הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.

כיצד סטנדאפיסטים גורמים לנו לצחוק מהצדדים הרציניים ביותר של החיים?

בועז מזרחי | 4 יוני, 2017

וודי אלן, מההתגלמויות המזוקקות ביותר של הומור יהודי, קנה לו שם של קומיקאי שברירי וחסר ביטחון, קצת נוירוטי, קצת היפוכונדר, שמרבה לעסוק במשמעות החיים. בין יתר עבודותיו פרסם אלן את הספר חיסול חשבונות, המכיל רשימות הומוריסטיות קצרות על פילוסופיה. הקטע הבא מתוך הספר מבהיר היטב את סגנונו: "האם אנו באמת יכולים 'לדעת' משהו על היקום? אלוהים, זה מספיק מסובך למצוא את דרכך בצ'יינטאון. הנקודה, עם זאת, היא: האם יש שם מישהו? ומדוע? והאם הוא חייב להיות כל כך רועש?"

הספר כתוב כפרודיה על פילוסופיה, אבל בדיוק בשל כך הוא חושף את הפילוסופיה שההומור של אלן בא להסתיר או שמא לתווך. נתח ניכר מההומור של אלן מוקדש לשאלות לא פשוטות על החיים והמוות, אבל מוגש תמיד בצורה קלילה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. הומור יהודי ידוע כרווי אירוניה, לעג עצמי, ואפילו פן שחור. וודי אלן, למשל, נע במהירות האור בין שאלות אקסיסטנציאליות ובין טרדות יומיומיות חסרות כל חשיבות כמו סתימה באסלה. מומחים שניתחו את הסגנון וניסו להבין כיצד ומדוע התפתח הומור כזה בקרב היהודים, מאמינים כי הסיבה לכך נעוצה בנסיבות ההיסטוריות הלא פשוטות שלהן היו חשופים היהודים בגולה. הומור היה דרך להפוך את המציאות לקלה יותר לעיכול.

מאחורי וודי אלן והומור יהודי בכלל, אם כן, עומדים עקרונות פילוסופיים משמעותיים מאוד הנוגעים בסבל, בצער, בקיום ובמצב האנושי בכלל. וזה לא מקרה פרטני. הומור, בין יתר תפקידיו, הוא כלי לעיבוד נוח של עובדות החיים הפחות נוחות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך על פי לילה מקללאן, כותבת במגזין Quartz, הוא הקומיקאי האמריקאי המפורסם לואי סי. קיי. "הקומדיה שלו", לדבריה, "היא המבוא המושלם לבודהיזם".

הומור שמגלם את עמודי התווך הבודהיסטיים

מי שנחשף להומור של לואי סי. קיי. יכול בוודאי לשאול את עצמו, "רגע, מה? לואי סי. קיי. ובודהיזם? מדובר באחד הקומיקאים השחורים והבוטים שיש. אם לבודהה היה קבר הוא לבטח היה מתהפך בו". אכן, לואי (נכנה אותו כך מעכשיו לצורך הנוחות) הוא קומיקאי שצריך להתחבר או להתרגל לסגנון שלו. אבל זה לא משנה את הגרעין המהותי במסריו שחולק הרבה עם תפיסת העולם הבודהיסטית.

מקללאן מביאה כדוגמה קטע מפורסם ממופע הסטנדאפ שבו לואי פונה לצופים ומנסה לאמוד את מספרם. הוא משער כי להופעה הגיעו כ-2,500 אנשים, קהל גדול למדי. למעשה, לדבריו, "זה מספיק אנשים כדי להיות מדגם מייצג של האוכלוסייה". עד כאן הכול נהדר, אבל אז מגיעה התפנית המורבידית: "אני חושב שזה כנראה מדויק לומר שמתוך כל קבוצה רנדומלית של 2,500 אנשים, לא כולכם תשרדו עד כריסטמס. לפחות אחד מכם כאן הערב, הולך להרוס את החג של המשפחה".

לואי מטיל את המוות היישר מול פרצופם של הצופים ומודיע להם בשיא הנינוחות – אחד מכם הולך למות בקרוב. בשורת מוות היא לא דבר שצוחקים ממנו בדרך כלל, אבל באולם ההופעות שוררים חוקים אחרים. הקהל מתמוגג. כדי להבין את הקסם שבהומור המורבידי מקללאן פונה אל ד"ר כריסטופר קלי, מרצה לבודהיזם בברוקלין קולג', שטוען כי אנו צריכים לשמוע את האמת על המוות כהווייתה "כדי לחדור את האשליה לגבי התמותה של עצמנו".

למלא את הבקשה האחרונה של המנוח? "אני לא הולך לעשות בשבילך סידורים אחרי שאתה מת!" לואי סי. קיי. בטקס הגראמי בלוס אנג'לס 2014. קרדיט: Kathy Hutchins / Shutterstock.com

ומה זה אם לא אחד מעמודי התווך של הבודהיזם? המטרה הכללית של האמונה הזו היא לאפשר לאדם להשתחרר מן הסבל של העולם, ואחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא על ידי הכרה מדויקת ככל הניתן של המציאות, וחשוב מכך – קבלה שלה. המוות הוא צד שאנו מעדיפים לא להכיר, עד שבא קומיקאי כמו לואי ומאפשר לנו גישה נוחה יותר לאמיתות מהסוג הזה.

מקללאן טוענת כי לואי אינו סוכן סמוי בשליחות הבודהיזם, אלא ש"המופע שלו חותר תחת תרבות ששומרת על דעתנו מוסחת ומגינה עלינו מהכרה בדוקהה, מושג בודהיסטי שמתורגם פעמים רבות כסבל או ייסורים". הדוקהה היא תוצאה של היאחזות בתפיסות לא מציאותיות לגבי עצמנו ולגבי איך שהעולם אמור להתנהל. מדיטציה כמו הומור שחור יכולים לשחרר את התפיסות המדומיינות ולהעניק לנו מגע ישיר יותר עם החיים והמוות.

לעומת היקום אנחנו קטנים עד גיחוך

מכנה משותף נוסף ללואי ולבודהיזם הוא העיסוק באגו. במופעים של לואי הוא לא חוסך שבטו גם מעצמו. בגילויים חושפניים על הפסיכולוגיה שמניעה אותו, הוא מציב מראה מול הפנים של כולנו. הוא מתאר, למשל, את תרומת הגופה למדע כרעיון נאצל, ואף משתמש במונחים עם אוריינטציה בודהיסטית מובהקת: "אתה רק שואל את הגוף שלך, אתה רק שואל כל דבר. אם הגוף שלך שווה משהו כשאתה מסיים אתו, אתה צריך להעביר אותו הלאה. אני מאוד מאמין בזה". אבל רגע אחרי כן מודה בפה מלא: "אני לעולם לא אעשה את זה… כאילו, לא בא לי… איכס. זה שלי".

עד כמה שזה נשמע קטנוני וילדותי, לואי מעביר פה נקודה עקרונית מאוד עמוקה על חיינו: פעמים רבות אנחנו לא נותנים לאמונות היפות שלנו להפריע לנו לעשות את מה שנוח. שוב, מדובר בתופעה פסיכולוגית שהבודהיזם מנסה לפתור בדרכים שונות. במילים אחרות, כמו הבודהיזם גם לואי גורם לנו לחשוב על שחרור האגו, קבלה של המוות ושאר צדדים עמוקים של החיים.

אז במה אנו עוסקים פה למעשה – ברצינותו התהומית של ההומור, או שמא דווקא בקלילות המפתיעה של הרצינות? אנחנו מדברים על הומור כאמצעי, אבל עלינו לקחת בחשבון שייתכן מאוד שהוא עשוי לשמש גם כמטרה. מבט על הקיום שלנו בחצי קריצה יכול להציף את החיים במשמעות, ללא תלות במידת הסיוע שהוא מעניק לנו בהתמודדות עם האתגרים והשאלות הגדולים. הומור, אם לקצר, הוא פשוט כיף.

כי, בסוף, מידת השליטה שיש לנו בחיים היא לא גבוהה כמו שהיינו רוצים להאמין, ואימוץ נקודת מבט הומוריסטית-פילוסופית היא מהדברים הפשוטים שאנו יכולים לעשות כדי להנעים את זמננו כאן. אנחנו הרי רק הקצה הזניח – שבמקרה קיבל תודעה – של כוחות קוסמיים אדירים כמו המפץ הגדול. כמו שוודי אלן מסכם היטב בספרו, תהליכי היקום שמניעים את גלגלי השיניים "הוכנסו לפעולה על ידי איזשהו גורם, או עיקרון בסיסי, או שאולי משהו נפל איפשהו. הנקודה היא שמאוחר מדי לעשות משהו בנדון עכשיו, מלבד אולי לאכול הרבה דג נא".

קרדיט תמונת כותרת: Ales Studeny / Shutterstock.com