מתי הפכנו לבני אנוש ומה עושה אותנו לכאלה – החלקים החסרים בפאזל מקורות האדם

סקירת האבולוציה של האדם מגלה עד כמה קשה לנו להגדיר את עצמנו כמין

בועז מזרחי | 5 יוני, 2017

כשאנו נוהגים ברכב ומביטים במראה יש שטחים מתים שבהם אנו לא יכולים לראות מה מתרחש. נראה שזה קורה בכל פעם שאנו מסתכלים אחורה, שכן גם שכשאנו מנסים לבחון את ההיסטוריה אנו נתקלים בשטחים מתים רבים. זה טבעי והגיוני, אבל יש לכך משמעות תהומית ביחס לאופן שבו אנו מסתכלים על עצמנו ומגדירים את מי שאנחנו, כיוון שאם אנו מביטים על האדם כיצור שהתפתח לאורך הזמן, ובחלק גדול מהזמן הזה אין לנו מושג מה התרחש, הרי שיש לנו עוד הרבה ללמוד על הזהות שלנו. אבל אף אחד לא מבטיח שאי פעם יהיו לנו כלים לרכוש את המידע הזה.

הנטייה הראשונית שלנו היא להגדיר את עצמנו על פי מי שאנחנו בנקודת הזמן הנוכחית. אנחנו לא נוטים לחשוב על המין האנושי במאה ה-18 או בימי הביניים, בטח לא בתקופת הפרעונים – ואין בכלל מה לדבר על אנשי המערות. אבל כשאנו יוצרים את החוצץ בינינו ובין בני האדם בתקופות קדומות, על פי מה אנו משרטטים את הגבולות? כי הרי בינינו לבין אנשי ימי הביניים יש מכנה משותף גדול ביחס לאנשי המערות, למשל. בהקשרים שונים החלוקות שלנו יהיו שונות. זה מצביע על חוסר בהירות באשר להגדרה העצמית שלנו.

ישנן דרכים רבות להגדרה עצמית וכולן עשויות להיות לגיטימיות. אבל אם אנחנו מין אחד, הרי מתבקש מאליו שיהיו הגדרות כלליות משותפות, אחרת כל הקונספט של אחד יורד לטמיון. את אחד האתגרים הגדולים בניסוח הגדרה למין האנושי סיפקה דווקא תיאוריית האבולוציה. שכן אם המין האנושי עבר שלבי התפתחות, האדם לא תמיד היה היצור שאנו מכירים היום. סרטון בערוץ היוטיוב המדעי Kurzgesagt – In a Nutshell מבצע סקירה היסטורית של האדם במטרה לנסות לאתר את מקורותינו. המידע מבוסס על רב המכר של פרופסור יובל נוח הררי, קיצור תולדות האנושות, שקנה לו שם של מנתץ מיתוסים ותפיסות. על פי אחת התפיסות המקובלות שמטעות אותנו, החיים כמו שאנו מכירים אותם היום הם המצב הטבעי והנורמלי של האדם. כשמפרקים את המיתוס הזה מגלים כי הדימוי העצמי שאנו מחזיקים בראשנו לגבי האדם שברירי למדי.

בחיפוש אחר המאפיין האנושי האולטימטיבי

על פי הסרטון, "העולם שבו אנו חיים מרגיש נורמלי ורגיל. זה מרגיש כאילו זה פשוט איך שבני האדם מתקיימים, וכך התקיימו מאז ומעולם. אבל זה לא". שכן ביותר מ-99.9 אחוז מהזמן, הדברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם לא היו מנת חלקם של בני האדם. שוב נשאלת השאלה, מה המכנה המשותף שמגדיר בני אדם – האם הוא ביולוגי? אנתרופולוגי? תלוי זמן? עתה חלק מהתשובות נראות לנו ברורות, אבל עד לפני כמה אלפי שנים אפילו ההגדרה הביולוגית לא הייתה מובהקת.

היום אנו יודעים שבעבר, ולמשך מאות אלפי שנים, חיו במקביל כמה מינים של אדם. עד לפני עשרת אלפים שנה כולם, מלבד המין האנושי, נכחדו. אבל גם אם מביטים על האדם שממנו התפתח המין האנושי, זה לא בדיוק אותו אדם שאנו מכירים היום. בחברת לקטים-ציידים בני האדם היו בעלי יכולות מנטליות שונות משלנו. כל פרט החזיק בהמון ידע על הסביבה והיה בעל תפיסה חושית נעלית על שלנו. היום לעומת זאת, עומק הידע של הפרט קטן משהיה בעבר, אבל כחברה אנו מחזיקים בסדרי גודל של ידע שהאדם ההוא כנראה לא היה מסוגל לדמיין. בכל מקרה, ההבדלים הללו מחדדים את הפער בין התמונה החדה שיש לנו לגבי האדם ובין המציאות ההיסטורית המעורפלת שלנו.

חוקרים שמנסים בכל זאת למצוא איזשהו מאפיין אנושי בולט וייחודי, מדברים על שפה ועל חלוקת ידע ושימורו לאורך דורות. כמובן שיכולות קוגניטיביות גבוהות ומאפיינים נוספים של המוח גם הם מבדילים את האדם מיצורים אחרים. אך אם יבוא מישהו ויתעקש על כך, נהיה חייבים להודות שאלו אינם מאפיינים ייחודיים לאדם והם קיימים בצורה זו או אחרת גם בקרב מינים אחרים. כפי שגורס פרופסור הררי, הגורמים הללו הובילו את האדם לפרוץ ולעמוד בראש הפירמידה כיוון שהצליח לפתח אותם יותר מכל בעל חיים אחר. אבל שפה, קשרים חברתיים והעברת ידע לחלוטין מאפיינים גם מינים אחרים של בעלי חיים, ובמובן מסוים אפילו צמחים.

אפשר לומר שתרבות מייחדת את האדם, אבל אנו נופלים פה לעניין של הגדרות. מהי תרבות? במה שונים עורבים שאוספים חפצים נוצצים מבני אדם העונדים תכשיטים? אחת התשובות החביבות לשאלה הזו היא שבעוד העורב אוסף תכשיטים, האדם מסוגל לייצר אותם. כלומר, המאפיין הייחודי ביותר של האדם הוא הטכנולוגיה. ואכן, רבים יסכימו כי אין יצור שמתקרב אלינו ביכולות ובשימוש בטכנולוגיה. ג'ייסון סילבה, מנחה הסדרה מסע האנושות בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק המתחקה אחר מקורות האדם, הוא חסיד גדול של הגישה הטכנולוגית. בסרטון קצר הוא מסביר כי הטכנולוגיה היא מה שהפך אותנו לאנושיים, היא "העור האמיתי של המין שלנו".

הטכנולוגיה שלנו היא מקרה פרטי חריג, אך לא תופעה ייחודית

"טכנולוגיה היא מיקור חוץ של מערכת העצבים שלנו", טוען סילבה, "היא הרחבה של התודעה שלנו". לדבריו, הטכנולוגיה עיצבה אותנו בדיוק כפי שאנו עיצבנו אותה, בתהליכים של היזון חוזר. "ברגע שייצרנו כלי אבן", הוא מדגים, "הלסתות שלנו התכווצו". הטכנולוגיה שפיתחנו אפשרה ומאפשרת למין האנושי להביא לידי ביטוי את התודעה שלו בצורה שאין דומה לה. "כך שאפשר לומר שמי שאנחנו זה תוצר של לולאת הפידבק בינינו ובין הכלים שלנו". הטיעון הזה נשמע כובש, אבל בהמשך סילבה מציג המחשה שמסגירה את הבעייתיות שבו. הוא טוען שהטכנולוגיה היא חלק מאתנו כמו שקן, למשל, הוא חלק מהציפור. מה שמעלה את התהייה – האם הקן אינו סוג של טכנולוגיה?

אמנם חיבור מספר ענפים הוא טכנולוגיה מאוד פרימיטיבית, אבל כך גם הייתה הטכנולוגיה האנושית בראשית דרכה. ובניית קנים היא לא המקרה היחיד החריג. שימוש בכלים נצפה בכל עולם החי, החל מקופים ששולים נמלים באמצעות מקלות וכלה בעורבים שמצליחים לנווט במבוכים מעשה ידי אדם על ידי שימוש במשקולות ובמנופים. הטיעון של סילבה אפוא הוא שהטכנולוגיה הספציפית שהמין האנושי פיתח עיצבה והגדירה אותו, ועל כך יסכימו רבים. אך מינים אחרים עברו תהליך דומה של עיצוב בסיוע טכנולוגיה, אם כי בקנה מידה מצומצם, אולי אף זניח. מה שחשוב לזכור בהקשר הזה הוא שהאבולוציה עוד ממשיכה. כאמור, אנו נוטים להביט על המצב כיום, אבל מה יהיה בעתיד אנחנו לא יודעים. כפי שהאדם פיתח יכולות בשל נסיבות שחלקן מקריות, באופן תיאורטי יכולים גם בעלי חיים אחרים לפתח טכנולוגיות בעתיד.

אז טכנולוגיה, שפה ויחסים חברתיים הם מאפיינים שהצלחנו לפתח מעל כולם, ועם זאת הם לא מבדילים אותנו באופן עקרוני, אלא רק באופן היישום. אם אלה פני הדברים, אולי הטיעון המרתק ביותר בדיון הוא שאנחנו לא באמת יכולים להגדיר את המין האנושי, אלא באופן אינטואיטיבי. אנחנו יודעים לומר שאנחנו לא זאבים, קל לראות שאין לנו פרווה וזנב; מאוד פשוט להבין שאנחנו לא דבורים, בהיעדר כנפיים וחשק עז לְצוּף; אין לנו סנפירים וזימים כך שאנו בטח לא דגים. אז מה אנחנו? ובכן, בני אדם. אבל אם עקבתם עד עכשיו, אתם בוודאי מנחשים שאין לנו כוונה לפתור את העניין בקלות כזאת. כיוון שכאשר אנו מביטים על השושלת ההיסטורית שלנו, אין לנו מושג מתי בדיוק נפרדנו משאר בעלי החיים. הביולוג ד"ר ג'ו הנסון מציג ומסביר את הטענה יוצאת הדופן בסרטון מבית PBS, שירות השידור הציבורי האמריקאי.

למין האנושי שאנו מכירים היום אין התחלה ברורה אחת

"סבא שלי מלפני 185 מיליון שנה לא היה בן אנוש", מכריז הנסון, "הוא היה דג". הוא מציג את אילן היוחסין האנושי כסדרת תמונות שבכל אחת מהן דיוקן של יצור בשושלת, מהדג הקדמון ועד לימינו אנו. אם נערום את התמונות הללו נגיע לפי שניים מגובהו של האוורסט. עתה מתחיל הנסון לנוע אחורה לאורך ערימת התמונות ושולף מדי פעם תמונה, תוך ציון הגיל של כל אב קדמון ומה המרחק שעלינו לעבור כדי להגיע אליו. מסע קצרצר של מספר סנטימטרים לוקח אותנו כ-20 אלף שנים אחורה. התמונה שנשלפת היא של בן אנוש. עוברים עוד כמה צעדים ומגיעים לתקופה של לפני 200 אלף שנים – ושוב, בן אנוש, אבל כעת אנו מזהים בו מאפיינים אחרים מהמוכרים לנו. כשגומאים מרחק קצת יותר משמעותי, 1.5 מיליון שנים אחורה, אנחנו כבר לא נתקלים בבני אנוש, אלא במין אחר, הומו ארקטוס.

כשממשיכים ללכת כמה מאות צעדים, לפני 25 מיליון שנה, אנחנו כבר פוגשים בבעל חיים שדומה יותר לקוף קטן, אבל עדיין ממשפחת הפרימאטים. עוד מספר צעדים והאב הקדמון נראה כמו מכרסם החי על העצים. 12 ק"מ עמוק בתוך השושלת שלנו, לפני כ-160 מיליון שנה, "זהו כבר יונק דמוי חדף, לחלוטין לא אנושי ולא פרימאט, אבל די חמוד", כדברי הנסון. לפני 300 מיליון שנה האב הקדמון הוא כבר לטאה עתיקה יותר מהדינוזאורים, ו-375 מיליון שנה אחורה מדובר כבר בדג. "אז איפה לאורך הערימה צץ האדם הראשון?" שואל הנסון, ומשיב: "לא היה אחד כזה".

הנסון מסביר כי המחשבה כאילו האדם הראשון הגיח לפתע סותרת את כל הרעיון של אבולוציה. הוא לוקח את הרצף שבין התקופה הפליאוליתית, אז כבר חיו בני אדם פחות או יותר כמו שאנו מכירים, ובין תקופת ההומו ארקטוס שאינו אדם. אם נשלוף תמונה אחר תמונה לא נוכל למצוא את האדם הראשון על הרצף. "כל תמונה שנוציא תיראה פחות או יותר כמו התמונות משני צדדיה", מסביר הנסון, "כל דור הוא אותו מין כמו הוריו וכמו ילדיו". האבולוציה מתרחשת בשינויים ובהתאמות מינוריים שאינם נראים לעין – לא ברגעי אאוריקה! ייתכן מאוד שאנחנו עצמנו נושאים את השינויים שיום אחד יהפכו את האדם למשהו אחר לגמרי, אך אנו לא מסוגלים לראות שינוי כזה גם 10 דורות אחורה. הגנטיקה שלנו מתערבבת תדיר, התנאים הסביבתיים משתנים ולביולוגיה יש קצב משלה להתאים את היצורים למצבים החדשים.

"זה בדיוק כמו שהייתם פעם תינוקות ועכשיו אתם בוגרים, אך לא היה יום בודד שבו הלכתם לישון צעירים והתעוררתם בוגרים", ממחיש הנסון, "למרות שלפעמים זה מרגיש כך". הוא מסביר כי בשמיעה ראשונה הטענה שאף פעם לא היה אדם ראשון שומטת את הקרקע מתחת לתיאוריית האבולוציה, שכן היא עוסקת בהתפתחותם של מינים – ואם אנו לא יכולים להצביע על ראשיתו של המין, אילו סימוכין יש לנו לקיומו? הפער נובע מהעובדה שאנחנו זמניים, לעומת סדרי הטבע שהיו לפנינו וימשיכו אחרינו. נקודת המבט שלנו מקפיאה סנאפשוט עכשווי של המין ובוחנת אותו ביחס למי שאנחנו היום. אבל בפועל, אנחנו מייצגים רק תקופה בתוך רצף שממשיך לנוע ולהשתנות כל העת. אם נטוס ליבשת אמריקה ובדרך נעבור מעל איי ברמודה, האם נוכל לומר שביקרנו בהם?

הגדרה לאדם היא ניסיון לעצור סרט נע

דרך נוספת לחשוב על האבולוציה, כפי שמסביר הנסון, היא לדמיין "סרט עם פריימים שעוברים מהר ובהדרגה ולעתים קרובות אנחנו לא יכולים לראות את השינוי בזמן התרחשותו. בכל פעם שאנו מוצאים מאובן זה פריים אחד אחורה בזמן, לעתים עם אלפי פריימים שחסרים בין לבין". אבל גם לו הייתה לנו את כל האינפורמציה, זה לא היה משנה. כדי להבין ולהגדיר את המין האנושי ניאלץ לעשות את הבלתי אפשרי ולעצור את הזמן. יותר מזה, ייתכן מאוד כי המסקנות שלנו לא יחזיקו מעמד זמן רב ובעוד כמה דורות בני האדם שיהלכו פה כבר לא יעמדו בקריטריונים.

המחשבות הללו, מפתיעות ככל שיישמעו, אינן חדשות. הן הרי משקפות אמת הרבה יותר פרטית שכולנו חווים ללא יוצא מן הכלל. האדם כאינדיבידואל עובר תהליך שינוי על פי אותם עקרונות, ולא רק במובן הפיזיולוגי. המחשבה על עצמנו כיצורים דינמיים חסרי צורה קבועה, שמחליפים את עצמם מבלי להרגיש בכך, עלולה להטיל צל כבד על הזהות שלנו, הן כפרטים והן כמין. אולי מכאן נובע האתגר העצום בחיפוש אחר עצמנו. אנחנו מנסים לאתר במקום אחד משהו שנמצא תמיד בתנועה.

אבל בסיכומם של דברים, גם אם התנועה הקבועה מונעת מאתנו למצוא דבר מה, היא זו שאפשרה לנו להיות הדבר הזה מלכתחילה. מטוס הוא מטוס כי הוא מסוגל לנוע באוויר. אחרת הוא היה סוג של קרוואן. נהר הוא נהר כי הוא נמצא בזרימה, אחרת הוא היה שלולית מוארכת. וכך גם אנחנו בני אדם כי התפתחנו ליצור שאנו. לולא השינוי המתמיד היינו תא בודד: במקום לשאול שאלות מורכבות כמו מי אנחנו, האפשרות היחידה שלנו בחיים הייתה לשכב בים ולקלוט את אור השמש. וכשמציגים את זה ככה, אולי השאיפות שלנו בחיים לא השתנו הרבה.