איתי ברנע ואירי ריקין מגישים תכנית על משנתו של אפלטון ברדיו מהות החיים
עד כמה אתם משוכנעים שמחר בבוקר תתעוררו והשמש תזרח? כנראה מאוד משוכנעים. יש דברים בחיים שאנו לא טורחים לבדוק ולערער עליהם מכיוון שהם יסודות הידיעה שלנו. לתפיסתנו, אלו עובדות מציאות שלא ניתן, וחשוב מכך, אין צורך לערער עליהן. אבל לא לתפיסתו של אפלטון. הפילוסוף היווני, מהאבות המכוננים של המחשבה המערבית – על כל רוחבו של המושג הזה – הלך את כל הדרך לפירוק יסודות הידיעה שלנו, עד שהגיע לבסוף למסקנה שאנחנו לא באמת יכולים לדעת משהו. השקפתו הפילוסופית, על אף שנרקמה לפני כאלפיים שנים, עדיין יכולה לטלטל את המחשבה בימינו אנו.
איתי ברנע ואירי ריקין ישבו לשיחה ברדיו מהות החיים וניסו לפרק את משנתו של, יש שיאמרו, גדול הפילוסופים. מדוע? כיוון שרוב ההגות שהגיעה אחרי אפלטון מבוססת על דבריו, ובמילים של ריקין, "כל מה שנכתב אחרי אפלטון בפילוסופיה, זה הערות שוליים לאפלטון". זה לא שלא היו חידושים אחריו, אך את התשתית הוא הניח, ועליה בנו – או שהיא הייתה מושא לפירוק. הוא היה תלמידו של סוקרטס וממנו נדבק בחיידק חקירת השאלות הגדולות של החיים, אלה שאז לא היו להן תשובות, ואין לנו תשובות גם היום. למעשה, אלו שאלות שאולי אין להן תשובות בהגדרה. אבל זה לא אומר שהעיסוק בהן לא תורם לידע ואף לפרקטיקה בחיים.
"משל המערה" או "תורת האידיאות", כמו רבים מכתביו, הם נכסי צאן ברזל פילוסופיים שלא נס לחם והם נלמדים כשיעורי יסוד בתיכונים ובאוניברסיטאות בכל העולם. ובכלל, השקפת עולמו חלחלה אל התרבות ועיצבה אותה, אף על פי שחלק ניכר ממנה יוצא כנגד התפיסות האינטואיטיביות ביותר שלה. בסדרה בת חמישה פרקים אנו עורכים היכרות עם דמותו ההיסטורית והפילוסופית של אפלטון ונחשפים לעולם שלם של חוסר ודאות, אשר באופן מפתיע יכול להוסיף לקיום שלנו מנה גדושה של שלום ושלווה.
ראיית המציאות כואבת בעיניים
אחד הרעיונות המשפיעים של אפלטון מוכר בתור "משל המערה". הוא עוסק, כפי שמסביר ריקין, "באחת השאלות הכי קשות […] – מה אנחנו יכולים לדעת? והאם יש דבר שאנו יכולים לדעת אותו באופן ודאי ומוחלט?" אם נחזור לסיכוי שהשמש תזרח מחר בבוקר, התשובה של רוב בני האדם תהיה הן. ואולי, בעצם, אפשר לשער שרוב בני האדם יפטרו את השאלה כחסרת תועלת ולא יטרחו אפילו לחשוב עליה. ואולם, טוען ריקין, "אפלטון מראה לנו שאפשר להטיל ספק בהכול, חוץ מהעובדה שאפשר להטיל ספק". ואת זה הוא עושה באמצעות משל המערה.
אפלטון מספר על קבוצת אנשים שחיים במערה ולא הכירו מציאות אחרת מלבדה מאז לידתם. דיירי המערה הם למעשה אסירים שכבולים בשלשלות אל מול הקיר וזה הדבר היחיד שהם מסוגלים לראות. אין אפשרות לזוז ואפילו להביט לאחור, כל חייהם התנהלו מול דופן המערה. האסירים אינם מודעים לכך, אבל מאחוריהם יש קבוצת סוהרים שכל תפקידה בחיים הוא ליצור צלליות על גבי הקיר של האסירים, והם עושים זאת על ידי נשיאת פסלים לפני מדורה. המציאות של אותה קבוצת אסירים מתחוללת כולה על הקיר שמולם ומבחינתם אין משהו אחר. הם אפילו לא יודעים שמדובר בצללים וגם לא מבינים שהם אזוקים, מכיוון שמעולם לא חוו שום סיטואציה אחרת. לדידם, זה העולם ואין בלתו. בהקשר זה ריקין טוען כי תחושות כמו מחסור, חוסר נוחות או מצוקה מתחילות כשאנו עושים השוואות לאחרים. לו היינו מכירים רק מציאות אחת, לא היה לנו לאן לשאוף ולהתפתח כיוון שלא היינו מודעים לקיומן של האפשרויות האחרות. וכך, "מבחינת האסירים", הוא מסביר, "הם חיים בעולם בסדר גמור, תקין ומושלם".
בין האסירים יש גם אנשים חכמים שמסוגלים ללמוד. עם הזמן והניסיון הם מתחילים לנסח כללים על בסיס המחזות והצללים שהם רואים. "אם הם רואים למשל חתול, או (ליתר דיוק) צל של חתול ואחריו רץ כלב, אז הם אומרים: 'כלבים לא אוהבים חתולים'". כך ממשיכים האסירים לחיות, עד שיום אחד אסיר אחד מצליח להשתחרר מכבליו ומסתובב לאחור. ברגע אחד הוא מבין שכל המציאות שהייתה חייו אינה אלא אשליה. העולם האמיתי אינו צללים אלא פסלים. הפסל של הכלב – ולא צלליתו – הוא הכלב הממשי. לאחר שכל השקפת עולמו התהפכה על פיה, יוצא האסיר המשוחרר מהמערה ופוגש בכלב חי, "ואז הוא כבר נכנס ללחץ", מסביר ריקין, "כי הוא אומר לעצמו: כשהייתי במערה וראיתי צל של כלב, הייתי בטוח שזה כלב אמיתי. לא הייתה לי סיבה לחשוב שיש כלב יותר אמיתי מזה. ואז ראיתי את הפסל ואמרתי – זה הכלב האמיתי. ועכשיו אני רואה כלב יותר אמיתי… אולי יש כלב עוד יותר אמיתי?" האסיר המבולבל כבר לא מסוגל לקבוע בוודאות מה טיב המציאות והאם יש משהו שניתן להגדרה או לידיעה ודאית. כל קיומו מוטל בספק.
נקודה שעולה במהלך המשל היא קושי ההסתגלות במעבר בין שלב לשלב. העיניים שהיו רגילות להביט רק על צלליות מסתנוורות מול אור המדורה, וכאשר האסיר יוצא לראשונה לאור השמש ובפוגש בכלב החי, עיניו נאבקות על אחת כמה וכמה. המוטיב הזה בא להמחיש את העובדה שהתפכחות מאשליית המציאות היא אתגר גדול שיכול תחילה לסמא אותנו. אבל מרגע שמתרגלים לאור, יותר ויותר פרטים נחשפים בפנינו.
בחזרה לאסיר, עתה הוא ניצב בפני דילמה: האם לחזור למערה ולחשוף את האמת בפני חבריו, או לברוח ולהמשיך בחייו. מדוע דילמה? האסיר המשוחרר מסמל מדענים כמו גלילאו, שהסתכן מאוד מול החברה, דהיינו מול האסירים הכבולים במערה, ואף נתבע למשפט כשהביא לעולם תיאוריות אסטרונומיות שסתרו את כל מה שהיה מקובל לחשוב בזמנו. זה רחוק מלהיות מקרה מבודד בהיסטוריה, אשר רצופה ברדיפות על רקע חידושים. כאשר דעה נפוצה בקרב הרוב, קשה מאוד לצאת נגדה. אם לא די באתגר של שחרור מהאזיקים בפני עצמו, התעמתות עם החברה עלולה להיות כרוכה במחיר כבד מאוד. ואכן, על פי המשל האסיר שחזר למערה נתקל בהתנגדות עזה מחבריו הכבולים. בהיותו מסונוור מאור השמש, לקח לעיניו זמן להסתגל לחשיכה והאסירים הסיקו כי הוא התעוור בעקבות ההרפתקה שלו. מחשש מפני גורל דומה, אפלטון מסכם, האסירים יפגעו בחייו של כל מי שינסה לשחרר אותם.
"המסר של משל המערה עבורנו היום", טוען ריקין, "הוא שכולנו חיים במערה והאזיקים הם החושים שלנו והחוקים שאנו קובעים, שאנו חושבים שהם מוחלטים ותמיד מייצגים את המציאות". אפלטון מלמד אותנו להיות זהירים לגבי תפיסה אבסולוטית כזו של הידיעה. אין לנו שום דרך להוכיח אפילו את פירור המידע היסודי ביותר ברשותנו, קל וחומר את התשובות לשאלות הגדולות של החיים. וזה לא שהוא מצפה מכולנו להשתחרר מהמערה. הרי גם כשנצא החוצה, לא תהיה לנו דרך לומר בוודאות שלא נקלענו למערה נוספת, קצת יותר משוכללת. הנקודה היא להטיל ספק. להכיר בקיומן של מערות נוספות, לטייל ביניהן, אך לא להתפתות להאמין שאחת מהן היא המציאות המוחלטת. ריקין משווה את המציאות שלנו לקומפלקס קולנוע. "יש מלא אולמות חשוכים, כל אחד חי באולם שלו… אבל אף אחד לא יודע איפה מקרינים את הסרט האמיתי", הוא אומר. וזה בסדר לחיות בסרט, זה המצב האנושי. הסכנה מתחילה כאשר אנו משוכנעים שהסרט שלנו הוא המקור. ולכן ריקין מבקש "לא לרוץ לאולמות האחרים להדליק להם את האור ולהגיד: אתם חיים בסרט".
לכל תופעה בעולם יש אבטיפוס מושלם
אז מציאות מוחלטת אין במערות, אבל היא כן קיימת בעולם האידיאות. תורת האידיאות של אפלטון היא המסר המשלים למשל המערה. על פי הגותו, אנחנו אמנם לא יכולים לתפוס את המציאות האבסולוטית, אך זה לא אומר שהיא לא קיימת. הוא חילק את המציאות לשתי ממלכות. האחת היא עולם התופעות הגשמיות. כל מה שאנו מסוגלים לתפוס שייך לעולם זה: אנחנו, אנשים אחרים, מכוניות, אוקיינוסים, מסעדות, עצים וכן הלאה. כל מה שאנו מסוגלים לחוות שייך לרובד התחתון. הממלכה השנייה היא ממלכת האידיאות. שם, מסביר ריקין, נמצאים "הצורות המושלמות של הדברים, הארכיטיפים, הדפוסים – שנותנים את המשמעות לתופעות שיש בעולם". האוקיינוסים של עולם התופעות הגשמיות הם האטלנטי, השקט, ההודי וכן הלאה. אנו מכירים אותם, יכולים לשוט בהם ולטבול במימיהם. אבל אף לא אחד מהם הוא הוא האוקיינוס הראשי, המקורי או המושלם. יש רק אוקיינוס אחד כזה, והוא קיים בעולם האידיאות. האידיאה של האוקיינוס היא המהות של האוקיינוסים כולם, היא מכילה את כל מה שדרוש כדי שדבר מה ייחשב לאוקיינוס. זו הצורה המושלמת והחד-פעמית שממנה נגזרות כל ההתגלמויות של אוקיינוסים עלי אדמות. עולם התופעות מלא בשלל ביטויים מגוונים לאידיאות מוחלטות שקיימות בספרה מציאותית גבוהה יותר. האידיאות הן הפשטה, רעיון, ובניגוד לזמניותן של התופעות – הן נצחיות.
האידיאה של תופעה מסוימת היא מה שמאפשר לנו לזהות את התופעה. "זה כמו שאנו הולכים לתערוכת עיצוב ואנו רואים כיסא שלא דומה לשום דבר", מדגים ריקין. "לא ראינו אף פעם כיסא כזה, אבל אנחנו יודעים שזה כיסא ולא אקווריום. בזכות זה שיש לנו בראש אידיאה של כיסא, אנו מזהים שזה כיסא". במובן מסוים, אפשר להביט על חוקי הפיזיקה כעל סוג של אידיאות. אנחנו יכולים לדעת אותם אבל מבלי לתפוס אותם בחושינו. אנו יכולים לחשב כוח צנטריפוגלי ולראות אותו קורם עור וגידים בדמות משוואה כתובה על נייר; אנחנו יכולים אף לחוש אותו בסיבוב על קרוסלה. אבל אין לנו גישה חושית לחוק עצמו, זהו רעיון אבסטרקטי, אידיאי.
על פי ריקין, לקח דומיננטי ממשל המערה וחיבורו לתורת האידיאות הוא סתירה של הרעיון הפוסטמודרני בדבר ריבוי גרסאות האמת והמשקל השווה שלהן. הגישה הזו עשויה להתאים לעולם התופעות, כלומר לחיים במערה. כאמור, כל אחד חי בסרט משלו ולאיש אין סמכות בלעדית על המקרן. "אבל אפלטון אומר לנו משהו מרתק", מסביר ריקין, "זה נכון שלכל אחד יש את הנרטיב שלו […] אבל כשאני אומר הכרתי מישהי יפה, אתה מבין למה אני מתכוון אפילו אם כשתראה אותה תגיד שהיא לא יפה בעיניך". כלומר, האידיאות הן המכנה המשותף שמאפשר לבני האדם לתקשר ביניהם. אפילו כדי לא להסכים על איזה גישה נכונה לחיים, עלינו תחילה להסכים שראוי לאמץ גישה כזו. במילים אחרות, הפוסטמודרניזם שולל את האפשרות של בני אדם לנהל דיון בעל משמעות. השאיפה להתקרב לאידיאה היא מקור הן לצמיחה והן לקונפליקטים בחיינו.
בתרגום לחיי היומיום, הגישה האפלטונית מציעה לנו לאמץ אורח חיים של צניעות, או כפי שריקין מכנה זאת, "ענווה מעשית". הרעיון הוא לקבל את חוסר הוודאות לגבי המציאות, את העובדה שמטבע המציאות אין לנו דרך להגיע לאידיאות. "בגלל זה תמיד נזכור שיכול להיות שיש כלב יותר אמיתי, שיש עוד משהו שאנחנו לא יודעים". הוא טוען שזה בסדר לחיות בביטחון כלשהו בידיעה שלנו, "אבל תמיד להשאיר חריר לספק". יותר מזה, הוא מאמין כי דווקא את הדברים הכי בטוחים בחיינו שווה להעמיד למבחן מחודש מדי פעם. ההיסטוריה מלמדת שגם הדוגמות המוחלטות ביותר נמחו מהידע האנושי כאילו לא היו.
אז נכון, על פי אפלטון אין לנו גישה לנגטיב, או בגרסה מעודכנת יותר, לקובץ המקור. אבל מצד שני, יש לנו אינסוף אפשרויות לשחק עם התמונה בפוטושופ בשיא היצירתיות, לעצב אותה, לשנות אותה וליצור ממנה משהו יפה. ומדי פעם לחלוק ולשתף את היצירה שלנו עם אחרים, ולא להסס גם לקבל השראה מהיצירות שלהם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כשרוסו יצא לטייל – 33 תובנות עמוקות של אחד מגדולי הפילוסופים של תנועת ההשכלה
סרן קירקגור - האיש שהצליח להסביר בפשטות את הפילוסופיה הקיומית
הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.
עוד מרדיו מהות החיים:
