וורן באפט וביל גייטס מציעים אלטרנטיבה לאופן שבו אנו חושבים על הזמן שלנו

התוכן שאנו יוצקים אליו חשוב לא פחות מכמות הזמן הפנוי שבידינו

בועז מזרחי | 29 מאי, 2017

באופן טבעי, התודעה שלנו נוטה לתפוס את הזמן כליניארי. יש לו התחלה, אמצע וסוף, כיוון אחד ומהירות קבועה. זמן הוא נתון קבוע ולנו אין השפעה עליו. מאז ומעולם לבני האדם הייתה מערכת יחסים רעועה עם הזמן, אחד התחומים הבודדים שבהם אין לנו דריסת רגל. לא רק שאנחנו לא שולטים בזמן, הוא שולט בנו. מערכת היחסים הזו הובילה את האדם לתחושה של מעין מרוץ או אפילו מאבק נגד הזמן, שבאים לידי ביטוי בחיים הפרקטיים, כמו בחקלאות למשל, וכן בחיים הרוחניים בדמותן של יצירות תרבות רבות כמו בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט.

בעידן המודרני נראה כי מרוץ הזמן החריף, וקשה שלא להתפעל מהפרדוקסליות ההיסטורית שהובילה לכך: ככל שהצליח האדם ליצור לעצמו יותר זמן פנוי ולהאריך את תוחלת החיים, כך התגברה אצלו תחושת לחץ הזמן. וככל שהזמן נתפס כמצרך נדיר יותר, כך מחפשים בני האדם דרכים ליישב את הקונפליקט בדרכים יצירתיות. ד"ר סטיב טיילור, פסיכולוג מאוניברסיטת בקט בלידס, תוהה במאמר ב-Psychology Today "האם זה אפשרי מבחינתנו לחיות בהרמוניה עם הזמן?" הוא מציג שתיים מהגישות הבולטות להתמודדות עם הזמן.

הפשרה: הווה מתמשך

הגישה הראשונה היא המעשית מבין השתיים. טיילור מכנה אותה "פרספקטיבת הלחץ החיובי". ידוע כי מינון מסוים של לחץ יכול להיות מועיל עבור האדם, זאת כשהוא משמש כגורם מדרבן ומחדד חושים. במצב דריכות אנו מביטים על הזמן כעל "סחורה יקרת ערך שאל לנו לבזבז אותה". למעשה, מדובר בשמירה על התפיסה הליניארית והמוגבלת של הזמן, עם שינוי אחד עיקרי: אנחנו צריכים לנצל כל פיסת זמן שיש ברשותנו לפעילות פרודוקטיבית. היתרון בגישה הוא מידה גבוהה של הנעה לפעולה. "לפעמים כשאני מרגיש מעט עצל או חסר מוטיבציה", מעיד טיילור על עצמו, "המחשבה שהזמן מוגבל יכולה לנער אותי מהבטלנות". החיסרון הוא שמהר מאוד הדרך הזו עלולה להפוך למדרון חלקלק שבו דברים כמו שינה, זמן איכות עם משפחה וחברים ואפילו אוכל, נתפסים כבזבוז זמן. וכך אנו חוטאים לרעיון המקורי של שימוש מבוקר בזמן.

הגישה השנייה – "הפרספקטיבה הטרנסצנדנטית"- נעזרת בפילוסופיה כדי להציג את תמונת המראה הן של היתרונות והן של החסרונות. אימוץ תפיסה זו דורש להטוט מנטלי לגבי התפיסה הליניארית של הזמן – ביטולם של העבר והעתיד. זהו רכיב מוכר מפילוסופיות המזרח אשר גורסות כי החיים מתקיימים רק בהווה. העבר והעתיד הם אשליות של התודעה ולא חלק מהמציאות הממשית, ולכן לחץ הזמן שלנו הוא מדומיין. "בהווה יש רק זרימה מתמשכת של חוויה", מסביר טיילור. זו אינה תופעה שמחייבת אותנו לתת דין וחשבון לאיזשהו זמן עתידי שמופרד מאתנו בשעות, ימים או שנים. "מנקודת המבט הזו אין צורך לדאוג לגבי מעבר הזמן. ההווה אינו חולף – הוא תמיד אתנו", מחדד טיילור. בדיוק כשם שהגישה הפרקטית יכולה להכניס אותנו ללופ לא בריא של עשייה, הגישה הפילוסופית יכולה לנמנם אותנו ולהקפיא אותנו על שמרינו. היעדר מוחלט של תפיסת זמן יקשה עלינו לחיות בחברת אנשים אחרים, שלא לומר לתפקד בחיים מודרניים.

כפשרה, ד"ר טיילור מציע לקחת את הטוב מכל העולמות ולהסתכל על הזמן כעל תהליך. "למרות שאנו חיים בהווה, תהליכים עדיין מתרחשים", הוא מסביר. "הם עולים, מתפתחים ובאים לידי ביטוי, ואז מתפוגגים לאט". אז מה בעצם ההבדל בין תהליך ובין זמן ליניארי? נראה כי המשורר התכוון לומר שלאדם הממוצע אין דרך להעלים מחייו את הזמניות של דברים, אך אימוץ נקודת מבט הממוקדת יותר בהווה עשויה לרכך את מערכת היחסים שלנו עם הזמן.

התוכן עולה בחשיבותו על הכמות

האם זה מסכם את הנושא? עושה רושם כי לקונפליקט עם הזמן יש עומקים נוספים ששווה להתייחס אליהם. וורן באפט וביל גייטס, בין האנשים העסוקים בתבל, מציעים זווית נוספת על הזמן. במקום עיצוב מחדש של מבנה וכמות הזמן – ואולי במקביל – הם מציעים לעשות סוויץ' מחשבתי: מה שחשוב ביחס לזמן זה התוכן שאנו יוצקים לתוכו.

בשיחה בערוץ בלומברג עם העיתונאי והמגיש צ'רלי רוז, גייטס מסביר כיצד באפט שינה את פרספקטיבת הזמן שלו. השלושה פותחים את יומן הכיס של באפט וגייטס מתלוצץ עם רוז "תיזהר, זה מאוד משוכלל, יכול להיות שלא תבין את זה". אבל בנימה רצינית יותר, כאשר הם מביטים על הדפים ביומנו של באפט מגלים מחזה מפתיע. גייטס מציין כי "יש לו ימים שאין בהם כלום". צריך לזכור שמדובר במשקיע הפרטי הגדול בעולם, אחד מארבעת האנשים העשירים בתבל. באחד השבועות, למשל, לוורן באפט יש רק שלושה רישומים ביומן.

גייטס מספר כי לפני שפגש את באפט "כל דקה הייתה ארוזה אצלי וחשבתי שזו הדרך היחידה לעשות דברים". כתוצאה מההצצה ליומנו הריק למדי של עמיתו, גייטס הבין שאפשר גם אחרת. מהעמדה החדשה לגבי הזמן גייטס רואה חשיבות עליונה לתוכן. "אתה שולט בזמן שלך", הוא אומר, "וישיבה וחשיבה יכולות להיות בחשיבות עליונה בהרבה לעומת מנהל נורמטיבי שמרגיש שיש לו מחויבויות ללכת ולפגוש כל מיני אנשים". הוא ממשיך ומדגיש כי "העובדה שמילאת [במשימות] כל דקה ביומן שלך אינה ערובה לרצינות שלך". באפט, מצדו, מסביר כי הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש, ולמעשה אין לו תג מחיר. "אנשים ירצו את הזמן שלך", הוא אומר. "אני יכול לקנות כל דבר שאני רוצה בעיקרון, אבל אני לא יכול לקנות זמן… [ולכן] עלי להיות זהיר לגביו".

במילים אחרות, תחושת חוסר הזמן שלנו נובעת פעמים רבות מהעובדה שאנו מקצים אותו על פי נורמות מקובלות ולא בהכרח על בסיס מה שנכון עבורנו. הקדשת זמן לקריאת ספר שאינו קשור לתחום העיסוק הישיר שלנו, למשל, יכולה להיות מועילה יותר מעוד פגישה שגרתית שהתאפשרה בגלל חור שנפער בלו"ז. יציאה לחצי שעת הליכה לרענון המחשבה עשויה להיות אפקטיבית יותר מהתמסרות בלתי פוסקת במיילים, רק כי ככה מצופה מאתנו. אם האינטרס שלנו הוא לנהל את הזמן נכון, עלינו להסיט את תשומת הלב מהזמן עצמו – אל מה שנראה לנו נכון לעשות בו. באופן פרדוקסלי, הקפדה על קדושת הזמן יכולה להפחית את המתח הכרוך בו. כשאנו מסננים משימות בלתי הכרחיות וממלאים את הזמן רק בדברים שאנו רואים לנכון, אנו מופתעים לגלות כי תשומת הזמן שלנו כבר אינה נתונה למספר השעות ביחס למספר המשימות, אלא לדבר עצמו שאנו עושים. ואז לא משנה כמה זמן אנו מקדישים לכך, כי המשימה שבחרנו משמעותית עבורנו. אנחנו מרגישים שאין לנו זמן כאשר הזמן שלנו מלא בדברים שאנו יכולים לוותר עליהם לטובת דברים שכן היינו רוצים. זה יכול להיות קשור לעבודה, לתחביב ואפילו לשינה.

ניצול זמן הוא עניין של בחירה המודעת

מטבע הדברים גייטס ובאפט מדברים באוריינטציה עסקית וקרייריסטית, אבל הדברים נכונים גם לזמן הפנוי ולחיים הפרטיים, כפי שהוכיח פרופסור קריסטובל יאנג מאוניברסיטת סטנפורד. במחקר שהוא מציג ב- New York Timesמסביר הסוציולוג כי העניין הכמותי הוא רק חלק מאתגר הזמן, ולדבריו המצב מורכב יותר. "במחקר גיליתי כי זה לא רק שיש לנו מחסור בזמן פנוי; זה גם שהזמן הפנוי שלנו צריך להיות מותאם לזה של חברינו ואהובינו". כלומר, זמן פנוי הוא רק שלב ראשון. כדי שבאמת נוכל להרגיש מיצוי וסיפוק חשוב לנו לעסוק בדברים משמעותיים, במקרה הזה בטיפוח קשרים חברתיים.

הזמן הפנוי שלנו משמעותי כשאנו חולקים אותו עם אחרים, ולכן סוף השבוע כה מוערך.

לצורך המחקר מדדו החוקרים את התנודות ואת הדפוסים הרגשיים של מעל חצי מיליון משתתפי סקר. יאנג מציין כי הם הגיעו לשני ממצאים בולטים, אחד אינטואיטיבי והשני מפתיע. את הממצא הראשון אנו מכירים בתואר המפוקפק "שביזות יום א'". החוקרים גילו כי הרווחה הנפשית שלנו נמצאת ברמה ירודה במהלך ימי השבוע ומטפסת בסופי השבוע. "אנחנו, במובן ממשי, חיים עבור סוף השבוע", מבהיר יאנג. ואולם, הוא ממשיך, "הממצא המפתיע היה שזה נכון גם עבור מחוסרי תעסוקה".

פרופסור יאנג טוען שמובן לגמרי מדוע אנשים עובדים מעריכים את סופי השבוע, הרי מדובר במנוחה מהעבודה. אך מדוע גם מחוסרי עבודה מפגינים דפוס רגשי זהה לגבי סופי השבוע? הוא מאמין כי זה קשור לעובדה ש"לא כל הזמנים שווים. זמן הוא, בדרכים רבות מה שסוציולוגים מכנים סחורה חברתית". כלומר אנו מפיקים ממנו תועלת כאשר אנו חולקים את הזמן עם אחרים. יאנג מספר כי במחקר המשך הוכח שרוב הזמן בסופי השבוע מוקדש לבילויים משפחתיים או חברתיים, ואלה אחראיים לנסיקה בתחושת הרווחה הנפשית שלנו בכמחצית מהמקרים. לדבריו, מקומות עבודה שמנסים ליצור יותר גמישות ברמה האינדיבידואלית מתעלמים מהערך של סחורה חברתית. החוכמה היא לסנכרן את הזמן הפנוי שלנו עם הזמן הפנוי של יקירינו.

הנקודה הזו סותרת מעט את דברי גייטס ובאפט. בעוד שהשניים מדברים על הקדשת זמן לעצמנו, המחקר של יאנג גורס כי אנו מייחסים לזמן משמעות כאשר אנו חולקים אותו עם אחרים. אבל זוהי סתירה שמתקיימת רק על פני השטח. ראשית מפני שאילי ההון מדברים בעיקר על זמן עבודה, ואילו המחקר עוסק בזמן הפנוי. אבל חשוב מכך, יש מכנה משותף לשתי הטענות והוא שהתוכן חשוב מהמסגרת. מה שאנו עושים עם הזמן חשוב יותר מהזמן העומד לרשותנו, בעבודה או בבית. בשני המקרים זו שאלה של בחירה מה לעשות עם הזמן שלנו. אם אנו רואים לנכון להתבודד בטבע, לנוח על הספה, לחשוב על רעיון עסקי חדש, להקדיש זמן לבידור, לבלות עם המשפחה, לצאת עם חברים או כל פעולה אחרת – מה שמשמעותי הוא השליטה שלנו על הזמן שלנו. אלמנט הבחירה המודעת.

אפשר להקביל את החשיבה על זמן לחשיבה על מרחב. שעה פנויה שהעברנו מבלי לבחור מה לעשות בה דומה למגרש ריק. הוא אמנם ברשותנו, אבל אם לא בחרנו מה לשתול בו ככל הנראה יצמחו בו עשבים שוטים. זה לא משנה אם אתם חובבי פרחים, ירקות או עצים. ברגע שבחרתם מה לגדל בו, המגרש מניב את התועלת שלשמה נועד. ככל שנקפיד יותר על הבחירות, הגינה תעוצב בצלמנו והזמן שנבלה בה יוליד סיפוק והנאה לרוב.