מה מלמד נאום הזכייה של בוב דילן בפרס הנובל על ענווה ומודעות עצמית?

מודעות עצמית היא מצב חיוני אך מאתגר להשגה – כיצד ניתן לפתח אותה?

בועז מזרחי | 21 יוני, 2017

ב-13 באוקטובר 2016 הכריזה ועדת פרס הנובל שהתכנסה בשוודיה על תקדים היסטורי: לראשונה בתולדותיה תעניק את פרס הנובל לספרות למוזיקאי. הדמות המשפיעה שנבחרה הייתה בוב דילן, היוצר המוערך. בהתאם לפרוטוקול, מועמד שנבחר לקבל את הפרס היוקרתי מתבקש לשאת נאום זכייה, המעמד מחייב. אחרי הכול, מדובר באחד מתוארי ההערכה החשובים בעולם, אם לא החשוב שבהם. אלא שמרגע הכרזת הזכייה, ירד דילן מתחת לרדאר ומיאן להיענות לניסיונות הוועדה ליצור עמו קשר.

בכתבה במגזין Inc מספר ג'סטין בריסו כי "חלק חשבו שזו התנהגות גסת רוח. חבר אקדמיה אחד תיאר את התנהגותו של דילן כחסרת נימוס ושחצנית". מי שמכיר את האמן יודע שלא מדובר ברוק סטאר גחמני או מלא חשיבות עצמית, אלא באדם פשוט וצנוע שכנראה פורש לא נכון. דילן, מסתבר, היה המום מהמעמד ולא נפנף את ההוקרה מטעמים אידיאליסטיים כפי שטענו בחוגים מסוימים. כפי שמסביר בריסו, תגובתו של הזמר מעידה מה באמת קרה שם. "כשהוא סוף סוף שבר את הדממה, הוא תיאר את קבלת הפרס כמדהימה, בלתי-תיאמן וכן מעבר למה שמילים יוכלו לתאר, מי יכול לחלום על דבר כזה?"

הסיפור האמיתי הוא שכאשר בוב דילן שמע שהוא זוכה בפרס נובל, הוא לא הפנה כתף קרה, אלא הסתגר בקונכייה כדי לעכל את העניין. בזמן ששהה שם עבר תהליך של הרהור עצמי עמוק, כפי שחשף בנאום הזכייה שנשא בסופו של דבר. בריסו מביא קטע אחד שממחיש את מידת הענווה והמודעות של היוצר: "כשקיבלתי לראשונה את ההודעה על הזכייה בפרס הנובל לספרות, התחלתי לתהות איך בדיוק השירים שלי קשורים לספרות. רציתי להרהר בכך ולברר היכן נמצא החיבור". במקום להתענג על המעמד, דילן ניסה לברר קודם מדוע הוא ראוי לו, בתהליך כן ואמיתי של שיקוף עצמי. האם באמת יש בשירים משהו מיוחד? כיצד הוא לא ראה זאת קודם? ומה בדיוק יש בכתיבתו שמציב אותו ברשימה כל כך מצומצמת של תורמים לתרבות העולמית? "דילן" בריסו מתמצת, "עצר לחשוב".

בוב דילן והפילוסופיה הסטואית

בשרשרת התגובות של דילן לזכייה בפרס, כלומר בהסתגרות, בתהליך ההרהור הפנימי ולבסוף ביציאה לאור הזרקורים, יש כמה רבדים של תובנות. ברובד הראשון, תגובתו מעידה על הפרספקטיבה של האדם עצמו – ענוותו ונטייתו לחקר עצמי. ברובד אחר הוא מעיד על רוח התקופה, ואת זה, מאמין בריסו, ניתן ללמוד מהתגובה של הסביבה. "מדוע כה רבים סברו שהעיכוב בתגובה אינו ראוי? זה קשור מאוד לעולם שבו אנו חיים היום. עם אימייל, מדיה חברתית ושאר אמצעי תקשורת אלקטרוניים, עברנו התניה להגיב במידיות ולצפות מאחרים לפעול באותו אופן". במילים אחרות, העבודה על אוטומט המאפיינת את ימינו מייצגת את ההיפך ממודעות עצמית. במקום לעצור, לחשוב ולעבד את מה שקורה בתוכנו, ורק אז להגיב, אמנם בעיכוב אך באופן מושכל ואותנטי – קיימת נטייה לשלוף מהמותן, ללא מחשבה על מורכבותן של סיטואציות והשלכותיהן. דילן מוכיח כי מעטות הן הסיטואציות בחיים שבהן אין טעם לעצור ולברר דברים עם עצמנו.

וזה מוביל לרובד נוסף של התגובה, המלמד גם הוא על רוח הימים, אם כי מזווית אחרת. בעידן שבו 15 דקות של תהילה הן פסגת השאיפות של רבים, לרבים קשה לשוות בנפשם שייתכן שאדם יברח מאור הזרקורים כאשר זה יגיע. אבל בוב דילן שייך לדור אחר, פרהיסטורי במונחים של תכניות ריאליטי. אלא שאנחנו חיים היום ולא בשנות ה-60, ומנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לטעון בקלות כי תגובתו המרוסנת מצביעה דווקא על חוסר מודעות. אחרי הכול, כיצד ייתכן שהוא תוהה על פשר ההוקרה, משל זו הגיחה כרעם ביום בהיר? כאילו לא היה מדובר באחד האמנים המוערכים מאז מחצית המאה הקודמת? אז אולי בוב דילן הוא אכן טיפוס שנחבא אל הכלים, אבל יש כאן עוד סיפור. הצורך שלו לבצע בקרה והערכה עצמית מזכיר אלמנט יסודי שקיים בפילוסופיה הסטואית – הצורך להכיר את עצמנו ולטייב את כל מה בשליטתנו.

מתמודדות בתכנית אמריקן איידול, סקרמנטו, 2013. מי בימינו יעלה בדעתו לברוח מאור הזרקורים? קרדיט: Randy Miramontez / Shutterstock.com

כשדילן שמע על הפרס הוא נתקל בפער בין תפיסתו העצמית ובין האופן שבו הסביבה ראתה אותו, פער שהיה עליו לגשר. בדיוק כפי שמדרבנת השיטה הסטואית לעשות, וליתר דיוק, כפי שמבקש הבולט שבפילוסופים הסטואים, סנקה. פול ג'ון מציג בבלוג Motivated Mastery קטע מדברי סנקה שממחיש את חשיבותה של הביקורת העצמית והצורך לגשר על הפערים הפנימיים שלנו: "באופן טבעי קיימים בתוכי הרבה דברים שדורשים העצמה, או עידון, או סילוק. אף זאת, העובדה שהוא תופס את הכשל שלא היה מודע לו עצמו קודם לכן, היא ראיה לשינוי לטובה באופיו של אדם. במקרה של אנשים חולים מסוימים, זוהי סיבה לאיחולים כשהם מגיעים בעצמם לכדי הבנה שהם חולים". החיבור למקרה של דילן בא לידי ביטוי במסר החבוי בין השורות הללו. ג'ון מסביר כי מנקודת מבטו ולאחר מחשבה עמוקה על הקטע הקצר הזה, בסופו מגיע "אבל" חשוב. "לזהות כשל זו התקדמות בפני עצמה, אבל להישאר סטטי ולא להשתנות, לומר 'זה פשוט מי שאני', מעכב לחלוטין את ההתקדמות. אתה יוצר אשליה נוספת שמגינה עליך מלקיחת אחריות נוספת לאיכות חדייך", הוא מסביר. במקרה של דילן אמנם זה לא נועד לצורך שיפור אלא לצורך ביקורת עצמית, אבל הרעיון זהה – להביט נכוחה על עצמנו ולבצע בקרה פנימית, אינטימית ואותנטית, לא משנה מה השגנו ובאיזה שלב אנו בחיים.

להשלים את התמונה עם פידבק חיצוני

בשלב הזה נוסף פיתול בעלילה. כי אם במבט אמיתי על עצמנו עסקינן, הרי הדבר הראשון שניאלץ להודות בו בכנות הוא הסובייקטיביות המובנית של נקודת מבטנו. אחד האתגרים הגדולים בניסיון ליישם את התפיסה הסטואית כפי שמבטא אותה סנקה הוא חוסר האובייקטיביות שלנו לגבי עצמנו. את האתגר הזה פותרת ד"ר טאשה יוריך, פסיכולוגית ארגונית ומחברת רב-מכר, הטוענת במגזין Quartz כי את התמונה העצמית הפנימית שלנו אנו יכולים להשלים עם נקודת מבט חיצונית.

בעוד אנו מתהללים בפן הערכי של המודעות העצמית, יוריך, כאשת מקצוע, מוסיפה כי יש לה ערך פונקציונלי לחיינו. מחקרים קשרו מידה גבוהה של מודעות עצמית לביצועים גבוהים בתחומים שונים, יכולת טובה לקבלת החלטות וכן לבניית מערכות יחסים חזקות. אולם ממצא מסקרן יותר, שעלה ממחקרה בן שלוש השנים, נוגע לשכיחותה של מודעות עצמית גבוהה: ד"ר יוריך מסבירה כי 95% מאמינים שהם מודעים לעצמם, אך בפועל רק 10-15 אחוזים באמת עומדים בהגדרה. מדוע? "סיבה אחת היא שעל אף שנפוץ למדי לראות מודעות עצמית כבהירות לגבי המנגנונים הפנימיים שלנו, מודעות עצמית אמיתית דורשת שנפנה את מבטנו גם החוצה כדי להבין איך אנו נתפסים". מבט שלם ומלא לגבי עצמנו, אם כן, מורכב מתהליך של בקרה והתבוננות פנימית לצד פידבק מהסביבה. ויש בכך היגיון רב בהתחשב בעובדה שאנו חיות חברתיות שמתפקדות בתוך מארג אנושי, ושללא אנשים אחרים נעלם נתח עצום מהמשמעות שאנו מייחסים לחיים בכלל ולהתבוננות פנימית בפרט.

"זה לא שתפיסתנו העצמית מוטעית או חסרת תועלת, וגם לא שעלינו לפתח חוסר ביטחון לגבי דעותיהם של אחרים", מחדדת יוריך, "אך מכיוון שאחרים רואים אותנו יותר באובייקטיביות משאנו רואים את עצמנו, עלינו להקדיש זמן להבנת נקודת מבטם". יוריך, אפשר לומר, מאמינה כי אחרים יכולים להפוך את התמונה העצמית שלנו לצלולה יותר, אך לא בכל תנאי. כדי שנקבל פרספקטיבה מהימנה ונטולת שיקולים זרים, היא מסבירה, עלינו לברור בקפידה את המקורות שאליהם אנו פונים כדי לקבל פידבק. ראשית, היא מציעה לפנות לאדם או לאנשים שאנו יודעים שיהיו כנים מחד, ושהאינטרס שלנו יהא בראש מעייניהם מאידך. דמות כזו, היא מסבירה, צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים עיקריים: "עליכם להיות בטוחים שהיא רוצה בהצלחתכם; עליה להיות בעלת חשיפה קבועה להתנהגות שאתם רוצים ללמוד עוד לגביה; וצריך להיות לה דפוס של אמירת האמת, אפילו כשהיא קשה לשמיעה".

חשוב לפנות לאנשים שיאמרו לנו את האמת, גם היא פחות נוחה לאוזן.

בנוסף לכך, יוריך מצביעה על חשיבותו של מיקוד. שאלה כללית מדי יכולה לבלבל הן את מי שרוצה לעזור לכם והן אתכם. במקום זאת, אפשר לשאול שאלה ספציפית כמו "מה דעתך על הדרך שבה אני עונה לאנשים בפגישות?" נקודה נוספת שהיא מדגישה עוסקת בסבלנות. זו חשובה משתי סיבות: ראשית, היא תאפשר לאדם שעוזר לכם להקדיש זמן למחשבה עמוקה על התשובה, ושנית, היא תעניק לו הזדמנות לעקוב אחרי ההתנהגות שאתם מנסים לשנות במקום לשלוף מהזיכרון. יוריך מסבירה כי כאשר אנו מבקשים ביקורת – ביקורת אנו עלולים לקבל. ולכן, חשוב מאוד לגשת לתהליך מראש מנקודת מבט מחקרית ולא אישית. כלומר, לנסות להתנתק מהמשמעות עבורכם ולהתמקד בצד הטכני של הדברים, עם "שאלות כמו 'את יכולה לתת לי כמה דוגמאות שבהן נתקלת בהתנהגות הזו שלי?'" ולבסוף, יוריך מאמינה מאוד שחשוב לקחת את הזמן בתגובה, בדיוק כפי שעשה דילן. אף אחד לא מצפה לשינוי מעכשיו לעכשיו, מה גם שדברים כאלה צריכים זמן לשקוע – מדובר בתהליכי עיבוד די כבדים ואנו זקוקים לנקודת מבט מעט מרוחקת כדי ליישם את המסקנות שעלו בתהליך המחקר המשולב שלנו. כך, מאמינה יוריך, נוכל לגלות "הן את החוזקות החבויות שמעניקות לנו יתרון ייחודי, והן את השטחים המתים שפוגעים במערכות היחסים שלנו".

המבט פנימה והחוצה כמובן אינו ערובה לכך שנפעל. כפי שרומז סנקה, אנו עלולים להיקלע לקיפאון מכיוון שלא פשוט להתמודד עם המגרעות שלנו. אבל תמונת המצב הפנימית-חיצונית בהחלט יכולה להיות זריקת מרץ לשינוי דפוסים, להתפתחות תודעתית ולהיכרות עצמית עמוקה יותר. סיפור הזכייה של בוב דילן בפרס הנובל מוכיח כי גם אין כל כך משמעות לסדר הדברים. נקודת המוצא שלנו יכולה להיות פנימית ולעבור לחיצונית, והקריאה לפעולה יכולה להתחיל גם מטריגר חיצוני. בשני הנתיבים עקרונות הפעולה הבסיסיים נותרים זהים: מודעות גבוהה מתפתחת מתוך התבוננות פנימית, רגישות לסביבה ועם הרבה סבלנות ואורך רוח.

קרדיט תמונת כותרת: meunierd / Shutterstock.com