיש לנו שליטה עליו. קלטנר מציע לשם כך להיזכר בפעם שבה לא הרגשנו בעלי עוצמה, ומספר על ניסוי דומה של היזכרות באירוע "לא עוצמתי" שלאחריה המוח אכן חוזר למצב הרגיל ו"מתקשר עם המציאות".
במחקר מרתק מ-2016 מצאו שמנכ"לים ששרדו בילדותם אסון טבע עם הרוגים רבים נטו לקחת פחות סיכונים, ואולי מי שעבר חוויה בצד השני של העוצמה "מחוסן" לנצח מההשפעות השליליות של תחושת העוצמה. לפעמים אדם אחר יכול להיות זה שיזכיר לנו ויעזור לנו להימנע מלעבור לצד המנותק והמסוכן. במקרה של ווינסטון צ'רצ'יל זו הייתה אשתו, קלמנטיין, שהזהירה אותו לטובתו, בין היתר מפני חוסר שיתוף פעולה של כפיפיו עקב יחסו המזלזל בפגישותיהם, וכתבה כך: "ווינסטון היקר, אני חייבת להודות שהבחנתי בהידרדרות בנימוסים שלך ואתה כבר לא אדיב כפי שהיית". והוסיפה "כך לא תקבל את התוצאות הטובות ביותר".
עוצמה עלולה להוביל אותנו לניתוק מהאנשים שסייעו לנו לרכוש אותה.
2. נוירוטיות שומרת על הבריאות
כשחושבים על נוירוטיות קשה להימנע מלחשוב על וודי אלן ועל המוניטין המפוקפק של הטיפוס חסר המנוחה, המתוח, הדואג והלוקח כל דבר ההיפך מבקלות. לפי הגדרה של מחקר מ-2009 בכתב העת American Psychologist, נוירוטיות מתייחסת לנטייה להגיב ברגש שלילי לאיום, תסכול או אובדן כלשהו. על פניו, היינו מצפים שזה לא ממש יהיה המתכון לחיים בריאים. ואכן, לא מעט מחקרים קשרו בין נוירוטיות לבעיות בריאות פיזיות ונפשיות ולמידת שביעות רצון נמוכה יותר בעבודה וביחסים רומנטיים.
ואולם, מחקר מהשנים האחרונות מצא שיש טיפוסים בעלי "נוירוטיות בריאה", המאופיינים ברמה גבוהה הן של נוירוטיות והן של קפדנות או זהירות (Conscientiousness). עורכי המחקר מסבירים שאנשים קפדנים נוטים להיות מאורגנים, מתוכננים ויסודיים ויש אפילו מחקרים שמראים שהם חיים יותר. ההסבר הוא שאנשים שמשלבים את שתי התכונות האלו רותמים את החרדה – שהיא חלק מובנה בנוירוטיות שלהם – ומשתמשים בה לטובתם.
בריאיון ל-Huffington Post, מסביר ד"ר ניקולאס א. טוריאנו מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת רוצ'סטר שחרדה ותגובתיות רגשית, שמאפיינות טיפוסים נוירוטיים, לא רק מקושרות עם עלייה של הורמוני מתח ושל לחץ דם, אלא גם עם התנהגויות שליליות כמו נטילת תרופות ללא התייעצות עם רופא (self-medicated). לפי טוריאנו, כאשר במקביל לנוירוטיות מתקיימת גם קפדנות כאמור, אותם אנשים לא נופלים להתנהגויות שליליות אלו. אפילו להיפך, הם משתמשים בהן לטובת נקיטת פעולות חיוביות.
"אנחנו חושבים שרמה גבוהה של קפדנות מעניקה לאדם את המשאבים להימנע מהתנהגות בריאותית מזיקה… לדוגמה, אדם נוירוטי שהוא גם זהיר עדיין יחווה דאגה אבל יתעל אותה להתנהגות מיטיבה, כמו ללכת לחדר כושר או לשנות את הרגלי התזונה כך שיהיו טובים יותר עבורו", טוריאנו מבהיר. כלומר, משאב של שליטה עצמית, שהולך יד ביד עם הקפדנות, ימנע מהאדם הנוירוטי לקפוא בעת בעיה.
טוריאנו הוביל מחקר שפורסם בכתב העת Brain Behavior, and Immunity, שמצא שאנשים בעלי שתי תכונות אופי אלו דווקא נהנים מרמה נמוכה של interleukin-6, חלבון חיסוני שמצביע על קיומן של דלקות (התגובה של מערכת החיסון לפציעות, זיהומים וכיוצא באלו). כלומר, להיות נוירוטי-זהיר יכול דווקא להועיל לבריאות. בנוסף למינוף החרדות לטובת התנהגויות בריאות, אצל טיפוסים אלו נמצאו פחות מחלות כרוניות, משקל תקין יותר וכאמור, רמות נמוכות של דלקות. כמו כן, נראה שהם נהנים מתגובות טובות יותר לסטרס באופן שלא מעלה את רמת הורמוני הסטרס ואת קצב הלב. איכשהו, גם אם לא ברור עדיין איך, אנשים זהירים אלו מפחיתים את התגובה הטבעית שלהם לסטרס.
בהמשך טוריאנו מספר כי מעבר ליתרונות בריאותיים, אנשים כאלו גם עשויים לחוות יתרונות בתחומים נוספים בחייהם, כמו בעבודה ובמערכות יחסים. כידוע, הוא מזכיר, סטרס קיים בכל מקום ותפקיד, והשאלה כיצד אנו מתמודדים אתו היא שקובעת אם נצליח. גם כאן, נראה שאנשים אלו מצליחים להשתמש בלחץ כמנוף מוטיבציוני לביצוע עבודה טובה. "עיתונאים, למשל", הוא מדגים, "במקום להיכנס לפאניקה מדדליין שנושף בעורפם, ינצלו את הסטרס כדי לעבוד קשה יותר עד לסיום הכתבה". כך גם רופא לפני חדר ניתוח יהיה קפדן וזהיר יותר ברגע האמת. "קצת סטרס וחרדה בחיים יכול להיות גורם מוטיבציה טוב לאנשים, במיוחד אם יש לך משאבים שמתעלים אותם באופן פרודוקטיבי שגם שומר עליך", הוא מסכם, ומוסיף ש"רמה גבוהה של קפדנות כנראה ממלאת את תפקיד המשאב המגן".
קצת נוירוזה עוד לא הרגה אף אחד. בתנאים הנכונים היא אף גורם מוטיבציה חיוני לאורח חיים בריא.
3. גאווה לשימור אקולוגי
באופן אינטואיטיבי, מנה גבוהה של גאווה מקושרת אצל רובנו עם יהירות או אגו מנופח. אחת המחשבות הנפוצות היא ככל הנראה שיהירות מובילה לזחיחות, ניתוק ופגיעה בשיקול דעת. על רקע זה מפתיע הטיעון שגאווה, ואולי אפילו יהירות, עשויות להציל את כוכב הלכת שלנו. איך זה קשור? בעיקר דרך העובדה שלמעשים שלנו יש מניעים רבים, וגם אם אנו לא מודעים לכולם, יש להם השלכות שונות. כך למשל, חוקרים מצאו שחשש הנוגע לסטטוס חברתי הוא גורם מניע עבור רבים להפוך ל"ירוקים". וזאת למרות שנראה שלבחירות שלנו כאנשים פרטיים אין הרבה השפעה על איכות הסביבה, שכן רוב האפקט נגרם על ידי תאגידים וחברות ציבוריות ולכן השינוי צריך להתבצע ברמת המדיניות. ועדיין, מזכיר לנו מת'יו האתסון מ-The Atlantic, לפעולות שלנו יש השפעה גדולה על איך תופסים אותנו אנשים אחרים וגם על איך אנחנו תופסים את עצמנו.
האתסון מדווח שפסיכולוגים מצאו שכשמדרבנים אנשים לדאוג בנוגע למעמד החברתי שלהם, גובר העניין שלהם ברכישת מוצרים ירוקים לעומת כאלו שאינם מוגדרים כאלו, אבל רק כשהם קונים בפומבי. עוד נמצא שאנשים בוושינגטון ובקולורדו היו מוכנים לשלם סכום גבוה בהרבה עבור מכונית פריאוס שהתפרסמה בהיותה "ירוקה" (Green-Signaling Prius) מאשר עבור מכונית עם יעילות זהה שפשוט לא הצהירה על עצמה כירוקה. מאז, אגב, נטבע המונח "אפקט פריאוס".
סקר של עשרות אלפי בריטים מציע את ההשערה לפיה "התנהגות ירוקה" כמו רכישת מוצרים ממוחזרים העלתה את רמת הסיפוק בחיי הנסקרים, זאת בתנאי שהם גם הרגישו ירוקים יותר. כך שלא משנה אם אותו אדם מעולם לא השתמש באוטובוס ומחזיק רכב פרטי, כל עוד הוא מרגיש שהוא תורם, רמת שביעות הרצון שלו עולה. אז נכון, ציינו שלפעולות של אינדיבידואלים אין אימפקט סביבתי משמעותי, אבל כשאדם מפתח מודעות אקולוגית, וזה לא משנה מה המקורות שלה, היא עשויה להתגלגל הלאה. כי בסופו של דבר אלה הם אינדיבידואלים שמקבלים החלטות תאגידיות.
גאווה, כאמור, ניתן לקשור עם אגו, ואפשר לחשוב על פעולות נוספות שאנשים עושים כדי שיחשבו עליהם דברים מסוימים. כך למשל, עזרה לזולת. יש מי שמונע על ידי אהבה טהורה ויש מי שחשוב לו שידעו שהוא עוזר. מבלי להיכנס לפילוסופיה של מהות האלטרואיזם, מה הביצה ומי התרנגולת ואיפה הגבול בין נתינה ובין קבלה, בסופו של דבר יש קו דק שעובר בין יהירות ובין אגו מפותח או ביטחון עצמי גבוה – כלומר, תחושה שאנחנו ממש טובים במה שאנחנו עושים. ואין ספק שלהיות מרוצים מעצמנו זו בהחלט מטרה ראויה ומועילה כל עוד היא לא פוגעת באחרים.
פעמים רבות אנחנו רגילים לסווג תכונות אופי, כמו דברים רבים אחרים, כטובות או רעות. אבל כמו שאנחנו רואים, יש משמעות לקונטקסט. אישיות היא דבר מורכב, והכול עניין של איזון. אנחנו המכלול של כל התכונות שלנו, והסתכלות בינארית של טוב/רע לא בהכרח קולעת למטרה. כפי שראינו להרגיש חולשה, גאווה או להיות קצת נוירוטיים דווקא יכול לשרת אותנו ואת הסביבה שלנו. ובכלל, אולי במקום להילחם בתכונות שלנו, שווה לנסות לאמץ אותן אל לבנו ולראות אילו דברים טובים ומיוחדים הן מעניקות לנו. אחרי הכול, לפעמים מעז יוצא מתוק.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
השילוב הבלתי שגרתי של תכונות וכישורים שהופך אדם למנהיג יוצא דופן
סבלנות היא הרגל נרכש, לא תכונה מולדת – ופיתוח הרגלים הוא מומחיות גדולה שלנו
האם צדק הוא תכונה טבעית לאדם? מחקרים פסיכולוגיים מסבירים
עוד מרדיו מהות החיים:
