שיחה עם דניאל רזניק, חוקר בתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח, על רצון חופשי והשלכותיו
בואו ננסה משהו יחד. קחו את אחת הידיים ודגדגו את עצמכם במקום רגיש. כף יד, בטן או בית שחי הם המקומות הפופולאריים. סביר להניח שלא נפלטו מכם צחקוקים ובטח שלא "דיייי!" לא רצוניים, ומרבית הסיכויים שלא דוגדגתם כדבעי. אבל אם אדם אחר יבצע את אותה הפעולה באותו מקום רגיש אצלכם, כנראה שהתגובה שלכם תהיה אחרת.
מדובר בתופעה טבעית, ויש אפילו מחקר שמראה שאנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו. המשתתפים התבקשו להפעיל ביד אחת ג'ויסטיק ששולט ביד רובוטית שמדגדגת אותם בכף ידם השנייה. במקרה אחר נתנו לאדם חיצוני להפעיל את אותה יד רובוטית על אותו מיקום ביד הרגישה לדגדוג. כלומר, מדובר באותו גירוי שהנבדקים חווים בגופם, אלא שפעם אחת הוא נוצר על ידי הנבדקים עצמם ופעם אחרת – בידי אדם אחר. הנבדקים העידו שהם פחות מדוגדגים כשהם עצמם מפעילים את היד הרובוטית. איך אפשר להסביר את זה?
כדי להבין מה קורה מאחורי הקלעים של התופעה נפגשנו עם דניאל רזניק, שהשלים לא מזמן את לימודי הדוקטורט בבית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת ת"א. רזניק הקדיש את השנים האחרונות לחקירת הקשר שבין פעולה מוטורית רצונית ובין תפיסה חושית. הוא התעניין מה גורם לפער שנוצר בן שני המצבים: עיבוד גירויים שאנחנו מפיקים בעצמנו באופן רצוני – לעומת עיבוד גירויים זהים שמופקים על ידי גורמים חיצוניים. כך, למשל, הוא מסביר, אם אנחנו לוחצים על פעמון שמפיק צליל – לעומת אדם אחר שלוחץ על אותו פעמון – הרי שלמרות שברמה הפיזיקלית מדובר באותו גירוי, התפיסה החושית שלו והתגובות המוחיות אליו, כך מתברר, שונות.
הציפייה לבאות משנה את הפרשנות שהמוח מבצע
"מה שמעניין בעיניי הוא כיצד הקישור הסנסורי-מוטורי משפיע על התפיסה המיידית שלנו", מסביר רזניק, וההנחה היא שתפיסה נוצרת בעקבות הפרשנות שאנו מעניקים לגירוי. הרי בשני המקרים מדובר בגירוי זהה, שנבדל אך ורק בגורם המפיק אותו – אנחנו או גורם חיצוני. אם התפיסה החושית שלנו הייתה מושפעת מהמאפיינים הפיזיקליים של האובייקט בלבד, לא היה אמור להיות שום הבדל באופן שבו אנו תופסים גירויים ממקור עצמי או ממקור חיצוני. עם זאת, "הפעולה הרצונית שאני מבצע מטה באופן מיידי את התפיסה שלי לגבי גירוי שאני מפיק בעולם ובעצם מעוותת אותו וגורמת לו להיתפס בצורה אחרת". במקרה של דגדוג עצמי, ההטיה מתבטאת בכך שאנו לא חשים שמדגדג לנו כשאנחנו אלו שמדגדגים את עצמנו.
כמה מילים על הפיזיולוגיה שלנו. במוח יש מספר אזורים בעלי תפקידים שונים, ביניהם הקורטקס המוטורי, שאחראי על ביצוע פעולות מוטוריות, והקורטקס הסנסורי (חושי) האמון על עיבוד קלט שמגיע מהעולם, הן הפנימי והן החיצוני. כשיש לנו כוונה ליצור גירוי חושי כלשהו – למשל לדגדג את עצמנו – המערכת המוטורית מפעילה את האיברים המעורבים בביצוע הפעולה (במקרה הזה, את הגידים שביד, השרירים, העור וכדומה).
אז למה כשהיד שלנו פוגשת את האזור המדוגדג אנחנו לא מרגישים מדוגדגים? זוהי שאלה מעניינת והיא "חלק מתופעה כללית רחבה שלפיה גירויים שאנחנו מפיקים נתפסים על ידנו כחלשים יותר מגירויים שמישהו חיצוני מפיק, תופעה נפוצה המכונה בקרב העוסקים בתחום Sensory attenuation, התמעטות חושית", מסביר רזניק ומסייג שבמצבים מסוימים תיתכן גם הגברה חושית ולכן ראוי לקרוא לתופעה Sensory modulation.
אנחנו יכולים לגרד בעוצמה שהייתה כואבת לו הייתה מגיעה ממקור חיצוני ובהפתעה.
כדי להבין את אחד ההסברים לתופעה, רזניק מציע להתוודע למודל Forward – מודל ההתכווננות, בתרגום חופשי – שפיתח דניאל וולפרט ופרסם ב-1995 בכתב העת היוקרתי Science. לפי מודל זה המוח מכין אותנו, עוד לפני יצירת הדגדוג בפועל, לכך שהאזור עומד להידגדג ושהיד שלנו היא שעומדת לדגדג אותו. "עצם הכוונה לדגדג את עצמנו גורמת להיווצרותו של תעתיק או העתק אפרנטי ((Efference copy של המצב החושי שהפעולה עתידה לייצר (תחושת דגדוג). למשל, בלחיצת האצבע על לחצן שמפיק צליל נשלח סיגנל מהמערכת המוטורית אל האזור במוח שמעבד את הצליל ובעצם מכין אותו לצליל שעתיד לבוא עוד בטרם היווצרו. בהמשך, כאשר נקלט הצליל שנוצר על ידי הפעולה הרצונית, מתבצעת השוואה בין מה שציפינו לקבל ובין מה שקרה בפועל – והשוואה זו היא שיוצרת את ההטיה וגורמת לתפיסה 'מעוותת' של הצליל". זאת לעומת מצב שבו אדם אחר לחץ על הפעמון ואנחנו "רק" שמענו את הצליל. במקרה זה, מסביר רזניק, לא נוצר תעתיק מקדים ולכן, תפיסת הצליל במקרה הזה לא תהיה "מעוותת" והוא יישמע עבורנו מעט חזק יותר בהשוואה לצליל שאנו מפיקים בעצמנו.
במילים אחרות, כשאנו מתכוונים לבצע פעולה, "המוח מייצר מראש ציפייה למצב שעומד להתרחש. וכשהמצב קורה בפועל מתבצעת השוואה בין החיזוי לבין מה שהתרחש הלכה למעשה", מסביר רזניק, "שמיתרגמת לאופן שבו אנחנו תופסים את הצליל".
האם ההתכוונות מבטלת את האובייקטיביות של המציאות?
ההטיה המוקדמת שיש לנו לגבי תפיסת הגירויים ממקור עצמי מכונה לעתים Prior, סוג של קדימון (טריילר) תפיסתי. כדי להבין יותר לעומק את ההשלכות של המנגנון הזה בחיינו, מעניין להציץ לעולם מעט שונה. "הרבה מחקרים בדקו את הקישור מוטורי-סנסורי בקרב סכיזופרנים. למשל, איך המוח שלהם מגיב לצליל של פעמון שהם מפיקים בעצמם – לעומת אותו צליל שהופק על ידי אחר". למעט מספר הסתייגויות, נראה שאצל סכיזופרנים המוח לא מתכונן ולא שולח את התעתיק הזה, ולכן לא נוצר בעקבותיו הקדימון. "ואז, כשהגירוי מגיע, הוא נתפס כאילו הגיע ממקור חיצוני ולא פנימי", מסביר רזניק. באופן דומה, סכיזופרנים החווים הזיות שמיעתיות מדרגים באופן זהה עוצמת דגדוג שנובעת מעצמם או מגורם חיצוני, והמודל יכול להסביר סימפטומים כמו דלוזיית שליטה ובכלל את חוסר היכולת לשים גבול בינם ובין העולם.
מצב אחר שבו להטיות מוקדמות – או יותר מדויק, להיעדרן – יש תפקיד בתפיסה הוא אוטיזם. "ידוע שאוטיזם מאופיין ביכולת 'נקייה' יותר לתפוס את המציאות, כך למשל, אנשים הלוקים בתסמונת זו פחות רגישים לאשליות ראייתיות ויש להם שכיחות גבוהה יותר של שמיעה אבסולוטית. המחשבה שעומדת מאחורי תופעות אלו היא שבאוטיזם יש דומיננטיות של תהליכי תפיסה הנשענים בעיקר על תכונות האובייקט הנתפס, כלומר יש פגיעה ביכולת לייצר פריור פנימי או הטיה שתשפיע על תפיסת העולם".
רזניק מציע זווית פילוסופית שמסייעת להבין את ההקשר הרחב של העיקרון: "על פי הפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי, לקות כלשהי אינה מצביעה על חוסר תפקוד המערכת, אלא מבליטה רמת תפקוד מסוימת ומביאה אותה לקצה. לכן בעיניי זה אומר איפשהו שתפיסת המציאות שלנו היא מעוותת מלכתחילה, שכן היא מערבת רצון חופשי והתכוונות פעילה כלפי העולם". אז מהי המציאות ה'אמיתית'? "זה באמת קצת מוזר ופרדוקסאלי", הוא משיב, "אבל אני חושב שתפיסת העצמי כרוכה בעיוות המציאות ובמעין התנגדות לה, כאשר תפיסת עצמי 'בריאה' היא איזון בין העיוות שמקורו בפנים לבין המציאות שמקורה בחוץ. למציאות אין רצון, וזה כבר עניין פילוסופי. רצון חופשי כפי שאנחנו מבינים אותו הוא זר למציאות. זה קצת כמו שפרידריך ניטשה לעג לכל אלו שרוצים לחיות בהרמוניה עם הטבע".
לכן, וזאת לגמרי ספקולציה, "אפשר לנסות להרחיב את מודל הפורוורד למחוזות של כל גירוי מנטלי באשר הוא ובכללו גם מחשבה. וכמו שאני מפיק גירוי ובכך הופך אותו לבולט ביחס לסביבה של גירויים זהים, כך, כשיש מחשבות שרצות בראש, יש בנו איזשהו ייצוג מנטלי שאנחנו המקור ליצירה שלו. כלומר, אנחנו מפיקים מחשבה על ידי גורם פנימי ובכך יוצרים נבדלות בינינו לבין העולם. אנחנו קוראים לזה הכרה, עצמי וכולי".
תפיסת המציאות מושפעת מהציפיות ומהפרשנות שלנו. האם ניתן לשלוט בהן?
לעצב מחדש את ההטיות המוקדמות שלנו
אם כך, אנחנו יוצרים ציפייה לגבי האופן שבו העולם אמור להיראות ואז אנחנו רואים כיצד הוא נראה בפועל. ההשוואה בין צפוי ומצוי יכולה להשפיע על התפיסה החושית, כאמור, ועוד דבר – היא מאפשרת לנו לתייג דברים שאנחנו עושים כדברים שאנחנו עושים. כלומר, "כשאנחנו פוגשים בחוץ את הציפייה שלנו הלכה למעשה, אנחנו מקטלגים את הפעולה שעשינו ככזו שאנחנו עשינו ולא מישהו אחר".
אם להרחיב את ההסתכלות, מה שאנו קולטים מהעולם ומפנימים – כל אחד בהתאם להיסטוריה האישית והייחודית שלו – מעצב את האופן שבו אנו תופסים את העולם ומשפיע על ההתנהגות שלנו. ככזה, תהליך של תפיסה מערב איזושהי הטיה של תפיסת המציאות. "אנחנו נולדים עם כל מיני הטיות מקדימות, וחלקן נרכשות במהלך החיים. בנוסף להקשר המיידי שבו הקדימון מעצב את תהליכי התפיסה שלנו, מסביר רזניק, ניתן גם לראות כיצד הקדימונים השונים "מעצבים בהקשר רחב יותר את האופן שבו כל גירוי באשר הוא פוגש את המערכת הקולטת אותו", מסביר רזניק. "מה שמעניין הוא שאין תהליך תפיסה שחף מפרשנות. אין תהליך תפיסה שמושפע רק מהמאפיינים הפיזיקליים של אובייקטים". מדובר תמיד בפשרה בין שני תהליכים בכיוונים שונים, האחד מהראש אל המציאות הפיזית (Top-down) ובו משפיעים ייצוגים פנימיים – מחשבות, תפיסות, נטיות התנהגותיות, ציפיות מהעולם; התהליך השני הוא מבחוץ אל הראש (bottom-up), והוא מושפע יותר מהמאפיינים הפיזיים של האובייקט כגון הדציבלים של צליל הפעמון או אורך הגל של צבע.
רופא ופסיכולוג, למשל, שיפגשו באותו מטופל וישמעו את אותו סיפור יראו דברים אחרים בהתאם לאופן שבו הם רגילים לתפוס את העולם. זאת משום שההתכווננות של שניהם שונה, או כפי שניסח כבר ב-1966 הפסיכולוג האמריקני אברהם מסלאו את חוק המכשיר: "אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכול נראה כמו מסמר".
בסופו של דבר, הציפיות שלנו פוגשות את העולם שבחוץ, והיכולת שלנו לפעול תלויה בין השאר בהשלכה של הייצוגים הפנימיים שלנו על העולם. אחד הביטויים המרכזיים של זה הוא במערכות יחסים. מעניין לבחון כיצד ההטיות המקדימות שלנו ניתנות לשינוי ועיצוב מחדש. לאור תהליכי למידה שנחקרו כבר, הגיוני לשער שחשיפה לדפוס חדש לאורך זמן, למשל בעקבות טיפול פסיכולוגי, יכולה לשנות הטיה מוקדמת קיימת ולהוביל לשינוי של הרגלים. אם כך, אפשר לעצב את העולם הפנימי שלנו כדי ליצור את המציאות הרצויה לנו. ובמילים אחרות, אם אנחנו רוצים להביא משהו חדש אל המציאות שלנו, כדאי אולי להתחיל עם עצמנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המנגנונים המרתקים שמפעילים את כוח הרצון - המשאב היקר שכל אחד יכול לטפח
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם
כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
