ספר חדש המאיר את הקשר בין קולינריה עילית וחוויות רוחניות
מסעות רוחניים מגיעים בהרבה צורות גשמיות. גם אוכל, כך מתברר, חורג מסיפוק צורך קיומי וממקור לעונג ויכול גם, בשימוש נכון, להיות נתיב להארה. כדי להבין את הטיעון חשוב ליישר קו על הגדרת המונח השנוי במחלוקת 'הארה'. ספר שיצא לאור בימים אלו נוגע בשאלת מהותה של הארה, בוחן מדוע כה קשה להגיע אליה, סוקר דרכים אפשריות כולל מדיטציה ומציע את החוויה האסתטית של הקולינריה העילית כאמצעי נגיש.
50 כוכבי מישלן – מסע קולינרי להארה, שכתב אריק זיו בשם העט צלק, הוא במהותו תיאור של מסע רוחני בהשראת זן ואמנות אחזקת האופנוע. הוא מתעד מסע פיזי של הכותב ברחבי אירופה, בדגש על ביקורים במסעדות יוקרה שזכו לקבל את כוכבי מישלן הנכספים, שם נרדף לאיכות ברמה עולמית. עם זאת, לדבריו, "הספר עוסק בענייני הרוח מתוך בדיקה ספקנית וביקורתית ובמטרה לפתח מודעות". למעשה, זיו מציע קטגוריה חדשה של ז'אנר: פילוסופיה קולינרית.
"עשיתי סקר מקיף על הארה", סיפר לנו זיו, "והסיכום שלי, שמבוסס על גישות ועל תיאורים של מורים רוחניים רבים בעולם, הוא שהארה מהותה בביטול תחושת הנפרדות שלנו מהעולם, ביטול האגו אם תרצו, והכרה בכך שכל אחד מאתנו הוא תודעה כוללת של היקום". הוא מציין שגם שפינוזה, מגדולי הפילוסופים, הסביר מדוע לא תיתכן נפרדות, אף מבלי להיזקק למונח 'הארה'. גם בודהה, אגב, טען שהאשליה הגדולה שלנו היא שכל אחד מאתנו הוא ישות נפרדת.
"אחרי שנים של חיפוש ולימוד של משנתם של מורים רבים, חלקם הקטן הוצג כאן", הוא כותב בספרו, "אני חושב שבטוח למדי להצביע על מכנה משותף שעולה מיד. במילים פשוטות אפשר לסכם זאת כך: התודעה היא כל מה שיש ואתה הוא זה. ובמילים אחרות – כל מה שיש הוא תודעה (שיכולה לקבל שמות רבים – אלוהים, ההוויה, הטאו ועוד) ו'אני' הוא התודעה הזו". התרגום המעשי, במילים פשוטות, יהיה לחוות את הרגע במלואו כאשר הוא מתרחש, לא לפני ולא אחרי, ועל כך כידוע נכתבו כבר אינסוף מילים.
אני אוכל משמע אני קיים
"אם זה כל כך נפלא להיות מואר, איך זה שרובנו המוחלט לא מוארים?" הוא תוהה בשיחתנו, ומבהיר שזו השאלה המרכזית שהוא חוקר בספרו. הסבר אפשרי אחד לדבריו הוא אבולוציוני: המוארים, הממוקדים בטובת הכלל שכן הם אינם מפרידים בינו ובינם, הם בעלי סיכוי קטן יותר להפיץ את הגנים שלהם, להבדיל מהמרוכזים בעצמם שעסוקים בלהצליח ברמה האישית הכוללת הפצת גנים. אבל הוא מסתייג מההסבר הזה משום שהוא מניח שקיימים גנים של הארה, מה שפחות סביר.
הסבר אחר שהוא מביא בספרו קשור להפרדה שהבאנו על עצמנו: "האם אכן אפשר לומר בוודאות שבשלב כלשהו בהיסטוריה חל בגזע האנושי שינוי יסודי כל כך, שגרם לו להילכד בצורת מודעות צרה יותר? אם אכן כך קרה, קל לטעון שכתוצאה מכך, אולי כפיצוי, למדנו להשתמש בהיגיון באופן מקיף יותר ופיתחנו תרבות טכנולוגית מתקדמת. המין האנושי התקדם באופן הדרגתי אך קבוע עד לימינו אנו, אל העושר הטכנולוגי ששיפר באופן דרמטי את מצבו של האדם. אבל המחיר ששילמנו הוא אובדן היכולת לראות את עצמנו כחלק מהטבע כולו, אובדן המצב המואר שבו היינו אולי כולנו בעבר הרחוק". עם זאת, זיו אופטימי וסבור שהארה היא ברת השגה – כל אחד פשוט צריך למצוא את הנתיב שלו אליה. בספרו, כאמור, הוא מציע בפירוט אפשרות אחת מני רבות.
בשלב הבא הוא מציע דרך מקורית למדי: "למי שתוהה כמוני אם אכן אפשר להגיע להארה, ואם כן – כיצד: פירסיג, מחבר 'זן ואומנות אחזקת האופנוע', מציג מדריך מעשי לא רע בכלל, לכאורה, לעבודה עצמית, שאולי, אם תעלה יפה, תוביל להארה (או לכל הפחות תקרב אליה). בתחום הקולינרי אפשר ליישם את עקרונותיו בשתי דרכים. האחת: ביקורים במסעדות משובחות שבהן הסיכוי להיחשף לאובייקטים נהדרים, דהיינו תוצרים של בישול עילי, גדול. ככל שנאמן את בלוטות הטעם שלנו וככל שנלמד להיות בנוכחות ברגע הזה נגדיל את סיכויינו לחוות מאורעות איכות".
אכילה במסעדת גורמה יכולה לחולל חוויה מקבילה לצפייה במונה ליזה.
לדבריו, האסתטיקה של המנה היא אחד הרכיבים החשובים, אבל היא צריכה להיות גם טעימה, ושהמרכיבים ידברו אחד עם השני. הוא מדבר על הצד האסתטי במובן הרחב יותר, האמנותי. ביקורים במסעדות לתפיסתו, אפוא, יכולים לחשוף אותנו לחוויה אסתטית עמוקה, כמו שחווים מכל סוג של אמנות, למשל מציור, ממוזיקה או מנוף יוצא דופן. חוויה זו עשויה להיות קשורה בעיבודים קוגניטיביים ורגשיים עוצמתיים. במקביל קיימת החוויה החושית הקשורה באכילה עצמה – פיזיולוגית יותר בטבעה – שיכולה לשפר את הסיכוי להרגיש את הרגע הזה, "שזה בעיניי שקול להארה".
אפרופו אסתטיקה, הנה תיאור שלו מאחת המסעדות: "מגיעה המנה הראשונה – סרטן לנגוסטין בשתי צורות הכנה. האחת – הסרטן, עם חלק משריונו שטרם הוסר וחלק אחר חשוף שעליו כיסוי דמוי שריון, עשוי מפצפוצי אורז קלויים ומושחמים עם מעט קרמל מעל. יצירה ויזואלית מרשימה. אני טועם קודם מכאן ומתרשם מאד מהטעם ובמיוחד מהצלחתו של השף ליצור מראה יפה מבלי שהטעם נפגע למרות שלרגע חששתי שפצפוצי האורז הפריכים לא יתאימו לבשר הלבן הרך של הסרטן. דאגתי לשווא. הצורה השנייה שבה מוגש הלנגוסטין היא כטרטר שמונח על שכבת קרם סלרי, מעליה שכבה של ג'לי תפוחים ועל הטרטר קרם חרדל עדין וקוויאר. אלוהי! איזו מנה מרשימה, מכל הבחינות".
זה, אגב, לא אומר שצריך להיות אוליגרך כתנאי מקדים לאושר הנובע מהארה. לפעמים, כפי שמעיד גם זיו, דוכן אוכל ברחוב יכול לעורר אף הוא את אותה תחושה. "קצת אחרי שיצאתי ממסעדה של 3 כוכבים מהנחשבות בעולם", הוא מספר, "עצרתי לקנות נקניקיות בתחנת דלק, שסיפקו לי חוויה זהה". אין ספק שניתן להיתקל באיכות ובחוויה חושית כמו זו שמספק מזון עילי גם במקומות פשוטים או לא צפויים, ועדיין, לדבריו, רוב הסיכויים שנפגוש אותן במסעדות יוקרה, ששם, ובמילים שלו, "שם יש פחות סיכוי לטעות".
הבישול כאמצעי מדיטטיבי
ואולם, גם לזיו ברור שמרבית האנשים אינם יכולים להרשות לעצמם ביקור תכוף במסעדות יוקרה, או במסעדות בכלל, וכאן מתחברת הדרך השנייה שהוא מציע: לבשל בעצמנו במטבח הפרטי שלנו ולנסות להגיע לעומקים. מעבר להבנה האינטואיטיבית שהבישול עוזר לנו להתנתק מכל השאר, זיו הוא חסיד של לימוד מתמשך ושל ניסיונות חוזרים ונשנים לשכלל יכולות בישול ולפתח גישה נכונה לתהליך. לדבריו, "חוויות איכות במצבים כאלו אפשריות גם למי שכישורי הבישול שלו בסיסיים למדי, ובלבד שהרצון, אהבת העניין, הריכוז והנוכחות המלאה ישנם. את זאת אני אומר באחריות מלאה".
מפתיע ככל שיישמע, זיו מעיד על עצמו כמי שעד לפני כמה שנים לא ידע אפילו להשתלט על חביתה. אך מאז שרגלו דרכה בעולם זה, שחושים כה רבים משולבים בו – ראייה, טעם וריח – הצליח להגיע לחוויה של הנאה גדולה ("אני נזהר לא לקרוא לזה הארה"). הכניסה הלא צפויה למסלול מקביל זה בחייו (הייטקיסט לפרנסתו) התחוללה, כמו דברים טובים רבים, במקרה. ביקור ראשון וספונטני במסעדה עם כוכב מישלן בנאפה ואלי, קליפורניה, שבה התגורר אז, הביא דמעות התרגשות בעיניו. כן, ודאי שהוא זוכר את המנה. מרק תפוחי אדמה קר מעושן. "רק אני התרגשתי והחברים שלי חשבו שאני משוגע… מאז הלכתי לאסוף כוכבי מישלן בעולם וצברתי 50 כוכבים. גיליתי עולם של חוויות דרך אוכל וזה מה שאני מנסה להציג בספר".
זהו לא ספר מתכונים, ולמעשה יש בו רק שניים כאלו, שהם יותר סיפורים. אחד מהם, על תבשיל קדירה של ירקות שורש, למשל, נועד להמחיש עוד ניואנס קטן בדרך להתעלות תודעתית בבישול: "עשיתי את זה לפי מתכון, ובהתחלה לא הצלחתי. בפעם השלישית נעלם לי המתכון ונאלצתי לאלתר. בדקתי מה קורה כשאני מוסיף או גורע רכיבים". הוא מסביר כי העיסוק והריכוז בשחזור המתכון היו מדיטטיביים עבורו, ולכן הוא מעודד גם את הקוראים לשחק בעצמם עם הרכיבים.
הרעיון עצמו אינו חדש, וכל מי שקרא את אקהרט טולה מזהה את הגרעין: לא משנה במה אנו מתרכזים, אפילו חיתוך סלט יכול להיות הזמנה למדיטציה, ובמילים בומבסטיות יותר, לעלות על הנתיב להארה. ואולם, זיו מספר על חוויה מלאה יותר של תרגול בישול, ולאורך זמן. "כשעבדתי במסעדה, למשל, הייתי חייב להיות מאוד מרוכז, כדי לא להיפצע מסכין או להיכוות מאש, זאת בנוסף ליצירה מדויקת של מנה תוך ריכוז בטעמים ובאופן שבו הם משתלבים". ריכוז כזה, לדבריו, הוא תנאי הכרחי להארה.
במסורות רוחניות עתיקות האוכל נחשב לסממן חומרי מובהק. כמה מהבולטות שבהן מתוות את הדרך להתעלות בעזרת צמצום במזון ואפילו צום. ההיגיון שמאחורי העיקרון אמנם ברור, אבל לא מוחלט. וכאן נמצא ערכו הגדול של הספר, בחוט הבלתי שגרתי שקושר בין אוכל – ועוד גורמה – לבין רוחניות. כל דרך יכולה להוביל לרומא, אם לרומא אנו שואפים להגיע. ויש משהו יפה בהסדר הזה עם אוכל טוב: מכיוון שכולנו צריכים לאכול, מונחת לפנינו הזדמנות יומיומית להטיל עוגן לרגע הנוכחי ולהרחיב את התודעה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי פילוסופיית השף - ומדוע מסעדנים בכל העולם בוחרים ליישם אותה גם בחיים האישיים?
תנו למצב הרוח להתבשל על אש נמוכה – היתרונות הפסיכולוגיים המפתיעים של עולם הקולינריה
השראה ב-12 דקות: ישראל אהרוני על דרך המשי
עוד מרדיו מהות החיים:
