כיצד ניתן להעביר חברה שמאופיינת בחשיבה לטווח קצר – לתכנון לטווח הארוך?
פרזנטיזם הוא זרם בפילוסופיה הטוען שאין שלושה זמנים – עבר, הווה, עתיד – אלא זמן אחד בלבד, ההווה. על פי האסכולה הזו, העבר הוא אשליה ואין לו קיום ממשי – ואילו העתיד לא יכול להתקיים כיוון שאנו לא יכולים לחיות בו. מכאן, שהמציאות היחידה היא זו שאנו חווים בכל רגע נתון. מה שאנו מכנים העתיד, הוא פשוט התמשכות של ההווה, הוא יבשיל לכדי קיום אם וכאשר נחווה אותו, אבל אין שום ביטחון בזמן עתיד, רק בהווה הנוכחי.
תפיסה מרתקת זו יכולה להיות מפתה לאימוץ כיוון שיש בה הרבה מן ההיגיון. בסופו של דבר, בפועל, אנחנו באמת חיים רק בהווה. בין היתרונות של אימוץ גישה כזו ניתן למנות את החופש מדאגות ושחרור החרדה מהלא נודע. לחיות את הרגע ופשוט ליהנות ממנו זו בהחלט התנהלות מבורכת במקרים מסוימים, אך היא טומנת בחובה גם לא מעט בעיות כאשר מאמצים אותה כגישה טוטלית. העיקרי שבהם הוא הסרת האחריות מידינו על העתיד להתרחש. כי עם כל היופי של הפרזנטיזם, כל בר ניסיון של עשר דקות על הכוכב שלנו מבין שלמעשים שלו בהווה יש השלכות.
החברה שלנו נופלת איפשהו באמצע. מצד אחד, אנחנו לא לגמרי חיים את הרגע וכן מוטרדים מהעתיד, מצד שני אנו מאופיינים בחשיבה לטווח מאוד קצר. ארי וולאך, מייסד ומנכ"ל חברת ייעוץ אסטרטגי גלובלית, מאמין שמצב הביניים הזה מפריע לנו להתפתח. ברבים מהנושאים החמים ביותר אנו מדשדשים במקום כיוון שאנו לא מסגלים תכנון לטווח הארוך מאוד. קוצר הראייה שלנו לא נועד לאפשר לנו ליהנות מהרגע, ובמקביל שומט את הקרקע מתחת לפתרונות ברי-קיימא לאתגרים שמולנו. אז בזמן שאנו בהחלט יכולים לחיות בהווה ברמה האישית, כשאנו חושבים ברמת המין האנושי, הוא סבור שעלינו לסגל דפוסים חדשים ששמים דגש על המורשת שנותיר אחרינו, להבדיל מעל התועלת המיידית.
לבנות תשתית במקום לאלתר במקום
כיצד ייראו הנתונים של הרבעון הבא? איך מפתחים את האזור בשנתיים הקרובות? לאן יוביל אותנו התואר בעוד חמש שנים מעכשיו? כל אלו שאלות משמעותיות וחשובות, אך היכולת שלהן להתמודד עם אתגרים מסדרים גדולים מוגבלת. "יש לנו הרבה בעיות שעומדות בפנינו. אלו בעיות בקנה מידה של ציביליזציה", אומר וולאך, "אבל הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לפתור אותן בשימוש במודלים המחשבתיים שבהם אנחנו משתמשים עכשיו כדי לנסות לפתור את הבעיות האלו". המודלים הנוכחיים משקפים חשיבה לטווח קצר, כזו שמנהלת כיבוי שרפות נקודתי ומתעלמת משורש הבעיה. למשל, הוא מדגים, "מחשבה לטווח קצר מונעת מהמנכ"ל לקנות ציוד בטיחות באמת יקר […] אז אנחנו מקבלים מקרה כמו פיצוץ על אסדת קידוח". סביר להניח שרבים מאתנו יכולים לשלוף מהמותן מקרים דומים של רשלנות או פגיעה מכל סוג שהוא עקב חשיבה לטווח קצר, גם אם השלכותיה פחות דרמטיות.
אבל וולאך מאמין שאפשר לצאת מהלופ הזה, ולמעשה כבר היינו מחוצה לו בעבר. לראיה הוא מציג את פרויקט תעלת פנמה ואת חיסולו הכמעט מוחלט של נגיף הפוליו. היום, וקצרה היריעה מלהיכנס לסיבות, אנו חיים בעידן של תגובתיות במהירות האור. אנו רוצים לראות תוצאות ורוצים לראות אותן אתמול. יכולת דחיית הסיפוקים של המין האנושי ככל הנראה נמצאת היום בשפל היסטורי. התועלת המיידית מאפילה על השלכות לאורך זמן וזה מייצר חוסר איזון בחיינו ושם מכשולים עתידיים שאת הזרעים שלהם אנו טומנים במו ידינו על ידי החלטות פזיזות.
זה אמנם נשמע כמו כתב אישום, אבל זה לא. כיוון שאין להניח כי כוונת זדון עומדת מאחורי החשיבה לטווח קצר, וכולנו מיישמים אותה, כאינדיבידואלים וכחברה. וולאך פשוט מנסה לשקף את תמונת המצב, את הגישה הדומיננטית לפתרון בעיות. הוא מכנה אותה "אסטרטגיית שקי החול". הוא שואל את הביטוי מדרך התמודדות עם שיטפונות הנפוצה בארה"ב: מקיפים את הבית בשקי חול ובכך מונעים את הנזק. "ונחשו מה?" הוא אומר, "זה עובד". אך הפתרון טומן בחובו את ההצדקה להימנע ממציאת מענה קבוע לבעיה, כמו למשל תשתית ניקוז הולמת שתבטל את הצורך בפתרונות ארעיים ובאלתורים. אבל אם אנו רואים רק מטרות קצרות טווח לנגד עינינו, אסטרטגיית שקי החול ממכרת. המין האנושי אוהב לחשוב על עצמו במובנים של התפתחות, צמיחה וגדילה תמידית. אנחנו די מאוהבים ברעיון של קדמה. אבל אין הלימה בין הרעיון הזה ובין שיטות ההתמודדות שאנו מאמצים בפועל. לדברי וולאך, "יש לנו לאן להתקדם. אבל הטיעון שלי הוא שאם לא נשנה את דפוסי ומפות החשיבה שלנו העוסקים בטווח הקצר, זה לא עומד לקרות". כי בואו נודה בכך, שקי חול שימשו כנראה גם את האיכרים של ימי הביניים למנוע הצפות.
וולאך, אם כן, פיתח שיטת חשיבה לטווח ארוך. הוא מדגיש כי לא מדובר על תכנית חומש או צפי של עשור קדימה, אלא יציאה לגמרי מקנה המידה שאנו תופסים. הוא מדבר על המורשת שנותיר אחרינו, פתרונות שישרתו את האנושות נאמנה גם בעוד שלושה או ארבעה דורות. הגישה הזו מורכבת משלושה ערוצי מחשבה מרכזיים: חשיבה בין-דורית, חשיבה מחוץ לתמה הדומיננטית בזמן הנתון, וחשיבה על המטרה הסופית.
כשהוא מסביר מהי חשיבה בין-דורית נוקט וולאך צעד אמיץ שמעטים נוהגים לעשות. בזמן שמרצים נוטים לצטט פילוסופים גדולים, הוא מביט על עבודתם בעין ביקורתית. הוא מסביר: "אני אוהב את הפילוסופים אפלטון, סוקרטס, הברמס, היידגר. גדלתי עליהם. אבל כולם עשו דבר אחד, שלא נראה למעשה כמו עניין גדול עד שבאמת התחלתי לבחון את זה. הם כולם לקחו כיחידת מידה לכל המציאות שלהם של מה זה אומר להיות מוסרי וטוב, אורך חיים של אדם יחיד, מלידה עד מוות". כלומר, כשזה נוגע לשאלות הגדולות, הורגלנו להתמקד בפרק זמן של כ-80 שנה במקרה הטוב. וולאך, לעומת זאת, מאמין כי בנושאים החשובים באמת חשיבה כזו אינה מספיקה. הפתרונות לא צריכים לתת מענה רק לבעיה שיש לנו כאן ועכשיו, אלא לבעיה, נקודה. באופן שהיא לא תהווה יותר בעיה עבור הילדים והנכדים שלנו.
ולמרות שלתפיסתו היתרון המשמעותי של חשיבה חוצת-דורות נוגע לנושאים הגדולים שמעסיקים את האנושות, וולאך מאמין שהיא יכולה לשרת אותנו גם בפן המאוד פרטי. הוא מדגים מחייו האישיים ומספר כי היה נוהג לבדר את ילדיו באמצעות הסמארטפון בסיטואציות כמו ערב במסעדה, כדי שלא יאבדו רסן. אבל, הוא ממשיך, בשלב מסוים שאל את עצמו "אוקיי, אני יכול לעשות את זה, אבל מה זה מלמד אותם? אז מה זה אומר אם נביא דפים או נפתח בשיחה אתם?" הורים לילדים לבטח יזדהו עם הדילמה הזו ויבינו ללבו. הרי, כפי שהוא אומר, להעסיק אותם באמצעות שיחה, למשל, הרבה יותר קשה מלזרוק להם משחק. אלא שיש לפתרון כמו שיחה שני יתרונות בולטים: "מה שזה עושה, זה מחבר אותם להווה אתי, אבל זה גם – וזה העניין של חשיבה אתית חוצה דורות – זה מכין אותם לדרך שבה הם יתקשרו עם הילדים שלהם, והילדים שלהם והילדים שלהם". כלומר, חשיבה בין-דורית שגם משלבת את הכאן ועכשיו. אולי אין סתירה מובנית בין השניים למרות הכול.
איזה חותם נשאיר אחרינו?
ערוץ החשיבה השני שוולאך ממליץ לסגל נוגע ל"עדשה התרבותית הדומיננטית ששולטת בחשיבה שלנו בנוגע לעתיד ממש עכשיו: טכנולוגיה". אנחנו מכירים את התופעה הזו בלבוש אחר, כשהיא מגיעה בדמותה של אתנוצנטריות. זוהי הנטייה להביט על העולם ולשפוט את המציאות על פי הערכים של התרבות שלנו. זה קיים גם בנו כאינדיבידואלים וזה מובנה באופן שבו המוח שלנו עובד. אנו מביטים על העולם דרך מה שאנו מכירים. אך למרות שזו תופעה טבעית, אנו יכולים לשלוט בה, ווולאך אף מאמין כי ראוי שנדע לווסת אותה. כי היום זו הטכנולוגיה, וזה נראה לנו מעולה לחשוב על פתרונות עתידיים במובנים טכנולוגיים. אבל פעם היה נראה לתרבויות מובן מאליו להביט על העתיד דרך עדשות של כל מיני רעיונות שהיום נראים לנו מגוחכים. "העברנו את הסמכות על העתיד שלנו מהכוהן הגדול ברומא לכוהן הגדול בעמק הסיליקון", טוען וולאך. זה לא אומר שהטכנולוגיה מגוחכת, אבל זה בהחלט אומר שצברנו מספיק ניסיון כדי להבין שלא כדאי לצמצם את כיווני המחשבה, אלא להרבות אותם ככל הניתן, לבטח כשאנו חושבים על אתגרים בקנה מידה גלובלי.
"לכן", מסביר וולאך, "אני עושה כל שבכוחי לא לדבר על העתיד. אני מדבר על עתידים. זה פותח את השיח חזרה". וכמו לגבי חשיבה בין-דורית, הוא מאמין כי גם בהרכבת עדשות מגוונות עשוי להיות שימוש ברמה האישית. "אז כשאתם יושבים וחושבים על איך אנחנו נעים קדימה בבעיה חשובה, זה יכול להיות בבית, זה יכול להיות בעבודה, זה יכול להיות שוב בבמה הגלובלית – אל תמנעו מעצמכם לחשוב על משהו מעבר לטכנולוגיה כתיקון, כי כיום אנחנו מודאגים יותר מההתפתחות הטכנולוגית מאשר מההתפתחות המוסרית".
ולבסוף, אחרי שהכנסנו למשוואה את הדורות הבאים והרכבנו כמה משקפיים צבעוניים, עלינו לשאול: לשם מה אנו עושים את כל זה. כלומר, ערוץ המחשבה השלישי של חשיבה לטווח ארוך מדבר על המטרה הסופית. וכשאנו שואלים זאת, וולאך טוען שעלינו לחשוב על המטרה הסופית בטווח של עשרות ואף מאות שנים קדימה. כשהראש שלנו עוסק בשאלה לשם מה אנו עושים את מה שאנו עושים – הוא צריך לחשוב לא רק על מה זה ישיג עבורנו, אלא גם מה זה ישיג לצאצאים של הצאצאים שלנו.
"העתיד, אנחנו מתייחסים אליו כשם עצם. הוא לא. הוא פועל. הוא דורש פעולה. זה דורש מאתנו להידחף לתוכו", מסכם וולאך. אחריות על גורלנו היא ערך שאנו מטפחים בקפידה, אבל אנו תופסים את גורלנו כמשהו שנמצא בעתיד הנראה לעין ומעבר לו ערפל שלא מאפשר לנו חופש פעולה. וולאך טוען שיש בכוחנו לפזר את הערפל הזה למשך דורות קדימה, אם נהין להניח רגע את התועלת המיידית במקום השני.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם האנושות עתידה להשתנות מהיסוד? 6 תרחישים שעשויים להשפיע על התשובה
ההרצאה השבועית של TED: הביטו במערכת החיסון וגלו את סוד ההצלחה לטווח ארוך
הפילוסוף של ההרים – 17 ציטוטים מאת ג'ון מיור, אבי הפארקים ושמורות הטבע
עוד מרדיו מהות החיים:
