הפילוסוף מייקל פ. לינץ' מסביר מדוע ראוי לחזק את מעמדה של האמת בימינו
באמנות הרטוריקה קיימים טריקים רבים שיכולים לסייע לאדם לשכנע שהצדק עמו. פעמים רבות מדובר בכשלים לוגיים, כמו טיעון אד-הומינם, כלומר לגופו של אדם. כך, למשל, במקום להסביר לדני מדוע הים הוא המקום המושלם למדורה, יוסי יטען שדני כנראה אף פעם לא היה בים ולכן הוא טועה. העובדה שטיעונים כאלה הם כשלים לוגיים לא מפריעה לפוליטיקאים, למפרסמים ואפילו לנו בשיחות הבינאישיות, להשתמש בהם באופן שוטף. התקשורת שלנו, מה לעשות, אינה כפופה לחוקי הלוגיקה. אבל יש דבר אחד שבו איש לא יכול לגעת ולסובב בצורה מניפולטיבית – עובדות.
ברגע שאמת עובדתית נכנסת לשיחה, אין מקום לתמרון: אתה יכול לומר את האמת וכל מה שחורג מזה הוא שקר. האמנם? האם נחשפתם לרשתות חברתיות לאחרונה? נכנסתם בשנה החולפת לטוויטר, לפייסבוק? ברשת רץ מם ידוע שבו נראים גיבורי צעצוע של סיפור, שריף וודי ובאז שנות-אור, כשהם מביטים לאופק בצירוף הכיתוב: Fake news. Fake news everywhere. הפילוסוף פרופסור מייקל פ. לינץ' חולק את ההרגשה כי בזמן האחרון איבדנו את האחיזה באמת. מה שהיה פעם ברזל יצוק מקבל היום תכונות אלסטיות ושמנוניות שמאפשרות לעובדות להיות כחומר ביד היוצר מחד, ולהחליק מבין אצבעותינו מאידך.
רבים מפנים אצבע כלפי הטכנולוגיה. היא מאפשרת לכל אדם להפיץ מסרים כראות עיניו, ומכאן שהיא הגורם המשמעותי לתופעה זו. זהו כשל לוגי שאפשר לכנותו אותו אד-טכנום. לינץ', בשונה, מאמין כי מי שעליו לקבל את האחריות על גורל האמת הוא המין האנושי. הדרך שבה אנו צורכים מידע מרחיקה בינינו, מקטבת ויוצרת בועות אישיות שבהן למציאות האובייקטיבית יש מעמד נחות. לדבריו, "זה כאילו שאנו יודעים יותר ומבינים פחות". לינץ' מסביר את חשיבות החזרה להבנה שכולנו חיים במציאות אחת משותפת, ויוצא בקריאה לבחון מחדש את הדרך שבה אנו רוכשים ידע על העולם שסביבנו.
מי פה האחראי לעיצוב תמונת העולם שלי?
חופש המידע הוא זכות שאדם צלול בדעתו לא ימהר לוותר עליה באופן גורף עבור האנושות כולה. יחד עם זאת, שימוש מושכל במידע הרב הזמין יכול למצות באמת את היתרונות שבמידע, יתרונות שכרגע מוצפים בים של חצאי אמיתות, סילופים וכנראה גם שקרים בוטים. לינץ' מסביר במילים בהירות: "זה שגישה מסוימת למידע מהירה יותר, אין פירושו שהיא אמינה יותר, כמובן, וגם לא שכולנו נפרש את המידע בצורה זהה. וזה לא אומר שנדע להעריך אותו טוב יותר. למען האמת, אולי אף גרוע יותר, כי, אתם יודעים, יותר נתונים – פחות זמן להערכה". אנחנו קורסים תחת שפע המידע האינסופי, חסרים לנו הכלים לנתח ולעבד את המידע, לברור את המוץ מן התבן ולבנות תמונת מציאות צלולה ומלוטשת.
ההשפעה של הבלבול, אי הבהירות והאמת היחסית ממשיכים מעבר לתמונת המציאות הפרטית שלנו. לינץ' מסביר כי לתופעה יש אפקט חברתי- גלובלי. "חלקים גדולים מהציבור חיים בבועות מבודדות של מידע", הוא טוען, "אנו מקוטבים. לא רק סביב ערכים אלא גם סביב עובדות". אחת הדרכים שהבועות הללו נוצרות קשורה לאופן פעולתו של האינטרנט שמגבש עבורנו מידע בהתאמה אישית. חיפשתם בגוגל מסעדה והפלא ופלא, פתאום פיד הפייסבוק שלכם מוצף בתכנים הקשורים למסעדות. התחלתם לעקוב אחרי דמות מסוימת בטוויטר, ואחרי יום תיבת המייל שלכם עולה גדותיה בהודעות על חשבונות נוספים שעשויים לעניין אתכם. "הרבה מהמידע בעצם משקף את עצמנו באותה מידה שהוא משקף את המציאות", מסביר לינץ'. "בשורה התחתונה, נראה לי, זה מנפח את הבועות שלנו במקום לפוצץ אותן". אז מקור המידע הדומיננטי ביותר בתקופתנו תורם לקיטוב, אבל זה לא פוטר אותנו מאחריות, כי כפי שטוען פרופסור לינץ', יש מה לעשות בנדון.
הפלסתר הוא תיקונה של הטכנולוגיה, ופרופסור לינץ' מציין כי לידיעתו בענקיות כמו גוגל ופייסבוק כבר נוקטים צעדים כדי לשנות את המצב. אך מכיוון שאת השימוש במידע עושים בני האדם, ועל חייהם הוא משפיע, האתגר הוא אנושי יותר משהוא טכנולוגי. והפלסתר טוב בתור התחלה, אך דרושה גם התערבות כירורגית. הוא טוען כי המפתח הוא בחיבור מחדש ל"רעיון יסוד פילוסופי אחד: אנחנו חיים במציאות משותפת". לינץ' מאמין כי הדרך חזרה לאמת אינה פשוטה, אך לחלוטין ברת-ביצוע. הוא מציג שלושה צעדים שיקרבו אותנו לתפיסה משותפת של מציאות אובייקטיבית וירידה בקיטוב.
הפעולה הראשונה היא השבת המעמד המקורי של האמת. הפוסטמודרניזם, שצבר תאוצה בחוגים למדעי הרוח והחברה בקמפוסים של שנות ה-60, לא המציא את הרעיון שאין אמת אחת, אין מציאות אחת וכל הגרסאות על המציאות שוות. הוא הולך אחורה אל תקופת יוון העתיקה. וזה מפני שיש שורשים אפיסטמולוגיים הגיוניים: אנחנו, הרי, יכולים לראות את המציאות רק דרך העיניים שלנו וליצור תמונת מציאות דרך הפילטרים האישיים שלנו. אין לנו אפילו מושג מה קורה בתת-מודע ובשאר המנגנונים העלומים שמשפיעים על הפרשנות שלנו ומעצבים את תפיסת עולמנו. "ולכן, לפי קו המחשבה הזה", מסביר לינץ', "כדאי שפשוט נודה בכך שהאמת האובייקטיבית היא אשליה, או שאין לה חשיבות, כי או שלעולם לא נכיר אותה, או שהיא בכלל לא קיימת". אך לדבריו קיימת בעיה מהותית בגישה הזו. למעשה, הוא מכנה אותה "צידוק עצמי במסווה של פילוסופיה".
הפוסטמודרניזם יצר תפיסת מציאות אוקסימורונית: 'אמת-לדעתי'
נכון, מסכים לינץ', קשה להיות בטוחים במאה אחוז באמיתות המחשבות שלנו. דקארט טען כי הדבר היחיד שאנו יכולים לבטוח בו זה עצם העובדה שאנו חושבים. מבחינה פילוסופית, לתוכן המחשבות אין עוגן במציאות. יתרה מזאת, אין מציאות ודאית שאליה אפשר להשליך עוגן. אבל בפועל, נסו למצוא אדם אחד שחי את חייו ללא הסכמה על עובדות מציאותיות פשוטות כמו כוח המשיכה. אם אדם יעלה לראש מגדל ויכריז כי הוא חי את חייו על פי העיקרון שהאדם יכול לעוף, הדבר היחיד שכולם יסכימו לגביו הוא פרק הזמן הקצר של אמיתות התיאוריה. אפשר אפילו לחשב אותו מתמטית כתלות בגובה המגדל. לא סתם אומרים שהאשליה מתנפצת על קרקע המציאות. התעלמות מקיומה של מציאות ודאית עלולה להזיק לנו, כפי שמסביר לינץ', אך הוא טוען כי "גישה ספקנית לאמת עלולה להיות מפתה, כי היא מאפשרת לנו לפטור באופן שכלתני את ההטיות שלנו".
כלומר, אם אין עובדות והאמת של כל אחד שוות ערך לזו של רעהו, המסקנה היא שאנחנו תמיד צודקים. וכך אין לנו צורך להתמודד עם כישלונות, חסרונות, פערי ידע, מגרעות, דפוסי התנהגות ושאר מאפיינים שמקבלים לגיטימציה אוטומטית מכיוון שאין אמת-מידה לבחון אותם מולה. וכך, כל אדם יכול להסתגר בתוך אוקסימורון חמים ונוח שנקרא 'האמת-לדעתי', ואנו כחברה הולכים ומתרחקים, כל אחד נודד בבועה שלו. לינץ' מציג את תופעת הפייק-ניוז כדוגמה האולטימטיבית לתהליכים שעוברים עלינו, ומסביר כי "עצם המונח 'חדשות מזויפות', אומר עכשיו רק: חדשות שאני לא אוהב'". לצד הקיטוב, הבעיה הנוספת שעליה מדבר לינץ' היא סכנת העריצות. כי ברגע שאדם או ארגון אחד מצליח להשליט את הגישה שלו כתחליף לאמת האבסולוטית, אנו יכולים למצוא את עצמנו בתוך 1984 של אורוול.
הפעולה השנייה שתאפשר לנו להתמודד עם כל ההשלכות הללו היא האומץ לדעת דברים בכוחות עצמנו, רעיון שביטא הפילוסוף עמנואל קאנט כבר לפני כ-250 שנה. הוא דיבר על הסתמכותם של בני האדם על כישורים וידע של אחרים, מבלי לנסות להבין את הדברים בכוח שכלם. כך שהאינטרנט למעשה רק העצים תופעה אנושית קיימת. האינטרנט אמנם העניק לנו עצמאות בגישה למידע, אך, "ככל שהפך יותר ויותר לחלק מחיינו, ההסתמכות שלנו עליו, השימוש שלנו בו, הלך ונעשה יותר סביל", כדברי לינץ'. "אנו מורידים חבילות ארוזות מראש של עובדות ושולחים אותן באופן אקראי לקו הייצור של המדיה החברתית". ההבדל שלעתים חומק מעינינו הוא בין מידע לידע. בעוד מידע (information) הוא חומר הגלם, ידע (knowledge) הוא המוצר הסופי שבאחריותנו להפיק עבור עצמנו. כך, למשל, מדגים לינץ', "ההבנה מדוע מחלה מסוימת מתפשטת, או איך עובדת הוכחה מתמטית מסוימת, או מדוע החבר שלך בדיכאון, כרוכה ביותר מאשר סתם הורדת מידע מהרשת. סביר מאוד שזה יחייב עבודה עצמית מסוימת: תובנה יצירתית מסוימת; שימוש בדמיון; יציאה לשטח; עריכת ניסוי; עיבוד ההוכחה; שיחה עם מישהו". האינטרנט אפשר לנו להעביר את אחסון המידע מהמוח לשרתים של גוגל, ואין שיעור לתועלת שזה הביא לנו. אבל הוא לא העביר לאותם שרתים את האחריות האישית שכל אדם צריך לפתח לגבי הידע והשקפת העולם שלו.
אמת אובייקטיבית היא תנאי לחיי חברה
"עלינו למצוא דרכים לעודד צורות פעילות יותר של ידע", טוען לינץ', "כי העניין עם "ידע-גוגל" הוא שלעתים קרובות זה הופך לידע-בועה. וידע-בועה משמעו להיות תמיד צודק". ומכאן הביטוי – האומץ לדעת; מפני שידיעת האמת משמעה שיש מציאות עובדתית ואובייקטיבית שאולי אינה תואמת את תמונת עולמנו. ולכן דרוש אומץ – כי אנו עלולים לגלות שעד כה טעינו למעשה. ואם אנחנו לא צודקים תמיד, ההמשך הישיר והמתבקש לכך הוא ענווה לגבי הידע שלנו. זה, לדברי לינץ', הצעד השלישי שיכול לעזור להתמודד עם הקיטוב וההפרטה של האמת. "זה אומר להתייחס להשקפתך כפתוחה לשיפור באמצעות הוכחות וניסיון של אחרים", הוא מסביר, "זה יותר מאשר פתיחות לשינוי בלבד. זה יותר מאשר פתיחות לשיפור-עצמי בלבד. זה אומר להניח שהידע שלך יכול להשתפר או להתעשר ממה שתורמים לך אחרים". כי אם המציאות משותפת, הרי שאין לנו בלעדיות על האמת, ולכלל תמיד יש מה לתרום לנו.
לבסוף, לינץ' טוען כי קיומה של מציאות משותפת הוא רעיון כל כך יסודי בחיינו, עד כי שכחנו להכיר בו. כמו דג שחי באוקיינוס ושוכח כי המים שבהם הוא שוחה משותפים לכל שאר יצורי הים. ומה כל כך יסודי ומובן מאליו ברעיון המציאות האובייקטיבית המשותפת? ובכן, בלא מכנה משותף כלשהו, בני האדם יהפכו מיצורים חברתיים לפרודות, לסתם עוד אוסף של מולקולות עם מנגנון הפעלה ביולוגי. בעולם דיסטופי שבו בועות 'המציאות-לדעתי' שלנו מתפזרות לכל עבר, אין עוד משמעות לשפה, למשפחה, להשכלה, לרגשות. למעשה, לחיים בניתוק מוחלט מהמציאות המשותפת אין משמעות כלל.
אנו יצורים חברתיים ששגשוגם נובע מאחדות ומשיתוף פעולה. התשתית היחידה שעליה ניתן לבנות היא הכרה בקיומה של אמת משותפת, כזו שלא ניתן לערער עליה באמצעות ציוץ בטוויטר. נקודות מבט מרובות הן אמנם דבר מבורך, מסכם לינץ', אבל בסוף "הן בדיוק זה – נקודות מבט על אותה המציאות".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: מדוע לפעמים העיניים מפריעות לנו לראות את המציאות?
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם
כיצד הציפיות שאנו מפתחים לגבי העולם משנות את תפיסת המציאות שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
