הטיעון הפסיכולוגי בעד לשחרר מעט את האחיזה ולזרום עם ההתרחשויות
לצבאות בכל העולם יש דרך פשוטה לבחון את החסינות המנטלית של אנשי הכוחות המיוחדים שלהם – הם מעמידים אותם במצבים קיצוניים של חוסר ודאות. הסיבה לכך היא שחוסר ודאות הוא אחת המצוקות הבולטות בחיי האדם. אי הידיעה מכניס אותנו למתח מסיבות אבולוציוניות ברורות. אם אני לא יודע מה אורב מעבר לעיקול בערוץ הנחל היבש, סיכויי ההישרדות שלי יורדים. ידע בבסיסו לא שווה כוח, הוא שווה חיים.
ככל שאנו יודעים יותר, אנו מגבירים את סיכויי ההישרדות ובהמשך גם את איכות החיים. במרוצת העידנים הידע הפך למצרך יקר עבור האדם, כמעט כמו אוכל ואוויר. הוא הפך לבסיס של שליטה ושל כוח – לא בהכרח במובן השלילי – שבאמצעותו אנו יכולים לנווט את גורלנו. שיכללנו את היכולת לרכוש מידע מהימן ומדויק לרמות שהיו בלתי נתפסות עבור אבותינו. האנושות נמצאת באוברדרייב למפות את הידע על היקום ועושה עבודה מדהימה. אנחנו יודעים פרטים על חורים שכוחי אל בקוסמוס, שלמתרחש בהם יש כנראה השפעה אפסית על הישרדותנו. מידת השליטה שהשגנו בגורלנו היא תופעה שאין דבר המתקרב אליה בעולם החי והצומח.
ויחד עם זאת, הפחד מהלא נודע ממשיך ללוות כל צעד ושעל בחיינו. אי אפשר שלא לתהות האם כל איסוף המידע הזה הוא האסטרטגיה היעילה ביותר כדי לזכות בשקט נפשי. ואכן, פילוסופים ופסיכולוגים נדרשו לשאלה הזאת. יהיה זה תמים, בלשון המעטה, לטעון שרכישת ידע אינה משחקת תפקיד בהסרת החששות שלנו. אבל לידע יש תפקיד יותר מעשי. כשזה נוגע לאופן קבלת ההחלטות שלנו, נכנסים למשוואה משתנים פסיכולוגיים, ובמקרה הזה גם פרופסורים עם 40 שנות ניסיון חווים את החשש מהלא נודע. ואם לא די בכך, עד כמה הידע מעניק לנו שליטה במבחן המציאות, ועד כמה מדובר באשליה?
שחרור השליטה מעניק לנו מרחב תמרון
אליסון כרמן מסבירה ב-Psychology Today כי למרדף אחר הוודאות עלול להיות אפקט בומרנג. "אנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר והחיים מלאים בפיתולים ובפניות", היא כותבת. "לפעמים המאמצים שלנו להגיע לוודאות מותירים אותנו הרחק מהחיים שבהם אנו חושקים". כי כשאנו יודעים שאנו לא יודעים, נפרשים בפנינו כל הסיכונים ואנחנו באופן אוטומטי עוברים להביט על חצי הכוס הריקה ולפתח עוד ועוד תרחישים מדומיינים על הדרכים שבהן היא יכולה להמשיך להתרוקן.
וכך, במקרים רבים אנו מפלסים את דרכינו בחיים מפינה מוארת אחת אל אחרת בתוך יער עבות. הולכים על בטוח. "הצורך שלנו לדעת יכול להפוך לבסיס או לעדיפות בכל החלטה שאנו מקבלים", טוענת כרמן ומביאה דוגמאות שכולנו מכירים: חיפוש מקום עבודה שמספק יציבות, בחירה בבן זוג שאנו כבר מכירים, השקעות כלכליות בסיכון נמוך, שמירה על תפריט מוכר של מזונות וכן הלאה. כל אלה כמובן אינם בעייתיים באופן מובנה, אבל כשהבחירה במוכר והידוע הופכת לפילוסופיית חיים שנועדה להבטיח שליטה, מתרחשים שני דברים במקביל: ראשית, אנו משלים את עצמנו שאכן יש לנו שליטה מקסימלית בחיים ובכך מחלישים את החסינות שלנו בפני אירועים בלתי צפויים. שנית, אנחנו חוסכים מעצמנו הרבה מאוד מהטוב שיש לעולם להציע לנו, נמנעים הן מהזדמנויות מקריות והן מחידושים ביוזמתנו.
האם בן הזוג המוכר הוא בהכרח המתאים ביותר עבורנו? האם בית מלון זול יספק לנו את החוויה הקסומה שאנו מדמיינים? מטבע הדברים, הבחירה במוכר ובבטוח מחייבת פשרות. כיוון שבסוף היוצרות עלולות להתהפך: במקום שהידע יאפשר לנו לנווט את חיינו בחופשיות, הוא כובל אותנו למקום ומנווט אותנו.
היופי בפלונטר הזה הוא שהפתרון נמצא בתוכו. אם חוסר הוודאות הוא מעמסה נפשית, ואם ודאות היא סוג של אשליה בעלת השלכות בעייתיות, הרי שוויתור על הצורך בוודאות פוטר אותנו הן מהמעמסה והן מהאשליה. כרמן מצטטת את ג'ידו קרישנמורטי, שכמו פילוסופים אחרים טוען כי הדרך להעלים את החרדות מחיינו היא לשחרר את האחיזה במה שיקרה. במילותיו הפשוטות של קרישנמורטי: "אתם רוצים לדעת מה הסוד שלי? לא משנה לי מה יקרה".
המרדף אחרי הוודאות משול לאדם שנשם אוויר פסגות צלול, ומחשש שמא האוויר במקומות אחרים אינו טוב כל כך, הוא סותם את פיו ואפו כדי לשמור את האוויר בריאותיו. אנחנו יודעים מה קורה כאשר הריאות לא מקבלות חמצן חדש. כרמן טוענת כי אנו יכולים לשחרר את האוויר מריאותינו ולאפשר לאוויר טרי לזרום פנימה. נכון, מדי פעם ננשום קצת אבק, אבל מצד שני נוכל גם להריח את הפרחים. נשימה חופשית, לדברי כרמן, פותחת את הדלת להתנסויות ולהזדמנויות חדשות. וחופש הוא מילת המפתח.
כיוון שהוויתור על הוודאי והבטוח משחרר אותנו לעשות דברים שטרם עשינו. לנסות מאכלים חדשים גם אם אין לנו מושג איזה טעם יהיה להם; לצאת לחופשה בעיר אנונימית ולא בבירה שעליה נכתבו עשרות כרכים; להרחיב את הטעם שלנו במוזיקה; להכיר אנשים שיהפכו לחברי נפש או להזדמנויות עסקיות; ללמוד כישור חדש, והאפשרויות בלתי מוגבלות, פשוטו כמשמעו. אך כרמן מציינת יתרון נוסף, שאינו מובן מאליו כמו החופש לעשות דברים חדשים. היא טוענת כי "שחרור הצורך בוודאות גם יוצר יותר סובלנות וסבלנות, כשאנו מוותרים על נקודת המבט או על הנתיב שלנו כדרך היחידה".
הליכה בתנאי חשיכה מעצימה ומעמיקה את החוויות שלנו
כרמן מעניקה גם מספר עצות שיכולות לזרז את תהליך השחרור. הדבר הברור ביותר הוא "להכניס קצת 'אולי' לחיים… אולי מה שאנו חווים הוא טוב, אולי הוא ישתפר ואולי אנו יכולים למצוא דרך להתמודד עם הסיטואציה ועדיין להיות בסדר". כלומר, לפתוח את ספקטרום האפשרויות בהתבסס על ההנחה שטוב ורע אינם מושגים חד משמעיים, ולבטח התוצאות של פעולותינו והחלטותינו אינן ודאיות ברוב המקרים. כאן צריך להפעיל היגיון ולא לנסות את הסטטיסטיקה בחציית כביש, למשל, אבל הרעיון ברור. דרך פחות ישירה להגיע לשחרור הוודאות היא הלך רוח של הכרת תודה. "לפעמים אנו כה חוששים מהלא נודע, שאנו הופכים למקובעים על מה שאין לנו, מה שלעולם לא עובד ומה שלא ניתן לשנות", מסבירה כרמן. "כשאנו בודקים על מה אנו אסירי תודה, אנו מתחילים לראות דברים שכן הצליחו". היא מאמינה שלפחות חלק מהדברים הטובים בחיינו הגיעו בעקבות לקיחת סיכון או בחירה בבלתי מוכר, וזה יכול לשמש כעדות לפוטנציאל הרב שיש בשחרור – וגם כתמריץ לבחור בלא מוכר במקום להירתע ממנו. כדי ליישם את טכניקות החשיבה או את תפיסות העולם הללו, כרמן מאמינה כי עלינו לפתח מודעות להחלטות שאנו לוקחים בדרך אגב. לעבור על סדר היום שלנו, לבדוק אילו החלטות קיבלנו ולנתח אותן: האם קיבלנו אותן בלב שלם או מחשש ותוך פשרות? האם הן משרתות בצורה הכי יעילה ומלאה את מטרותינו? נקיטה בגישה הזו יכולה לפקוח את עינינו לחשש מהלא נודע גם כשהוא פועל בשקט ברקע. לבסוף, היא מאמינה שהגישה הזו בונה את החסינות המנטלית שלנו בפני אירועים שונים בחיים.
מה שנראה כיתרון המשמעותי ביותר בשחרור הצורך בשליטה, ובקפיצת ראש אל בריכת חוסר הוודאות, מופיע בערוץ היוטיוב של המגזין Mashable ובו המחברת טניה לונה טוענת כי "אנחנו מרגישים הכי נוח כשדברים הם ודאיים, אבל אנחנו מרגישים הכי חיים כשהם לא".
לונה חוזרת על כמה מהטיעונים שמציגה כרמן, אך מאירה את הנושא מזוויות מעניינות נוספות ומדגישה את אלמנט ההפתעה. היא מסבירה כי "מחקרים מראים שהזיכרונות הטובים ביותר שלנו, הזיכרונות החיים ביותר שלנו, כמעט תמיד מכילים רכיב קטן של הפתעה". ההפתעה, לדבריה, אף מגבירה את עוצמת החוויה הרגשית בכ-400 אחוזים. המשמעות של שהייה קבועה באזור הנוחות, אם כן, היא לא רק בחירה בחיים מונוטוניים וידועים מראש, אלא גם בחירה בחיים שטוחים בהקשר של עומק החוויות. הפרדוקס הוא, כאמור, שגם אם נחליט במודע לבחור בדרך הבטוחה והמוכרת, דבר לא מבטיח לנו שכך אכן יהיה.
עכשיו, ברור לכל דעת שלא כל אדם יכול לעבור מאזור הנוחות אל ממלכת אי הוודאות בהחלטה של רגע. וגם לא מצופה מאתנו לוותר על כל מה שאנו מכירים רק כדי לממש פוטנציאל גולמי. לונה, אם כן, מציעה להתחיל בצעדים קטנים. "מה שהייתי מנסה זה לוותר על שליטה באינצ'ים, לא במיילים", היא מסבירה. "אז, לדוגמה, לאפשר למישהו אחר להחליט איפה תצאו לאכול, לפתוח שיחה עם זר ברכבת, לצאת מהבית בלי לבדוק את מזג האוויר". השחרורים הקטנים הללו מפנים מקום לבלתי צפוי בשגרה שלנו, אך מבלי שיהיו לו השלכות מהותיות. באופן הזה, באופן מעט פרדוקסלי, אנחנו מחזירים שליטה לחיינו. אנו בוחרים באופן יזום לנקד את הרצף היומי שלנו בהזדמנויות להיות מופתעים. בכך אנו מרגילים את עצמנו לחיות בצלו של הספק ומוציאים ממנו את העוקץ החרדתי. "החיים קצרים", מסכמת לונה, "ויהיה חבל לא לגלות איזו מן חוויה זו יכולה להיות".
אם אנחנו מסכימים עד כאן, מעתה ואילך הכול שאלה של איזון ומינון. רובנו לא נזירים בודהיסטים או פילוסופים מתווי דרך. רובנו אנשים נורמטיביים עם עבודות, משפחות והתחייבויות. אי אפשר לצפות מאתנו להניח מאחורינו מיליוני שנות אבולוציה ולחיות את חיינו כעלה נידף שלכל אשר חפצה תישאנו רוח. דרוש לנו איזון בריא בין ודאות וידע ובין שחרור, ספונטניות והרפתקנות. אנחנו צריכים לדעת מתי לתזמן את הבחירה בחופש, לדעת באילו נושאים לעשות זאת (כאמור, לא בכביש), ולשאול את עצמנו איזו דרגה של חופש אנו מוכנים להפעיל בכל סיטואציה.
ככל שנהיה מתורגלים יותר בחוסר ודאות כך נהיה משוחררים יותר ונוכל ליישם את החופש משליטה ביותר מקומות בחיינו. אז אמנם עוד ועוד פינות ביער שבו אנו צועדים יהיו חשוכות, אבל זה יחדד את החושים שלנו ויתרגל אותנו בתגובה מהירה ואפקטיבית לכל תרחיש. ואם אי פעם הלכתם בחשכה מוחלטת אפילו מספר מטרים, אתם בוודאי יודעים באיזה פרץ אדרנלין מרגש מדובר. אם לא, מחכה לכם הפתעה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לדעת להרפות ולנוע הלאה – 10 פניני חוכמה על התקדמות בחיים
בכל פעם שאנחנו משחררים מטען מהעבר, מתפנה מקום לדברים חדשים וטובים
העיקרון הפסיכולוגי המרתק שעומד מאחורי האמירה "לחיות את הרגע"
עוד מרדיו מהות החיים:
