לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?

חלק ניכר משמירה על זוגיות לאורך שנים כרוך בפעילות אישית עם עצמנו.

בועז מזרחי | 2 אוקטובר, 2019

ערוץ 4 הבריטי שידר בשנת 2006 סדרת סרטונים קצרים שבהם ניסו המפיקים לתפוס איזושהי אמת על החיים באמצעות רעיון פשוט ביותר. הם נסעו בכל רחבי בריטניה, פגשו אנשים וראיינו אותם. מכל ריאיון לקחו משפט וערכו את הקטעים הקצרים על פי סדר מסוים. הסרטון השלישי בסדרה עסק באהבה והציג זוגות על פי משך ההיכרות שלהם. וכך, בשלוש דקות קצרות, הצופים מקבלים הצצה חפוזה אך מלאת משמעות למערכות יחסים שאורכן נע בין שלושה שבועות בלבד ובין 77 שנים, משך כמעט חיים שלמים.

הווידיאו הקצר הזה מעורר מחשבה על התפתחותן של מערכות יחסים ועל האופן שבו היכרות שטחית יכולה להפוך לחיים משותפים, על כל רובדי המשמעות של צמד מילים זה. כשאנו מכירים אדם חדש אין לנו מושג כיצד תתפתח מערכת היחסים עמו, אך לאחר תקופה, ברטרוספקטיבה, תובנות רבות עשויות לצוף. העניין הוא שמערכות יחסים הן עסק מאוד רגיש ושיקולים רציונליים הם בערך הדבר האחרון שמכריע. כל זה עשוי לבלבל. האם כך דמיינו את חיי הזוגיות? האם זה נורמלי שאנחנו כבר לא מרגישים כמו בעבר? אולי כל זה היה טעות? ואיך בכלל זוגות מחזיקים מעמד זמן רב כל כך?

של מי האחריות ליציבות מערכת היחסים?

אלו הם לבטים שרבים נוטים לשמור לעצמם מטעמים ברורים, מה שעלול ליצור תחושת בידוד, כאילו כולם בסדר ורק אנחנו לא יודעים מה לעשות עם חיי הזוגיות שלנו. אבל כאשר אנשים חושפים בפומבי את צילומי הרנטגן של חיי הזוגיות שלהם, נראה כי כולם חיים עם לבטים ואתגרים גדולים. המצליחים לאורך זמן פשוט למדו דרכים לעקוף או לנטרל המשוכות המשמעותיות. רגע, אבל מי חושף נתונים כאלה בפומבי ואיפה נחשפים לכך? ובכן, אחת הפלטפורמות שמעניקות הצצה לחיים הפרטיים ועדיין שומרת על אנונימיות היא מחקר אקדמי, כמו זה שערך פרופסור קארל פילימר מאוניברסיטת קורנל.

המחקר, שעליו מדווחת נטלי שומאקר ב-Big Think , כלל סקר מקיף בקרב 400 אנשים מעל גיל 65 לגבי אהבה וזוגיות, וכן ראיונות עומק עם יותר מ-300 בני אדם שהיו במערכת יחסים מעל 30 שנה. כמו כן, נבדקה קבוצה של גרושים. כל זה נעשה כדי לקבל תמונה כמה שיותר מקיפה לגבי הברגים שהופכים מערכת יחסים לאיתנה לאורך זמן, וכן גורמים שעלולים להוות קורוזיה לזוגיות. שומאקר זיקקה מתוך המחקר חמישה גורמים קריטיים לשמירה על מערכת יחסים.

"אנו מתחילים עם העצה הכי ישנה בספר", כותבת שומאקר, "תתקשרו". היא מצטטת קטעים מתוך הודעה לעיתונות שהוציא פילימר: "[הנבדקים] מאמינים שרוב הבעיות בנישואין יכולת להיפתר באמצעות תקשורת פתוחה, ומנגד, רבים מאלה שנישואיהם התפוגגו מאשימים מחסור בתקשורת". קשה לחשוב על משהו יותר בסיסי מזה – אם יש בעיה ואיש לא יודע עליה, אז אין בעיה. ואם אין בעיה, אין צורך בפתרון. ואם אין צורך בפתרון ויש בעיה, הבעיה מחמירה והלולאה הולכת ומתהדקת. בכל מקרה, תקשורת פתוחה אמנם תלויה בשיתוף פעולה של שני הצדדים, אבל קשה להעלות על הדעת שני בני זוג שיוזמים את אותה שיחה קשה באותו זמן. כך שבסופו של דבר, צד אחד צריך לקחת אחריות ולהעלות את העניין לסדר היום. הצד הזה יכול להיות אתם, או שאתם יכולים לקחת את הסיכון ולסמוך על בן הזוג שיעשה את הצעד.

פרק שלישי מתוך הסדרה People In Order: שאלות גדולות עולות כשמציבים זו לצד זו מערכת יחסים של עשרות שנים והיכרות בת שבועות ספורים.

התובנה השנייה שעולה מכמה אלפי שנים של מערכות יחסים מצטברות היא הצורך לקחת את הזמן בתחילת הקשר. אנשים שמאחוריהם ניסיון רב בתחזוקת קשרים רומנטיים "ממליצים לצעירים להמתין עם הנישואים עד שהם ילמדו להכיר היטב את בן הזוג ויחזיקו במספר התנסויות משותפות". בתוך עמנו אנו חיים, וגם אנחנו מכירים את הלחץ המשפחתי-חברתי להינשא. ואולם, כניעה ללחץ הזה עלולה להיות בעוכרנו. אנו בשאיפה להפקיד את עתידנו בכספת משותפת עם עתידו של אחר. אין פרק זמן מדעי שבו אנו יכולים לקבל החלטה מושכלת, זה תמיד עניין אישי – אבל פה בדיוק קבור הכלב: זה צריך להישאר אישי. כי ברגע שהשיקולים הופכים לנחלת הכלל, מערכת היחסים שלנו משקפת אינטרסים חיצוניים שנציגיהם (האמורפיים לעתים) לרוב לא יהיו שם כדי להתמודד עם ההשלכות. לפני הכול, הכניסה למערכת זוגית מחייבת, וזה לא משנה תחת איזו מטרייה, היא החלטה פרטית של כל צד בקשר, ורק לאחר מכן מדובר בהחלטה זוגית משותפת.

בנוסף לאלה, שומאקר בחרה לציין את תחושת אחדות הגורל; "כל קושי, מחלה או נסיגה שחווה אחד מבני הזוג הוא אחריותו של השני"; וכן את הצורך בהסכמה עקרונית על ערכי ליבה בנושאים מהותיים כמו גידול ילדים, למשל. אבל התובנה המשמעותית הכי טריקית היא הגישה הפילוסופית למערכת היחסים. שומאקר מסבירה כי הזוגות המבוגרים שהשתתפו בסקר ובראיונות מאמינים כי קשר אינו "שותפות מרצון שמחזיקה מעמד כל זמן שהתשוקה נמצאת". זוהי אמנם גישה רציונלית לקשר, אבל היא לא מבטיחה יציבות. להיפך, היא תולה את הקשר בגורם מאוד ספציפי שנודע לשמצה במקדם השחיקה גבוה במיוחד שלו. אם ביציבות חפץ לבנו – לפחות על פי המנוסים שבחבורה – עלינו לאמץ "דפוס חשיבה שבו מערכת היחסים היא התחייבות עמוקה שראוי לכבד, גם אם דברים לא עובדים בטווח הקצר. רבים נאבקים בתקופות יובש וחוסר שביעות רצון, ומוצאים דרכים לפתור אותן – מה שמעניק להם גמול בדמות חיי נישואים מספקים ושלמים בשלב מאוחר יותר". לאוזניים בנות ימינו כיבוד מוסד הנישואים עלול להישמע כמו רעיון ארכאי, אך אם מביטים רגע על העיקרון העירום, נטול התוויות החברתיות, מדובר בעצם על מעמד של כבוד לקשר הזוגי, להחלטה המשותפת שלנו עם אדם נוסף.

כלומר, בהנחה שנכנסנו לקשר בצורה מושכלת ומתוך שאיפה לטפח אותו לאורך זמן, המחויבות היא לא למוסד הנישואין, אלא לאדם שבחרנו להכניס לחיינו בצורה כה אינטימית. ההתחייבות היא אמנם לרעיון כללי ומופשט שנקרא קשר זוגי, אבל בפועל זו התחייבות לאינדיבידואל גשמי, בשר ודם. בואו נצא מנקודת הנחה שאנו רואים את ההיגיון מאחורי העצות עתירות הניסיון הללו, והחלטנו לסגל דפוס חשיבה שמקנה לקשר ולאדם מעמד של כבוד, שמשמעותו היא למצוא דרכים להתגבר על אתגרים. לפנינו עדיין נותר האתגר הגדול – כיצד? או, במילים אחרות, אילו דרכים מאפשרות לנו לעקוף את האתגרים המשמעותיים במערכת יחסים רומנטית?

היינו ילדים וזה היה מזמן

מכיוון שאנו עוסקים ביציבות לטווח רחוק, האתגרים הגדולים סובבים מטבעם סביב אלמנט הזמן. ננסה להסביר, כמו שאנו אוהבים, באמצעות סצנות הוליוודיות. והפעם, קטע רומנטי גנרי שבו זוג צעיר ומאוהב יושב על גבעה בערב קיץ נעים וצופה באורות העיר. באיזשהו שלב, אין מנוס, אחד מבני הזוג יהיה מוכרח לפלוט את השורה: "הלוואי שהייתי יכול/ה לעצור את הזמן ולחיות את הרגע הזה לנצח…". כי כשאנו מתאהבים, הרי זה ברור, אנחנו נמצאים בשיא המשיכה. משהו באדם החדש שפגשנו פשוט עשה לנו את זה וגרם לתגובת שרשרת ביולוגית ששיבשה את המאזן הכימי במוח. אבל המוח – סופו לשוב לאיזון. ומרגע ששב, דברים יכולים להתפתח לחיוב והם יכולים גם לדעוך. דבר אחד בטוח, הם לא יכולים לעמוד במקום. הזמן, אם כן, מביא עמו שינוי וזהו האתגר הגדול: התחלנו עם משהו אחד, ונסיים עם משהו אחר שאין לנו מושג כיצד ייראה וכמובן שלא לצורה העתידית הנסתרת הזו התחייבנו. בטור ב-New York Times הכותבת אדה קלהון מכנה את התופעה הפסיכולוגית הזו בשם "אשליית קץ ההיסטוריה".

הגרסה החדשה של בן הזוג עשויה לבוא כהפתעה מרגשת.

"לעתים אנשים חשים נבגדים בגלל השינוי", מסבירה קלהון. "הם התאהבו באדם אחד, וכשהאדם הזה כבר לא נראה מוכר, הם מחליטים שהוא הפר את חוזה הנישואין". זו כמובן תחושה טבעית ולגיטימית, אבל לא סתם אנשים שמצליחים להתגבר עליה מחזיקים בקשרים ארוכים. כיוון שבאשליית קץ ההיסטוריה מקופלות שתי הנחות מוטעות. ראשית, אנו מניחים שמערכת היחסים שלנו לא אמורה לעבור שינוי, בעוד ששינוי הוא אחד הכוחות הקבועים והנחושים ביותר ביקום. שנית, לעתים רבות אנו רואים שינוי רק בצד אחד של המערכת. קשה לנו לאמוד את השינויים שחלים בנו כיוון שאנחנו תמיד שם וחווים את המציאות הפנימית כרצף בלתי נפסק. זה יוצר תחושת יציבות ואולי אף סטגנציה.

אז הצעד הראשון הוא להכיר בקיומו של שינוי בשני צדי המשוואה. עכשיו נשאלת השאלה מה עושים עמו. תשובתה הפשוטה של קלהון היא לאמץ אותו, והיא מספקת כמה טיעונים משכנעים. היא משווה את הרגש הנוסטלגי לאדם שהכרנו מפעם לרגש מקביל שעולה בנו כשאנו צועדים ברחובות ילדותינו. "סיפוק מתמיד מבן זוג או מרחוב", היא טוענת, "מצריך מאתנו למצוא דרכים להיות מרוצים מגרסאות שונות של האדם או הרחוב".

גרסה החדשה של בן הזוג? היו מוכנים להיות מופתעים

קלהון חולקת את קורותיה הרומנטיים ומספרת על בן הזוג הראשון שעמו התחתנה וממנו התגרשה לאחר פרק זמן קצר מאוד. לאחר עשור, כשכבר הייתה נשואה בשנית ולתקופה ארוכה יותר, שוחחה עם בעלה לשעבר וניסתה להבין יחד עמו מה השתבש. במהלך השיחה היא עדה לשינוי משמעותי שחל באותו אהוב משכבר הימים, שלטענתה לא הייתה יכולה לנחש אותו. לבסוף, אחרי שפגשה את "האני" החדש שלו, היא נוגעת בנקודה משמעותית מאוד: "אני לא מתחרטת שנפרדנו, אבל לו היינו נשארים נשואים, אני חושבת שהייתי מחבבת את הגרסה הזו שלו". הנקודה הזו חשובה מפני שהיא ממחישה את טבעם הדינמי של אנשים. גם אם בטווח קצר השינוי לא מוצא חן בעינינו, זה יכול להיות רק שלב ביניים בהתפתחות לכיוון חיובי, סיפור הברווזון המכוער בגרסת הזוגיות הרומנטית.

אנשים, אם כן, משתנים. קלהון מנפקת תובנה מחוכמת ששמעה מכמה מכרים שמטפחים זוגיות ארוכת שנים. הם טוענים כי היו להם "לפחות שלוש חתונות. הן פשוט כולן היו עם אותו אדם". לאורך המאמר היא חושפת גם את סדרת השינויים שעברה עליה ועל בן זוגה הנוכחי, הן במראה החיצוני והן באורח החיים. קלהון מספרת כיצד הפכו מבורגנים ניו יורקרים שחיים בלב הכוורת של מנהטן לזוג מהפרברים שמנהל אורח חיים בסגנון מרתה סטיוארט. יום אחד בביתם החדש בכפר, היא מספרת, נכנס סנאי לביתם ומרוב חרדה לא השכיל למצוא את דרכו החוצה. בעלה, שאותו היא מתארת כאדם שלא "דפק מסמר מימיו", לקח קערה וביקש ממנה להבריח את הסנאי מתחת לספה. בתמרון זריז הוא לכד את החיה האומללה תחת הקערה, השחיל תחתיה יריעת קרטון ונשא אותה במלכודת המאולתרת בחזרה לחופשי. "תחושת התדהמה מאדם שחשבתי שהכרתי לחלוטין: זה הלם כשזה קורה אחרי כל כך הרבה שנים".

הסיכום הזה ממחיש את היתרון שבסבלנות ובפתיחות לשינוי. קלהון, כמו כל אותם זוגות שחיים עשרות שנים ביחד, פשוט השכילו להבין שהחיים מתרחשים כאן ועכשיו עם האדם שמולם, ולא על גבעה הצופה אל העיר בליל קיץ נעים, אי שם בהיסטוריה. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לטפס על גבעות נוספות, אבל עלינו לקחת בחשבון ששני אנשים שונים ישבו שם ליהנות מהשמיים זרועי הכוכבים. הם, ככל הנראה, כן יישארו קבועים כמו אז.

תמונת כותרת: anatoliy_gleb / shutterstock